כשרג'דה ג'בר מאבו־גוש איבדה את תינוקה, יומיים אחרי הלידה, היא הזעיקה אליה את חברתה הטובה, אביטל קורן מירושלים. קורן, חרדית חובשת פאה, הייתה זו שתמכה בה במהלך ההיריון, כשבדיקות האולטרסאונד גילו שג'בר נושאת ברחמה עובר בעל מומים. "ידעתי שהוא עלול למות", מספרת ג'בר בקול חנוק, "הרופאים יעצו לי לעבור הפלה, אבל הדת שלנו מתייחסת להפלה יזומה כמו לרצח. האמת? לא ידעתי שיש כל כך הרבה דמיון בין יהודים למוסלמים".
היה זה רגע מכונן בקשר האמיץ בין שתי הנשים, שהכירו זו את זו רק לפני שלוש שנים במסגרת הלימודים. כיום, כשהן צוללות לשיחת נפש של החברות הכי טובות בעולם, קשה להאמין שהקשר ביניהן החל ברגל שמאל. בשנאה.
"רק בגיל 32, אחרי גירושיי השניים, החלטתי שאני רוצה ללמוד", מספרת קורן. "נרשמתי לקמפוס הירושלמי של הקריה האקדמית אונו, ללימודי חינוך וחברה. ביום הראשון ללימודים, כשנכנסתי לכיתה, התבאסתי לראות שיש איתי ערבים. עיצבן אותי שגם לשם הם מגיעים. ישבתי ליד חברה שלי ורג'דה התיישבה מאחורינו, אז בכוונה אמרתי בקול רם: 'כדאי לערבייה הזו לשמור מרחק ממני'. בהפסקה, כשמישהו סיפר שהשירותים מלוכלכים, אמרתי בקול רם: 'בטח, זה מה שיוצא כשמביאים ערבים לנקות אותם'. היו לי עוד הערות מגעילות כאלה, לא את כולן אני זוכרת, אולי הדחקתי. מה שהיה חשוב לי זה שרג'דה תשמע כל מילה. ממש התעללתי בה והתעצבנתי מזה שהיא לא מגיבה".
"איך יכולתי להגיב?" שואלת ג'בר. "להישבע לה שאני ערבייה טובה? ברור שלא היה לי נעים לשמוע את ההערות האלה, אבל הבלגתי. השתדלתי לא לקחת אותן באופן אישי, אמרתי לעצמי שאולי יש סיבה להתנהגות השלילית שלה. שבועיים־שלושה אחרי תחילת הלימודים היה לנו קורס כתיבה אקדמית והמרצה ביקשה מכל סטודנט לעמוד מול הכיתה ולספר על חייו. ברגע שאביטל התחילה לדבר חטפתי צמרמורת. היא עברה דברים מאוד לא פשוטים והיא התמודדה ושרדה. כשציוותו אותנו לעבודה משותפת היא סיפרה לי שבעלה השני היה נכה צה"ל ושבגלל זה היא שונאת ערבים. באותה נשימה אביטל אמרה לי שאני חמודה. בסוף הקורס לפסיכולוגיה המורה הושיבה את כולם במעגל, הניפה גביע של כדורגל וביקשה שכל אחד יעביר אותו למי שלדעתו ראוי לו. כשהגביע הגיע אליי העברתי אותו לאביטל".
סיפור חייה של אביטל קורן (39) אכן לא קל. "נולדתי בדרום הארץ, אבא שירת בצבא קבע, בקושי ראינו אותו, ואמא עבדה כמזכירה. משפחה נורמטיבית לגמרי, חוץ מזה שאבא אשכנזי ואמא מרוקאית, ואצלנו זה היה שילוב בלתי אפשרי. לא עבד. הוריי התגרשו כשהייתי בת 16, אמא שלי חזרה בתשובה וכולנו התחרדנו בעקבותיה. האמנתי שמצאתי את האמת, אני עדיין מאמינה שיהודי צריך לחיות על פי התורה. סיימתי את התיכון בבגרות חלקית, בגלל לקויות למידה שלא עלו עליהן, עברתי למדרשה בירושלים שבה מחזקים את המסלול הרוחני, ושם שידכו לי מישהו. אחרי שלוש פגישות קבעו לנו תאריך לחתונה".
