לפני כמה ימים מישהו בארץ קיבל שיחת טלפון מהארי פוטר. זה לא היה קסם, "זו הייתה טעות במספר", מסביר השחקן דניאל רדקליף שנמצא מצידו השני של הקו. הוא ניסה לצלצל אליי והגיע לישראלי אחר, שבטח גם ככה לא היה מאמין שזה הוא. בדרך כלל כשכוכבים בקנה מידה הזה מתראיינים, הם אפילו לא נוגעים בטלפון. הכל מתבצע דרך יחצ"נים שמתאמים את השיחה ונשארים על הקו כדי לשמור על הכוכב. אבל רדקליף כבר לא ילד ומותר לו לצלצל למי שהוא רוצה. עבורו להחזיק את השפופרת זה טבעי, אבל משום מה פעולות יומיומיות שהוא עושה מפתיעות אנשים, כמו גם העובדה שהוא לא הפך להיות אדם נוראי.
"זה הדבר הכי קשה בלגדול מול מצלמה. כשהייתי צעיר בכל פעם שנכנסתי לחדר הייתי אומר, 'טוב, כולם בטח חושבים שאני חתיכת חרא'. ואז אתה צריך לעבוד כל הזמן כדי להוכיח שאתה לא כזה. זה מדהים שהציפיות ממך כל כך נמוכות. עכשיו אני לא מוטרד מזה כל כך. כשאני נכנס לאנשהו אני מרגיש שהבחינו בי, אנשים רואים אותך ומין כזה, 'הוו! הארי פוטר!' הם יתרגשו לשתי דקות ואז יחזרו לאכול ארוחת ערב או מה שהם לא עושים".
ברמה מסוימת הציפייה מרדקליף שיהיה חתיכת חרא היא נהדרת. עם נקודת מוצא כזאת, לא קשה להפתיע לטובה. יותר מפתיע שלא איבד את זה. בכל זאת, בגיל 12 הוא החל בקריירה מטורפת שהפכה אותו לילד המפורסם בעולם. כוכב שמונה סרטי 'הארי פוטר' - הסאגה הקולנועית השנייה בהכנסותיה בהיסטוריה - וילדון משקפופר שהונו מוערך בכ־120 מיליון דולר, כל זה עוד לפני שהגיע לגיל 22. לפי כל התחזיות והפנטזיות של אתרי הרכילות, ואחרי תקופה של התמכרות לאלכוהול, רדקליף היה אמור להתמקם כיום איפשהו בין הדילר של מקאולי קאלקין לקצין המבחן של לינדזי לוהן. אבל הוא לא ממש שם. בגיל 28 הוא בחור חכם, קול, מצחיק ובעיקר מאוד נורמלי.
אחרי סדרת 'הארי פוטר' הוא יכול היה לחכות לסרט הכי מדויק שימשיך קריירה מטאורית בהוליווד. אלא שרדקליף הוא בריטי, כלומר אדם שמעדיף לבזבז את הונו על קניית ספרים ואת הכישרון והמוניטין שלו על תפקידים מעניינים בפרויקטים מיוחדים. מאז שהוא כבר לא הארי, הוא הספיק לשחק בתשעה סרטים - כמעט כולם עצמאיים - בסדרת טלוויזיה, ובשלושה תפקידים ראשיים בתיאטרון. עכשיו הוא מככב ב'בחזרה מטואיצ'י', שיעלה השבוע בארץ. רוב הדמויות ששיחק מורכבות, לעיתים מופרעות. לא נראה שהוא מודאג לגבי המשך קריירת שוברי הקופות והמעמד שלו בהוליווד, מה שהופך את בחירותיו לחופשיות יותר, ואותו לאמיץ.
"אין לי שום דבר נגד לעשות שוברי קופות או סדרות סרטים גדולות, ואם אני מספיק אוהב את התסריט, אני אעשה עוד סרט בסדרה ברגע, פשוט בחוויה שלי התסריטים האיכותיים יותר עם הסיפורים המעניינים והחומרים המאתגרים נעשים בעולם של סרטי אינדי או בטלוויזיה.
"אני בעמדה עם המון מזל, אני לא צריך לעבוד בשביל הכסף יותר, אני יכול לעבוד רק בגלל שאני רוצה פרויקט כזה או אחר. יש לי כל כך הרבה חברים שעובדים כשחקנים ושאין להם הרבה ברירות, כשהם מקבלים סרט הם חייבים לעשות אותו. לי יש אפשרות לכוון את הקריירה שלי. העבודה שלי היא כיף לא רגיל, אבל זה דבר מופלא ומלא מזל שאני לא צריך לחשוב על הכסף. אני לא אוהב לדבר על זה, במיוחד בראיונות, זה מביך, אבל זה שאני לא צריך לדאוג לגבי כסף זו הקלה מדהימה, וזה דוחף אותי לעשות את מה שאני עושה".
