שניהם מעוררי השראה

סמדר שיר

האם זה הרוע שמבעבע בגרונותיהם של המתחזים ליפי הנפש, או שחיצי הארס שלהם נובעים מלב קר כאבן? כך או כך, הביקורת המושמעת כלפי מרים פרץ ודוד לוי, כלת וחתן פרס ישראל, אינה במקומה. ייתכן שהגיעה העת לנסח מפרט מדויק המגדיר את הקריטריונים לתואר, אך אם הוא מוענק לאנשים מעוררי השראה - הם ראויים לו והוא אות של הכרת תודה על פועלם ועצם קיומם.

הפרס שיינתן לפרץ וללוי הוא לא סוג של אפליה מתקנת המוענק לילידי מרוקו (היא מקזבלנקה והוא מרבאט), וגם אין בו אפקט של הודאה באשמה למרות שכבר מזמן היה עלינו לבקש מהם סליחה ומחילה. מאז שכתבתי את "שירת מרים" הותקפתי על נתינת הבמה לאישה שחיה על מתיה. ומאז ילדותי שמעתי בדיחות על דוד לוי שהגיע לניו־יורק, נעמד מול הרמזור ואמר שהוא נמצא ברחוב וואלק פינת דונט וואלק. ממש מצחיק. אבוי לבושה.

פרץ היא גיבורה בעל כורחה. היא לא בחרה להקריב את בניה, אלא בחרה לחנך אותם לאהבת הארץ והמדינה. היא הדגימה לכולנו מה זה לבחור בחיים, לקום מהשברים, לדבוק בטוב ובאמונה, והמשפחות הטריות שהצטרפו למעגל השכול הן שהפכו אותה למגדלור המפיץ קרניים של תקווה. במקום לשבת בבית ולבשל קוסקוס לנכדיה היא אוזרת כוח ויוצאת להרצות בבתי ספר ובבסיסי צה"ל, לנחם אלמנות ולחזק את אלה שחרב עליהם עולמם.

את לוי, שבחר בפוליטיקה בניסיון לשנות את העולם ולהציב את הפריפריה על המפה, לא זכיתי להכיר באופן אישי. לפני כשנה הצעתי לו להתראיין והוא סירב. "עייפתי", אמר בכאב. ניסיתי להפציר, זה תפקידי כעיתונאית. טענתי באוזניו שהוא סמל לאיש עיירת הפיתוח שניפץ את תקרת הזכוכית והגיע הכי רחוק שאפשר, והוא סינן "תודה, אבל פרשתי מהמשחק".

בשגרת היומיום לא יצא לנו להצדיע לשני האנשים האלה, שהצליחו להיטיב את חיינו בארץ אוכלת יושביה. אך חובה עלינו לעשות זאת בחגיגות ה־70 למדינה.

פרס לקידום אג'נדה פוליטית

יריב אופנהיימר

ב־1972 נוספה קטגוריית "מפעל חיים" לפרס ישראל. בכך נסללה הדרך לשרי החינוך להשתמש בפרס ככלי לקידום אג'נדות ובניית אתוס לאומי התואם את השקפתם הפוליטית. בניגוד לקטגוריות האחרות, קטגוריית "מפעל חיים" היא אמורפית ומאפשרת לשר החינוך, השולט בוועדת הפרס, להעניק את הפרס לאישים המייצגים את הנרטיב שהוא חפץ ביקרו. כך גם הפעם.

פרץ ולוי הם אייקונים ישראליים פופולרים. אך אי אפשר להתחמק מהשאלה מה הוא אותו "מפעל החיים" שבעטיו הם יקבלו את הפרס, והאם אין מועמדים ידועים פחות שמאחוריהם עשייה רבה יותר בכל תחום. בעידן פוליטיקת הזהויות, גם המושג "מפעל חיים" משתעבד לטובת קידום סמלים ונרטיבים, ופחות להבעת הערכה על מעשים של ממש.

בבחירה בדוד לוי, בנט מנסה לרכוב באופן פופוליסטי על המחאה המזרחית ולזכות באמצעות מתן הפרס בלייקים ואהדה. דוד לוי היה פוליטיקאי שסלל את דרכו מהפריפריה אל ההנהגה הלאומית. ההתקפות עליו הפכו אותו לסמל של קיפוח וגזענות. אולם כשבוחנים את הישגיו בתחום קידום החברה, קשה למצוא חוקים או מהלכים שהוביל שהביאו לשיפור המצב החברתי בישראל. מאז עזיבתו את הפוליטיקה, דוד לוי התרחק מפעילות, נמנע מלעסוק בענייני היום ולהביע דעה, ופרש מכל עשייה ציבורית. זכותו. אך האם קריירה פוליטית אישית, סימבולית ככל שתהיה, עונה להגדרה "מפעל חיים" הראוי לפרס ישראל?

הבחירה במרים פרץ היא כבר מהלך אידיאולוגי של בנט. פרץ מייצגת זרם אחד של השכול, המזוהה בעיקר עם הציונות הדתית. אפשר להניח בוודאות שלא הייתה זוכה בפרס לולא הטרגדיה הכפולה והנוראה שעברה עליה ועל משפחתה. בבחירה בה מסמן בנט את האתוס הציוני הרצוי התואם את השקפת עולמו. להורים שכולים אחרים — שגם הם איבדו את היקר מכל ומאז מקדישים את חייהם לחינוך לשלום במסגרת פורום המשפחות השכולות — לא היה השנה סיכוי לקבל פרס. אג'נדה המדברת על הצורך להגיע לפשרה ולסיים את מעגל הדמים איננה המסר שבנט רוצה להעביר.