היא ניסתה להתמרד, ללא הועיל. "הופעל עליי לחץ כבד מאוד מהרבנים ומהמשפחה. כולם דיברו בשבחו של החתן והזהירו אותי שאם אבטל את השידוך לא אתחתן לעולם. הייתי כלה עצובה, הרגשתי שאני נכנסת לנישואים כמו צאן מובל לטבח. שכרנו דירה ליד מאה שערים ובבוקר שאחרי החתונה שמעתי בפעם הראשונה את הקליק של המפתח במנעול הדלת ונשארתי נעולה. הוא היה חולה קנאה. רק פעמיים בחודש יצאתי מהבית, יחד איתו, לערוך קניות. פעם דיברתי עם הקצב הערבי, ביקשתי ממנו שיחתוך את הבשר בצורה מסוימת, ובעלי טען שעשיתי לו עיניים. זה היה גיהינום. ידעתי שאף אחד לא יאמין לי, אז סבלתי בשקט. הרב לא אישר לי להשתמש באמצעי מניעה. בגיל 26 כבר הייתי גרושה פלוס ארבעה".
את בעלה השני היא הכירה באומן, זמן קצר לאחר הגט. "הוא זמר מוכר בסקטור הדתי. ראיתי אותו יושב ומנגן, ניגשתי אליו, התחלנו לדבר, חזרנו ארצה ביחד, נכנסתי להיריון והתחתנו. אחרי שש שנות נישואים וילד משותף החלטנו להתגרש, אבל נשארנו בקשר מצוין".
בתי החולים היו חלק בלתי נפרד מתמונת נישואיה השניים. "במהלך שירותו הסדיר, באינתיפדה הראשונה, ערבים זרקו עליו בלוק. הוא איבד עין וחצי גולגולת. מילאו לו את הראש בפלטינות ויש לו עין זכוכית, משוחזרת. הוא התחתן, הקים משפחה, גר בחברון ושם עבר פיגוע ירי קשה מאוד. ריססו לו את הרגליים. עוד אנשים היו איתו ברכב, אבל הוא היה הנפגע העיקרי. הרופאים מילאו את הרגליים שלו בברגים, כמו לפינוקיו, ואמרו לו שהוא אף פעם לא יוכל ללכת. החיים המשותפים שלנו לא היו קלים. בחורף הוא סבל מחום ובקיץ היה לו קר. בכל פעם שהוא אושפז לניתוח או לטיפול לא יכולתי לשבת ליד מיטתו מפני שבבית חיכו לי חמישה ילדים. ובתקופות שלו מחוץ לבית החולים הוא הרבה לטוס להופעות בחו"ל, הרי הוא אמן, וגם זה בא על חשבון הזוגיות".
מה שעבר עליו העמיק את השנאה שלך כלפי ערבים?
"לא. אמנם ראיתי עד כמה הוא מתייסר, אבל לא הייתי זקוקה להשפעה שלו. גרנו בקריית ארבע, בשבתות נהגנו ללכת למערת המכפלה, והרגשתי את התוקפנות והשנאה. מערת המכפלה היא חוד החנית. כשעברנו בסמטאות, תמיד הייתה אמא ערבייה ששלחה את הבן שלה להחטיף בומבה בגב של הילד הקטן שלי".
אולי הם פירשו את הצעידה למערת המכפלה כהתגרות?
"הקשר בין מדינת ישראל ליהודים הוא טוטאלי ובלתי ניתן לערעור. אני מקבלת את העובדה שבארץ ישראל חיים גם בני מיעוטים ואני מצפה מהם לכבד את המדינה. שיהיו כמו הדרוזים, שמכבדים את המקום שבו הם חיים. שיהיו כמו תושבי אבו־גוש, שמשכירים בתים ליהודים. כיום כבר אי־אפשר לדעת אם התרנגולת קדמה לביצה או להפך, אבל אני מאוד ימנית בדעותיי. לא התחברתי עם רג'דה בשל היותי שמאלנית. ממש לא".
דו־קיום מושלם
רג'דה ג'בר (24) נולדה באבו־גוש. אביה קבלן שיפוצים ובעל חברה לחומרי בנייה ואמה עקרת בית. "היא אמא במשרה מלאה, שהשקיעה את הנשמה שלה בגידול ובחינוך ארבעת ילדיה. מגיל צעיר מאוד הוריי הסבירו לי שהמפתח להצלחה בחיים נמצא באקדמיה. הייתי תלמידה טובה במגמת אזרחות, התקבלתי לתוכנית של תיכוניסטים מצטיינים ובמשך שלוש שנים למדתי בשעות אחר הצהריים באוניברסיטה העברית. בפרויקט הגמר שלי חקרתי את עבודת הכנסת, אבל תחום החינוך עניין אותי יותר".