יש בזה חסרונות?
"כששואלים אותי על זה עד שאני מרגיש ממש לא נוח. יש מורכבויות שקשורות לזה שיש לך כסף, אבל אני לא מתכוון לדבר עליהן, כי אני לא רוצה שמי שקורא את זה יגיד, 'כן, אני בטוח שלהיות עשיר זה מאוד קשה'".
בתכלס, זה מרגיש שאתה מנסה להתרחק מכל מה שמריח מהצלחה מסחרית.
"אני אפילו לא מנסה להתרחק, אני הולך לאיפה שיש את הסיפורים הכי טובים. זו לא החלטה מודעת לא לעשות שוברי קופות, אני פשוט לוקח את הדברים שאני באמת אוהב ואף סטודיו לא ייתן לי 100 מיליארד דולר לעשות את 'סוויס ארמי מן'" (סרטו הקודם והביזארי שבו שיחק גופה שמדברת ומפליצה, נ"ז).
× × ×
הוא לא פותח חשבון טוויטר למרות שבכל סרט ששיחק ביקשו ממנו לעשות כך, כי הוא חושב שככה הוא "שומר על עצמו" בצורה טובה יותר. למרות הבחירות האמנותיות שלו הוא יודע גם לצחוק על עצמו, ואם שואלים אותו למה הוא רצה להיות שחקן, הוא אומר שזה בגלל שהרבה יותר כיף להיות על סט מאשר בבית ספר. חי בעיקר בלונדון והולך לבדו למכולת, ומבקר הרבה בניו־יורק שם גרה חברתו בשנים האחרונות, השחקנית ארין דארק. המורה לריקוד שלו מאחת ההצגות שבה שיחק הפך לעוזרו האישי, הוא שכר מאבטח פרטי בשם סם, והם המשפחה הצמודה אליו בנסיעותיו בעולם. הוא מסביר שבלעדיהם הוא לא היה מצליח לשמור על קשר עם אנשים והחיים היו מצעד אינסופי של חדרי מלון - מה שהיה הופך אותם לבודדים במיוחד.
הסדק היחיד בפרסונה הנורמלית הזו היה אלכוהול שעבר לו בגוף בכמויות בשנים האחרונות של 'הארי פוטר'. בראיונות הוא סיפר על שתיית בינג' עם חברים, הגעה לסט כשהוא עדיין שיכור, בלאק־אאוטים של שעות ארוכות, "אני לא יכול לספר איזה שתיין אני כי אני לא זוכר. אבל אני חושב שאני שתיין מצוין – כל עוד אני בהכרה". למרות איבוד הזיכרון בימי האלכוהול, הוא מספר שמעולם לא הציק לבחורות ולכן לא חושש להיות כוכב בקמפיין Me_Too#. "זו בעיה בתעשייה שלנו, וכפי שגילינו בשנה האחרונה, בכל תעשייה שקיימת. אני מאוד־מאוד שמח שזה קורה. אישית, הייתי במערכת יחסית של שש שנים..."
גם הארווי וויינשטיין היה במערכת יחסים.
"תודה על ההשוואה הזאת!"
אני מתכוון לזה שהרבה גברים היו במערכת יחסים כשעשו מה שעשו.
"לחלוטין. אני יכול להסתכל אחורה על משך מערכת היחסים ולומר - לא עשיתי שום דבר פאקינג מרושע. אני לא מסכים עם ההשוואה הזאת".
אבל הסתכלת לאחור ובחנת את עצמך.
"בוודאי. זה גרם לי לבחון את הגישה שלי לדברים. אני בחיים לא אגע בצורה לא הולמת או אפליק לאישה שעוברת על הסט או בעבודה, אני מבועת מהרעיון לעשות דבר כזה. כנער, העובדה שידעתי על עצמי שאני לא אעשה דברים כאלה גרמה לי לחשוב שזה יעשה אותי פחות גבר. חשבתי שמי שעושה דבר כזה הוא גבר אמיתי. כל הבעיות שאנחנו מדברים עליהן מוגדרות תחת דגל של גל חדש בפמיניזם, אבל רוב הבעיות שצריכות התייחסות הן דווקא בקשר לגבריות, ומה אנחנו מלמדים בנים צעירים על גבריות ומה המשמעות של להיות גבר במפגש עם נשים".
וכשראית בסט משהו לא בסדר, מה חשבת? מה עשית?
