כבר מעל שלושה עשורים שאני זוכה ללכת לצידו של נתן שרנסקי, הזוכה הטרי בפרס ישראל לעלייה ולקיבוץ גלויות. מעל שלושה עשורים, בהם נאבקנו והלכנו יחד בדרך הארוכה מארץ לא זרועה אל הארץ המובטחת – מברית המועצות שמאחורי מסך הברזל אל ארץ ישראל.

תקופה ארוכה ומרתקת, שנות דור. לכל אורך השנים הללו שמעתי סביבי אמירה שחזרה על עצמה: "נתן שרנסקי הוא סמל". סמל לעוז רוח, לעקשנות, לניצחון החזון. כל אלו משפטים נכונים, כמובן, אבל כמי שהכיר אותו מקרוב אני יודע כי יותר משנתן שרנסקי הוא סמל, הוא אדם - בא' רבתי. אדם שהקדיש לעם היהודי ולמדינת ישראל את כל לבבו, כל נפשו וכל מאודו.

לפעמים, כשהיה בכך צורך, הוא ידע להיות קשה כארז: כך היה בימים המתוחים לפני כינוסה של ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, כאשר נתן החליט להתפטר מתפקידו כשר הפנים. אני זוכר היטב את הישיבה המכריעה בלשכתו, כשסיעה של יועצים ומקורבים ניסו לדבר על ליבו - ללא הועיל. עצם המחשבה על חלוקת ירושלים, עיר הנצח עליה חלם בשנות הכליאה הקשות, החרידה אותו. בלי להניד עפעף הוא החליף את כיסא עור הצבי בכיסא הפלסטיק המתקפל שמצא באוהל המחאה, שהוצב באותם ימים מול משכן הכנסת.

אבל נתן האדם ידע להיות גם רך כקנה. כאשר הדברים נגעו לקירוב לבבות של יהודים בקצות העולם, לפתרון בעיות גיור או למתן כתף תומכת למשפחת עולים שנקלעה למצוקה - לא היה טוב לב ממנו, לא היה אנושי ממנו. אז גילינו כולנו שאת רוב נפח גופו קטן־הקומה, עליו התבדח נתן פעמים רבות בהומור העצמי הנפלא שניחן בו, מילא לב גדול ומלא באהבת ישראל.

התברכה מדינת ישראל בנתן שרנסקי, סמל שהוא אדם גדול. לפרס שהוא זוכה בו היום שותפה נוספת: אשתו היקרה אביטל, שאלמלא מאבקה העיקש וארוך השנים, מי יודע אם בכלל היה זוכה לטעום טעם חירות.

שא סביב עיניך וראה, נתן, כולם נקבצו ובאו לך: כל אלו שעזרת להם להגשים את חלום קיבוץ הגלויות, כל אלו שעבורם נשאת את התקווה בת שנות אלפיים ־ מריעים לך ובפיהם מילה אחת: תודה.