בוסקילה, פה זה מרצ ישראל
השבוע פגשתי לשיחה את דוד דרעי, יוצר ובמאי הסדרה המטלטלת "סאלח, פה זה ארץ ישראל". כמו אבי בוסקילה, דרעי הוא יליד הפריפריה, בן למשפחה מרוקאית מסורתית, שמרנית וימנית - וגיי מוצהר, שעבר בדעותיו הרחק שמאלה משם. ובכל זאת, כששאלתי אותו אם ידו גם מסוגלת להצביע שמאל - חרף המטען ההיסטורי שסדרתו מעלה - היסס. "אולי גם אני נעשיתי כמו הזקנים של פעם", נאנח.
ירצו או מאוד לא ירצו, הקרב על ראשות מרצ חוזר בדיוק לשם: תמר זנדברג או אבי בוסקילה. עריפת הראשים המהירה של הדור הישן – גלאון, גילאון – והפרישה (המאכזבת) מהמרוץ של אבי דבוש וחבירתו לזנדברג, מותירות בפועל את השניים האלה. וזה סיפור הרבה יותר גדול מהנהגת מרצ. נתוני הפתיחה של זנדברג ובוסקילה, כשלעצמם ובתוך מדינת מרצ־ישראל שבה הם מתחרים, משקפים את הבעיה הישראלית הגדולה. לאחד יש יתרון מובנה, וגם אם הוא ראוי ביותר, הוא פשוט נהנה מפור גדול. השני, מעצם היותו, מנהל קרב מאסף. אבל אומרים שהוא התקווה לקִעקוע המחסומים ההיסטוריים.
ביום חמישי הקרוב יבחרו 31,695 מתפקדי מרצ את ראש המפלגה, מתוכם 13,340 מתפקדים חדשים, שהורידו את הגיל הממוצע בחדות, מ־64 ל־47. כל הסימנים מצביעים על ניצחון לח"כ תמר זנדברג, אולי אפילו סוחף, Landslide. גילוי נאות: את זנדברג אני מכיר גם היכרות אישית קצרה. פעם אפילו חלקנו יחד בקבוק מים מינרליים. וכמה מחבריי דאז – כולל מזרחים במוצאם – עובדים עתה בשירותה. אז בכל האובייקטיביות האפשרית, גם כמי שלא הצביע מרצ מעולם, זנדברג להבנתי היא פרלמנטרית מעולה, ובלי ספק מועמדת ראויה לראשות מרצ.
זנדברג רהוטה, אינטליגנטית, פרגמטיסטית (לא נפסול ישיבה עם ליברמן), ערמומית וממולחת. מקושרת היטב, יותר מנוסה, לקמפיין שלה יש יותר כסף, ולא מזיק גם שבן זוגה לחיים הוא אורי זכי, בעצמו מועמד במרצ, פאוור־קאפל. זנדברג באה לבשר עידן חדש, ובמודל "הבית היהודי" (הכנס כאן השוואות סקסיסטיות לאיילת שקד, והוסף סיסמאות נפתלי בנט), גם "מפסיקה להתנצל". משדרת מיליטנטיות, עוצמה ועידן חדש.
השאלה אם ההמונים מסוגלים להגיע לשם, ולצלוח את מחסום הצבע. הנתונים מראים שבינתיים לא. המאפיין המובהק ביותר, לפעמים היחיד, להצבעה בישראל – הוא ההשתייכות לשבט העדתי־חברתי־גיאוגרפי שלך. בבחירות האחרונות זכתה מרצ ב־165 אלף קולות. קצת פחות מ־4% מסך הבוחרים, שנורקל מעל אחוז החסימה (3.25). הצבעה שבטית? אצל מרצ זה יורד לרמת האוהל. 20% ממצביעיה מגיעים מתל־אביב בלבד. שם מרצ היא המפלגה השלישית בגודלה (13%), אחרי המחנה הציוני והליכוד – כן, אפילו לפני יאיר לפיד. יש מפות אינטראקטיביות מדהימות, ברזולוציה של הקלפי הבודד. בלב תל־אביב הצבע השולט הוא ירוק. זוהי, בדיוק־בדיוק, הבועה המפורסמת.
תל־אביב רבתי ממשיכה לספק חמצן. גבעתיים 10, הרצליה 6.5, רמת־גן 6, רעננה 5.5. ברחובות, ה"אוהיו" שלנו, הקרובה ביותר לממוצע הישראלי (ללא ערבים), מרצ בקושי שורדת. בערי "הממוצע הישראלי", ראשון־לציון ופתח־תקווה, זה כבר 2 אחוז בלבד. אבל כשעוברים לישראל השנייה, מרצ היא טעות הקלדה. קוריוז – אבל יציב. בת־ים (1.4) כמו באר־שבע (1.3), מקריית־שמונה (1.1) לעפולה (0.9) ועד שדרות של עמיר פרץ (0.9). בכל 24 עיירות הפיתוח, גיבורות "סאלח", ניצח הליכוד. ירוחם של הבמאי דרעי נתנה למרצ 1.1%. זה עוד טוב, כי בנתיבות למשל, אנחנו מדברים בראשים בודדים, 25 איש, 0.17%. על כל 1 מהם, יש 113 שהצביעו לאלי ישי וברוך מרזל.