היא נישאה לרמי, נהג אגד המבוגר ממנה בשש שנים. "אצלנו אין שידוך", היא מספרת. "תמיד שואלים את הבחורה אם היא מסכימה. רמי גדל בתלפיות, הוא הגיע לבית שלנו כחבר של אחי הגדול, ולמרות שלא יצאנו לבלות לבד ללא ליווי והשגחה, מפני שזה לא מקובל, ראיתי שהוא בנאדם טוב. הוא בעל תומך, הוא עודד אותי להמשיך בלימודים גבוהים והוא עוזר לי להגשים את החלומות".
העברית שלה יפה ועשירה. "אבו־גוש היא דוגמה לדו־קיום מושלם. בכיתה ג' התחלנו ללמוד עברית בבית הספר בכפר שבו לומדים ערבים, נוצרים וגם יהודים, שמגיעים מהר אדר וממבשרת ציון. המועצה המקומית מארגנת מפגשים עם יהודים, תיירים נוהרים אלינו ומעולם לא הרגשתי קיפוח או אפליה. בן דוד שלי למד משפטים בקמפוס הירושלמי של מכללת קריית אונו, וכשראיתי שבזכות התעודה הוא מצליח כעורך דין, החלטתי ללכת בדרכו. למען האמת הלכתי לראיון במוסד אחר, אבל היועצת באונו נתנה לי הרגשה משפחתית והבטיחה לי בית חם. בשנה הראשונה ראיתי מעט ערבים, ולאט־לאט זה השתנה. כיום כבר יש שוויון בין הסטודנטים היהודים לערבים, וזה לא קרה סתם. המרצים נותנים יחס אישי וזה מקרין על הסטודנטים, שמקבלים כל אחד בתור בנאדם".
"חוץ ממני", מזכירה לה קורן. "רק אני התעללתי בך".
"עשית את זה מרוע?" שואלת אותה ג'בר.
קורן מהססת ולבסוף מנידה בראשה לשלילה. "אין לי עניין שלמישהו יהיה רע, אבל יש לי עניין שלעם ישראל יהיה טוב. לא הייתה לי שנאה אישית כלפי רג'דה, אבל היה לי חשוב לשדר שאצלי אין שום סיכוי לידידות עם ערבים. רג'דה, למזלי, הייתה חמודה אמיתית. היא ספגה ממני עוינות והחזירה לי אמפטיה. בהפסקה, כשקנתה לעצמה קפה, היא הביאה ספל גם בשבילי והניחה אותו מולי. אחת מבנותיי, שהיא חולת מחשבים, סידרה לי שומר מסך שבו כתוב 'אביטל המלכה'. רג'דה קלטה את זה וכשהגישה לי קפה היא אמרה, 'בבקשה, המלכה'. בשלב מסוים כבר לא יכולתי להישאר אדישה לטוב הלב שלה".
"לא התאמצתי למצוא חן בעיני אביטל, פשוט התנהגתי בטבעיות", טוענת ג'בר. "בתיק שלי תמיד יש שקית עם תמרים ואגוזים, וגם שקית ממתקים, אז למה שאני לא אכבד את אביטל? זה לא מנומס".
איך לא נפגעת מהעקיצות הקולניות שלה?
"אחרי ששמעתי מה עבר עליה לא יכולתי לכעוס. בנוסף, לא פעם שמעתי אותה מכריזה בקול רם שהיא באה אך ורק כדי ללמוד, שהיא לא מעוניינת בפעילות חברתית ואפילו לא בחברות, מפני שאין לה זמן. גם ראיתי שבכל הפסקה היא יוצאת, מדליקה את הסלולרי שלה ומטפלת בעניינים דחופים".
"ברור", מאשרת קורן, "החזרתי שיחות למי שהשאיר לי הודעות, מהמורים של ילדיי ועד לעובדים סוציאליים ולעורך דין. זה חלק מההתמודדות שלי כאמא חד־הורית".
כשהמרצה לסוציולוגיה הטילה עליהן עבודה משותפת, קורן ביקשה פרטנר אחר. "אל תנסי להכחיש", ג'בר מתרה בחברתה, "אני יודעת שמאחורי הגב שלי הלכת להשטנקר עליי. פנית למרצה ואמרת שאת לא רוצה לעשות עבודה עם ערבייה".
