רוב המזרחים בישראל, כלומר אלה שקרויים "מזרחים", הם כבר לא מזרחים. אין להם הרבה עם המזרח, ומה שיש להם, הוא בדיוק מה שיש לפולנים דור שלישי עם המזרח, ומה שיש לצרפתים עם המזרח. בעיקר מוזיקה ואוכל. אלה שמדברים בשם ה"מזרחים" או ה"מזרחיוּת" הם בדרך כלל אלה שעברו תהליך של השתכנזות. אפשר לקרוא לזה "התמערבות". הם ממליצים לאחרים מה שהם לא אימצו לעצמם.
אין ויכוח על כך שהייתה אפליה וגזענות. הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" - ועוד קודם לכן הסרט - מציגה את הדברים. ובכל מקרה, כאשר מתבוננים בפערים בין מזרח למערב – אין ספק שהמפגש ביניהם יצר אפליה וגזענות. זה קרה במסגרת השליטה הקולוניאלית בארצות המזרח וזה קרה עם גלי ההגירה מהמזרח למערב. אבל העובדה שהיו - ויש - אפליה, דיכוי, הדרה וגזענות, לא הופכת את המזרח לאלטרנטיבה ראויה. הפתרון, ככל שיש פתרון, הוא לא התמזרחות, משום שאחד ההבדלים הגדולים ביותר בין מזרח למערב הוא מעמד האישה.
אדוארד סעיד, מהאינטלקטואלים המשפיעים ביותר בחצי המאה האחרונה, עסק יותר בייצוגים ובתיאורים של המזרח, בשירות המערב, מאשר במזרח עצמו. המזרח, בחלקו הגדול, דווקא מתאים לתיאורים של אותם סופרים והוגים שכל כך עיצבנו את סעיד. המזרח פטריארכלי, קסום, ובדרך כלל פרימיטיבי. זאת עובדה. זו לא דעה. יש שם גם כמה דברים טובים. גם בתרבות החרדית יש. אז מה? יש כלל שעובד כמעט בכל הקהילות האנושיות: ככל שחברה פטריארכלית יותר, כך היא נחשלת יותר. ככל שחברה מפלה נשים יותר, כך הישגיה נמוכים יותר. רוב המזרחים בישראל כבר לא שם. וככל שהמזרחים לשעבר הם שוויוניים יותר – הם שווים יותר.
באופן מעוות לחלוטין, חלק מהמיליטנטים שנושאים את דגל המזרחיות תמכו או תומכים בש"ס, שהייתה פעם אפיק מחאה. אבל שום דבר טוב לא יכול לצאת מתנועה שעוסקת כבר שנים בהחזרת פטריארכליות ליושנה. זה לא הפתרון. זו הבעיה. זה מזכיר את הקואליציה המוזרה בין אינטלקטואלים ופעילים מכוחות הקִדמה במערב - טיפוסים כמו ג'רמי קורבין, ג'ודית בטלר, ג'אני ואטימו, נועם חומסקי, סלבוי ז'יז'ק ונורמן פינקלשטיין - לבין האיסלאמיסטים, ובכלל זה חמאס וחיזבאללה. הבסיס של "חתונת הנוחות" הזאת הוא שנאת המערב ושנאה תהומית לישראל. זו סחורה אנטישמית ופגומה. לא חייבים לייבא אותה הנה.
ישראל היא לא בריטניה. אבל נדמה שכדאי להביט במה שקרה שם. לבריטניה הגיעו מאות אלפי מהגרים בשנות ה־50 וה־60. חלקם הגיעו מתת־היבשת ההודית, עם רקע כלכלי דומה. היו בהם הינדים וסיקים ומוסלמים. הייתה גזענות ואפליה, ועוד איך הייתה. והנה, ההינדים מצויים היום בפסגת ההישגים. בהשכלה הם עברו את הילידים הלבנים וגם את היהודים, שעד לא מזמן היו הקבוצה המשכילה ביותר. גם מוסלמים רבים התקדמו. אבל אותם אלה שהתעקשו להנציח את התרבות שאיתה הגיעו – בעיקר פטריארכליות ודיכוי נשים - נותרו מאחור. הם בגטאות. מי שמדכא – מדוכא, בדיוק כשם שמי שמשווה הופך לשווה. המוסלמים התקדמו. האחרים התקדמו יותר.