"כלום, הייתי ילד. אף פעם לא ראיתי תקריות ספציפיות, אבל גברים שמריצים בדיחות וצוחקים על בנות היו בהחלט. הייתי ילד, לא אמרתי כלום, ספגתי את זה, אבל היום, אם הייתי רואה על סט מישהו מתעלל או גורם אי־נוחות, הייתי מתייחס לזה".
× × ×
הסט האחרון שלו היה בצילומי הסרט 'בחזרה מטואיצ'י' (ראו ביקורת על הסרט בעמ' 22). סיפורו של הישראלי יוסי גינסברג שהלך לאיבוד בג'ונגל של בוליביה למשך שלושה שבועות וחזר כדי לכתוב על זה ספר שהפך פולחן מקומי, עבר עיבוד קולנועי ונתן לרדקליף את האפשרות לדמות נוספת שמאבדת תקווה ומשקל בקצב מסחרר, טובעת, הוזה, נפצעת וכמעט נגמרת.
"צילמנו בקולומביה ובאוסטרליה וזה היה קשוח. כל מי שקרא את התסריט הזה ולא חשב 'אלו הולכים להיות צילומים קשוחים' – מוכרח כנראה להיות קצת אידיוט. לא חשבתי שזה יהיה קל ושאני אקבל שיזוף יפה בקולומביה. זה גם קצת מתאים, כשאתה עושה סרט על מישהו שהיה לו חיים קשוחים זה מרגיש כאילו אתה לא מכבד את הסיטואציה אם אתה עושה יותר מדי כיף".
מה הדבר הכי מפחיד שקרה לכם בצילומים בג'ונגל?
"היו כמה רגעים מפחידים באוסטרליה. שמענו מישהו צורח, הסתובבתי וזו הייתה סמי המלבישה שלי, היא באה לקחת את התיק שלה וראתה עליו עכביש בגודל של צלחת לארוחת ערב. היו כמה רגעים שהיינו צריכים לפנות את הסט כי היה נחש מאוד ארסי, וכמה רגעים עם חיות ארסיות".
אם תינטש בג'ונגל, בתוך כמה ימים אתה מעריך שתמות?
"אני נותן לעצמי בערך שבוע. בזמן הצילומים יש המון אנשים על הסט, אז אנחנו לא בסיכון של ללכת לאיבוד, אבל אם הייתי לבד - כן, בטח הייתי האדם האבוד בעולם. אבל גם יוסי לא היה מישהו שחשב שהוא יכול לשרוד שם. יש איזה סט של אינסטינקטים ואינטואיציות ויכולות הישרדות שבתקווה במצב הזה יכולים להיפתח לכל בן אדם. אבל מתוך ההיכרות עם עצמי אני לא חושב שאני אשרוד הרבה זמן. בטח הייתי אוכל משהו רעיל והייתי טיפש מספיק לחשוב שזה פרי טעים".
כבר שאלו אותך מה הארי פוטר היה עושה אם הוא היה אובד בג'ונגל?
"אני מניח שהחיים הרבה יותר קלים כשיש קסמים. במצב הזה הוא היה מתקן את המצב מהר מאוד, אבל אז זה היה הופך לסרט משעמם בן שתי דקות".
אגב, מה שאלת ההארי פוטר הכי פופולרית ששואלים אותך?
"השאלות הקלאסיות היו תמיד, 'אם היו לך כוחות קסם, מה הם היו?' או, 'אם יהיה לך כישוף אחד, מה הוא יהיה?' שאלות מוזרות".
ומה אתה עונה?
"היו לי תשובות קבועות שנים לגבי איזה כישוף וכל זה, הייתי אומר שאם היה לי כוח־על הייתי מעלים את עצמי או מעופף. כשאני מקדם את הסרט כמו עכשיו, אנשים שואלים אותי, 'מה אתה חושב שהארי היה חושב על יוסי' ואני כזה, 'אני לא יודע, אין לי מושג'. אני מקבל הרבה שאלות כאלה, לשער מה הדעה של הארי על מה קורה. אני לא יודע, אני לא כתבתי ולא יצרתי את הדמות הזו, מה נותן לי את הזכות להגיד מה אני חושב שהוא חושב?"
לסיום, שמעתי שגילחו לך את הרגליים בשביל הצילומים של הארי פוטר. רציתי לשאול למה.
"הם לא גילחו את כל הרגליים, הם גילחו את הקטע שבין הברך לקרסול. זה נראה מוזר. כשהייתי בן 12 הייתה לי אותה כמות שיער על הרגליים כמו שיש לי עכשיו. אין לי רגליים שעירות במיוחד אבל כשהייתי צעיר הן נראו שעירות בקטע מטורף, אז כשהייתה סצנה שראו את הרגליים שלי, בהפקה אמרו, 'לא - לאף בן 12 לא צריכה להיות רגל כל כך שעירה'".