"מודה באשמה", אומרת קורן. "לא חשבתי שאמצא שפה משותפת עם רג'דה וגם חשבתי שמבחינה טכנית זה יהיה מסובך, מפני שלא הייתה לי שום כוונה להגיע לאבו־גוש. מה איבדתי שם? כשהיא הזמינה אותי לבוא אליה עניתי שעדיף שהיא תבוא אליי, למרכז העיר. כן, פחדתי. לא היו לי כוחות נפש להיכנס לכפר ערבי".
כשג'בר הייתה בסוף ההיריון הראשון נאותה קורן להגיע אליה, ועכשיו שתיהן מתארות את הביקור הראשון בצחקוקים. "אביטל נכנסה, סגרה מאחוריה את הדלת, הציצה ימינה ושמאלה בחשדנות, אז אמרתי לה: 'תשחררי, תשתחררי, יש לי שכנים יהודים'. אחר כך אמרתי לה: 'תפתחי את המקרר ותעשי לך קפה, אני מרתיחה את המים'. רציתי שהיא תרגיש בבית".
"התרשמתי מאוד מהעובדה שרג'דה מתחשבת באילוצים ההלכתיים שלי", מעידה קורן. "היא קנתה לכבודי כלים חד־פעמיים. בביקור הראשון כל הבית שלה היה אפוף בניחוח נפלא. היא בישלה מלוחייה, אורז עם בשר כבש, שכמובן לא טעמתי. היא הגישה לי במבה באריזה סגורה".
כשג'בר ילדה את מוסא, כיום בן שנה, קורן הפכה לבייביסיטר שלו. "היא הייתה אמא טרייה ולא מנוסה", אומרת קורן, "ומוסא היה תינוק קשה ובכיין. תינוק דבש, אבל מה זה מפונק". אחרי חודש ג'בר הביאה אותו ללימודים, כדי שתוכל להניקו בהפסקות, והוא נע בין זרועותיה של קורן לזרועות המרצה לפסיכולוגיה חברתית. "המרצה אמר לי שהוא גם מוכן להחליף חיתול למוסא, העיקר שאמשיך ללמוד", מספרת ג'בר, "ואני בטוחה שזה לא היה קורה אילו למדתי במקום אחר". גם קורן מדווחת על יחס מיוחד. "התחשבו בלקויות הלמידה שלי, העניקו לי תוספת זמן ואפשרות להקראה".
שיעור לחיים
עכשיו שתיהן לומדות ביחד לתואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני, ונפגשות לפחות שלוש פעמים בשבוע, לפעמים עם הילדים. על פי רוב, קורן היא הנהגת, "וזה באסה", היא מודה. "פעם, כשהיה תורה של רג'דה לנהוג, בעלה לקח את האוטו, אז בלי היסוס צילצלתי אליו ושטפתי אותו. כדי לפצות אותי הוא לקח את המכונית שלי לשטיפה".
"והיה גם המקרה ההוא בתחנת הדלק", מספרת ג'בר. "אביטל עצרה לתדלק ואישה שעמדה לפניה טענה שהיא שיפשפה את מכוניתה. היא התחילה לצרוח ולעשות מהומות כאילו שהאוטו שלה נמעך ואני התכווצתי ורעדתי מפחד. כשהיא צרחה על אביטל, 'תני לי את הפרטים שלך', אביטל ענתה לה: 'צלמי את מספר הרכב ואין לי בעיה שתזמיני משטרה'. הרגשתי שאביטל נותנת לי שיעור לחיים. היא לימדה אותי לעמוד על שלי".
"פעם רג'דה צילצלה אליי", מספרת קורן, "ואמרה, 'אין לי מה להגיד לך, רק רציתי לשמוע את הקול שלך', ובניגוד לרצוני התחלתי לבכות. אין לי חברות, אני נאבקת בציפורניים כדי לשרוד, ואנשים שלא נמנים עם המשפחה הקרובה שלי מצלצלים אליי רק בעניינים פרקטיים, שאלות או בקשות, לא סתם כדי לשאול מה שלומי".
החברות שלכן היא צעד לשלום בין העמים?
קורן: "אני כבר לא שונאת ערבים, אבל ימנית מאוד בתפיסות שלי".
נג'ר: "לי אין שום בעיה עם יהודים. אני מאוד רוצה שיהיה שלום, אבל זה עניין פוליטי, לא משהו שתלוי באנשים פרטיים".
קורן: "לפוליטיקאים, משני הצדדים, יש אינטרס להעמיק את השסע, אבל חייבים להאמין בטוב".
