יפות ויפות יותר

"תראי את הילדה", אמא שלי אמרה לה בייאוש, "איך היא הולכת עקום".

הייתי חנונית. כל היום ציירתי. לא ממש הסתדרתי עם ילדים והכי אהבתי לעזור להורים בחנות ולהיות עם המבוגרים. איתם הרגשתי נוח. כבר הייתי בגיל העשרה ועדיין לא הייתי מעורה בכלל בעולם הבנות והיופי.

אמא שלי וחניתה בחנו אותי, ואני רק רציתי שהאדמה תבלע אותי.

× × ×

חניתה היתה כבר בילדותי דוגמנית עבר. אני לא יודעת בת כמה היא היום, אבל כן יודעת שהיא מבוגרת מאמא שלי ושמעתי שהיא עדיין יפה.

והיא עבורי אז היתה מלכה.

היא היתה מגדלור של אלגנטיות וסטייל מאופק בתוך חספוס ישראלי שזמזם סביבה כמו זבוב טורדני.

היא נראתה כמו מי שנשלפה מתוך מגזיני אופנה לועזיים ופיזרה סביבה ריח חו"ל. היא היתה מאופרת, אבל ככה שנראה כאילו לא. היתה רזה, אבל לא מדי. ויפה שאפשר למות.

אני הייתי אז נערה שמתחילה להתבגר, שמסוכסכת עם הגוף שלה, והלכתי מבוישת וכפופה, והרגליים הגמלוניות שלי הסתבכו זו בזו.

ואמא שלי כל הזמן אמרה לי, "תיישרי את הגב. תזדקפי. תלכי ישר".

ואני ניסיתי, ובצעד השלישי כבר שכחתי ושוב התכופפתי.

× × ×

השבוע הזמנתי חברה להצטרף אליי לתצוגה של הסטודנטים של שנקר בשבוע האופנה של תל אביב.

"בחיים לא הייתי בתצוגת אופנה", היא אמרה בעודה לא מצליחה להחליט אם היא שמחה שהיא הסכימה לבוא ככה ולהבריז באמצע יום עבודה או לא, ומה בכלל דעתה על העולם הזה, שמרחוק נראה נוצץ אבל גם מזויף.

אבל איך שהגענו למתחם כבר אפפה אותנו שמחה גדולה. כל האירוע הזה של שבוע האופנה הוא חגיגה, גם אם לא בדיוק החגיגה שהיא ציפתה לה.

והיא הודתה בזה כששתינו עמדנו שם נפעמות.

וזה התחיל עוד מחוץ לאולם. כבר בכניסה, ליד המסך הגדול עם הלוגואים שלצד השטיח האדום, באו להצטלם כל הצופים והצופות. וכולם באו כאילו הם עצמם הכוכבים של האירוע.

צעירים ומבוגרים, בנות ובנים, גבוהים ונמוכים, רזים ושמנים — כולם היו לבושים ככה שישימו אליהם לב. לבושים בצבעוניות בלתי מתנצלת, מאופרים לערב אפילו שהיתה שעת צהריים, ולא מנסים בכלל להתחבא ולהתמזג — אלא להפך — לבלוט וללכוד מבטים.

× × ×

חניתה בחנה אותי במבטה החודר, ילדה גמלונית ועקומה, והאמת קצת שמנמנה, וביקשה שאצעד כמה צעדים.

היות שהחנות היתה אז קטנה, יצאנו למדרכה של הרחוב. ושם הלכתי מולה.

אחרי שלושה צעדים מביכים במיוחד היא הודיעה שאין ברירה ואני חייבת לבוא אליה ללמוד ללכת.

בשבועות שאחר כך הייתי נוסעת באוטובוס פעם בשבוע לתל אביב, לקורס דוגמניות.

לא שמישהו אי פעם חשב שנערה כמוני תהיה דוגמנית, אבל האמת היא שכמה שאני לא הייתי מתאימה, היו שם עוד אחרות שהיו עוד הרבה פחות מתאימות ממני (וזה היה קשה).

היו נערות שמנות ממני (ורזה לא הייתי), והיו נשים מבוגרות. היו שם תאומות ממש נמוכות ואשה אחת ממש גבוהה. וכולנו הלכנו עקום, עד שהגענו לחניתה. ולמדנו ללכת.

היא לימדה אותנו לא לענטז מדי, לא להיות זקופות מדי, לא ללכת מהר מדי ולא לאט מדי. ולמדנו גם להסתובב בסוף המסלול.

בסיום הקורס היינו קבוצה מגובשת, נערות ונשים בכל הגילים והגבהים, שאין להן שום סיכוי להיות דוגמניות, אבל במהלך כמה שבועות היינו אנחנו הכוכבות של תצוגה ללא קהל.

ומאז אני הולכת זקוף, אבל לא יותר מדי. ולאט, אבל לא יותר מדי. ורק את הסיבוב של סוף המסלול לא יצא לי כמעט לעשות יותר אף פעם מאז.

× × ×

ונזכרתי בזה בתצוגה של שבוע האופנה. להפתעתי, גם על המסלול בשבוע האופנה זה היה אותו הדבר.

"אל תפחדי להיות את", היה הסלוגן שבחר השנה מוטי רייף, יוזם שבוע האופנה הזה של תל אביב, של ישראל, איש מלא קסם שאוהב אופנה.

"זו תהיה חגיגה של אהבת אנשים", הוא אמר לי. והוא צדק.

על המסלול צעדו דוגמנים ודוגמניות, אבל יחד איתם צעדו גם הסטודנטים משנקר, המורים שלהם, וכולם בני כל הגילים, בכל המשקלים ובכל הגבהים. וגם המלאות וגם הרזות וגם הגבוהות וגם הנמוכות הלכו על המסלול גאות.

חוגגות את הגוף הנשי. בלי התבניות, בלי ההגדרות.

ובסוף התצוגה, כשהם התחבקו ורקדו, זו באמת היתה חגיגה של אנשים שלא פחדו להיות הם עצמם.

ואני ישבתי שם בקהל ונזכרתי בקורס ההוא, אי אז, כשהייתי נערה גמלונית וכפופה שלמדה ללכת זקופה ולא להסתיר את עצמה.

× × ×

האופנה היום נלחמת מול אידאל היופי המורעב ומנסה להגביר את המודעות לכך שאין גוף אחד מושלם, ואין מתכון יופי אחד, והעולם לא שייך רק לצעירים כי גם לגיל יש את היופי שלו.

הלוואי שיותר ויותר נשים יחגגו את הגוף שלהן. את היופי שלהן.

כי כל אשה היא יפה.

או כמו שאמרו בסלוגן שנתן מוטי רייף לשבוע האופנה השנה: "רק אל תפחדי להיות את".