המאחז השני של מרצ הוא הקיבוצים, שבהם המפלגה היא השנייה בגודלה, עם 16.6%. אבי בוסקילה גר במושב משמר הירדן, שנתן 8 קולות, 2%. מול השכנים שלו מאיילת השחר עם 23%, וגדות – 16. לא ייאמן איך קו הצבע חוצה יישובים סמוכים. בראש פינה מרצ עם 11%. תחצה את הגבול לחצור הגלילית, היא יורדת פי 55, לחמישית האחוז. עשרה מצביעים בודדים. שתי מדינות לשני עמים. השבט אמר את דברו – שבטיות שמעקרת בעצם את יכולת הבחירה. "דם סמיך ממים". וזה, אגב, משפט שזנדברג עצמה אמרה בראיון לברקוביץ'. שהוא גם חבר של זנדברג. של מיכאל, אח של תמר. בחינת היחס התקשורתי לבוסקילה וזנדברג מעלה חיוך. בארכיון הממוחשב מופיע שמו, בשלוש השנים האחרונות, 27 פעם. עשירית ממנה. אצל בוסקילה טוענים ל"סיכול ממוקד" של עיתון "הארץ". גם אם הם נסחפים, זה נוסף לכתבת שער ב"7 ימים" של המועמדת, או להופעתה אצל ליאור שליין – בן זוגה של ח"כ מרב מיכאלי, שזנדברג כדבריה הייתה שמחה לראות במרצ. אפילו אם הכל מקרי, ההרגשה איננה נוחה, בלשון המעטה. אגב: אפילו בדף המתפקדים הרשמי של מרצ מוצגים המועמדים בראש חץ. זנדברג במרכז, לפני האחרים. מה שגורם לרבים לראות את זנדברג, שלא בטובתה, כמי ש"יורשת" בטבעיות את התפקיד מזהבה גלאון.
פרדוקס השמאל
אבי בוסקילה הוא מועמד עם מאפיינים אישיים שכאילו נולדו בהזמנה. בן הפריפריה העמוקה, מרוקאי ממשפחה מסורתית, גם הומו וגם גיבור ישראל אמיתי: קצין חי"ר שבחירוף נפש אישי השתלט על מפגע יהודי בחברון. ישראל השנייה לא הייתה יכולה להמציא אחד כזה - וכמובן יש הטוענים כבר, שזה עיקר מה שהוא מציע. גם זוקפים לחובתו התנהלות לא מרשימה בתפקידיו הקודמים, והיעדר בשלות להנהגה, "עדיין בוסר". אף שההוכחה היא בפודינג: כבר להגיע כל כך גבוה למרצ? זה בטח לא בוסר.
בוסקילה, גם הוא בעל כורחו, יושב על פצע עמוק: אם באמת עוברים למודל "הבית היהודי", איך לא להפוך ל"אוחנה" של מרצ? והאם מזרחים ובני פריפריה יכולים להצביע לשמאל, או ש"השד העדתי" כהרגלו ינצח? אלא שזה לא "שד". שד הוא פולקלור, הוא הבל, הוא לו־לו־לו. תקרת הזכוכית למנהיגות מזרחית היא עובדה. אבי גבאי עדיין טעון הוכחה. אבל דוד לוי סוכל באכזריות על ידי "הקלטת הלוהטת" הפיקטיבית של נתניהו. כשעמיר פרץ הגיע לעבודה, מצביעים מסורתיים שלה ברחו לקדימה. ומשה כחלון סיפר לא פעם איזה שוק חטף למראה התוצאות הפנימיות בפריימריז הליכוד ב"מדינת תל־אביב".
השסע העדתי־חברתי, כאמור, הכתיב עד היום דפוסי הצבעה בישראל. ולא רק במרצ, ציבור רחב יישא עיניו לתוצאות הבחירות שם השבוע. ולפרדוקס המובנה של מפלגת השמאל הציונית, שהוא הרבה יותר גדול – וחלול – מסגולותיהם האישיות של המועמדים. ככה: כדי לשמור על חייה, המתכרסמים ממילא, מרצ חייבת להגן על "השבט הלבן", על הקיבוצים כמו על תל־אביב. וזה אומר זנדברג. כדי להמר על שבירת המחסום הארור - מרצ צריכה בוסקילה, בכל רחבי הארץ. ואם חלילה לא יהיה אפילו פייט? מרצ צריכה מאוד לדאוג. אחד מחבריי, ממקורביה של זנדברג, אמר לי השבוע בכנות: "בחיי, אם היה לי קול נוסף, הייתי נותן אותו לאבי". מבלי להבין אל־נכון מה בעצם הוא אומר. ¿