כל בני האדם שווים. לא כל הערכים שווים, ולא כל התרבויות. רב־תרבותיות יכולה להיות נפלאה כשמדובר במוזיקה, ביצירה, באמנות. בפועל, הרב־תרבותיות נכשלה. ה"אחר" נשאר בתוך גטו תרבותי, עם מנהגיו ועם ערכיו ועם תרבותו. כבר בשנת 1999 כתבה סוזן מולר אוקין את המאמר פורץ הדרך: "האם רב־תרבותיות רעה לנשים?" עברו קרוב לשני עשורים. המצב היום גרוע יותר. הרב־תרבותיות רעה לנשים, ולא רק לנשים. היא לא יצרה השתלבות. היא יצרה בדלנות. היא הנציחה פטריארכליות. פמיניסטיות מוסלמיות במערב, כמו פדֵלה עמארה מצרפת, מימונט בוסאקלה מבלגיה, סֶייראן אטֶש מגרמניה או אָייאן חירסי עלי מהולנד, מתנגדות לרב־תרבותיות. הן יודעות שזו נוסחת שווא. השינוי יבוא משחרור האישה, ולא מהכרה בכך שתרבותו של ה"אחר" שווה. מה שלא עבד במערב לא יעבוד בישראל.
פרופ' מומי דהן מצא, במחקר הרציני ביותר בתחום, שהפערים בין אשכנזים למזרחים מצטמצמים, הן בתחום ההכנסה והן בתחום ההשכלה. גם הפערים בין יהודים לערבים הולכים ומצטמצמים, אבל יש פער בולט בין מוסלמים לנוצרים בישראל. אפשר להניח שהנוצרים, מעצם זהותם הערבית, סובלים גם הם מאפליה, אבל הם מצליחים להתגבר ולהגיע להישגים מרשימים. בזכאות לבגרות, למשל, הם עוברים את היהודים. האם הפער הזה בין האוכלוסייה הנוצרית בארץ למוסלמית קשור לפטריארכליות? אפשר להניח שכן. הרי ככל שמעמד האישה גבוה יותר – הקהילה כולה במצב טוב יותר.
רוב המזרחים בישראל, בני הדור השני והשלישי, לא בדיוק מתחברים לזהות המזרחית שיש מי שמנסה להדביק להם. הם רוצים לחיות במדינה דמוקרטית וליברלית ואפילו, רחמנא ליצלן, מערבית. נכון שיש תופעה של צעירים מזרחים שמגלים את המזרחיות שלהם, ויש משהו רומנטי בתופעה, אבל מדובר בעיקר במחאה נגד אפליה, הדרה וגזענות. זו מחאה שדורשת צדק חלוקתי, גם בתחום התרבות. אבל למרות הערגה התרבותית למזרח, ואפילו הבניית זיכרון, פעמים רבות מדומיינת, על הרמוניה בין יהודים לערבים במדינות ערב, ספק אם מישהו מפעילי המחאה הנוכחית היה רוצה לחיות תחת שלטון מזרחי, כלומר ערבי. לא תמיד זה היה כך. המזרח היה פעם מתקדם יותר. האוניברסיטה העתיקה בעולם, אל־קרוויין, הוקמה בפס שבמרוקו. אבל זה לא משנה את העובדה שבמאות השנים האחרונות המזרח הערבי נמצא בפיגור.
אחת הבעיות הגדולות של המזרח, שיהושפט הרכבי עסק בה כבר בסוף שנות ה־60, היא החצנת האשמה. אין אחריות עצמית. כולם אשמים. המערב, הקפיטליזם, הקולוניאליזם, הציונות. רק לא המזרח עצמו. פטריארכליות? דיכוי נשים? עריצות? יוק. עדר ההגמונים מהאקדמיה שלוקים בעיוורון הפכו לשותפים להונאה הגדולה שפוטרת את המזרח מאחריות. האתגר הגדול ביותר של המזרח הערבי הוא לקחת אחריות עצמית. זה לא אומר שאין סממני גזענות ואפליה גם היום. צריך להיאבק למען צדק חלוקתי, שינוי הגבולות המוניציפליים וחינוך עיוני במקומות שבהם עדיין קיימת הסללה. אבל התרפקות על הגזענות, כשלעצמה, מרחיקה את האחריות העצמית, ו"השתלבות במזרח" היא מתכון להחמרת הבעיה.
היה דיכוי. הייתה גזענות. זה לא נגמר. אבל זה גם לא העיקר. בין הדיכוי האשכנזי לבין דיכוי בסגנון מדינות המזרח – הראשון הרבה פחות נורא. הרי בסופו של דבר, בערך ל־70 אחוז מאותם חברי דור המדכאים יש נכדות ונכדים ממוצא מזרחי. כור ההיתוך, למרות כל החבטות שספג – הוא זה שמנצח. לא מומלץ, לכן, להתרשם מטענות האסכולה הפוסט־קולוניאלית, שהיא בדרך כלל גם אנטי־ציונית. מדובר בתעמולה. ותעמולה נוצרת גם באקדמיה. המציאות הרבה יותר חזקה. והיא מנצחת.
