'הילד חולם' הוא אחד המחזות היפים ביותר שכתב חנוך לוין. מחזה מסע פיוטי וכואב, הממצה את ספקנותו העמוקה לגבי קיום סדר מוסרי כלשהו ביקום. זה גם המחזה שבו לראשונה רגש החמלה חדר לכתיבתו, וריכך את מסריו הציניים. אולי משום שלוין התקרב בו בצורה הישירה ביותר לשואה. הוא נכתב בהשראת הסרט 'מסע הארורים', שתיאר את מסעה של הסנט־לואיס, אונייה מלאת פליטים יהודים המנסים לברוח מגרמניה הנאצית רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך אינם מצליחים למצוא שום מדינה שתסכים לקלוט אותם.

בעיבוד של לוין אין שום אזכור לגרמניה או ליהודים, וכך הוא הפך את הסיפור ההיסטורי למשל אוניברסלי, הנוגע במציאות של פליטים הבורחים ממדינות שסועות קרבות בכל עת ובכל זמן. לא קשה לקשר את ההעלאה המחודשת למשבר הפליטים באירופה, או אפילו לראות בה סוג של תגובה ביקורתית מרומזת לגירוש הצפוי של מבקשי המקלט מאפריקה. זאת למרות שלא נעשה שום ניסיון לאקטואליזציה גסה על הבמה, וטוב שכך.

זו הגרסה השלישית של המחזה המועלית על בימותינו, לאחר ההפקה המקורית של לוין בשנות ה־90, וגרסת האופרה, שהלחין גיל שוחט ב־2010. את הגרסה ההיא ביים עמרי ניצן, האחראי גם על בימוי ההפקה החדשה, המשותפת לתיאטראות הקאמרי והבימה. בניגוד לסגנון הגרנדיוזי והמנוכר של ההפקה באופרה, הפעם בחר ניצן לייצר שפה תיאטרונית יותר אינטימית. הוא גם הצליח להבליט את הרגעים היותר קומיים וליריים בטקסט, וזכה לחיזוק מעולה מצד היוצרים הנלווים, פולינה אדמוב (תפאורה ותלבושות), יוסף ברדנשווילי (מוזיקה), מירי לזר (תנועה) וקרן גרנק (תאורה).

מעל לכל הצליח ניצן להוציא משחקניו ביצועים מדויקים, צלולים ונוגעים ללב. אולה שור סלקטר נהדרת כאם המנסה להציל את ילדה מהתופת, וגם נעמה שטרית, המגלמת את הילד, עושה עבודה יפהפייה. הן בונות ביניהן קשר חם, חריף ועמוק, המגיע לשיאו בתמונת הפרידה קורעת הלב בתחילת המערכה האחרונה. עוד ראויים לציון נורמן עיסא, רות אסרסאי ובן יוסיפוביץ'. דווקא הסגנון היותר קאמרי והמשחק היותר פשוט וחם מצליחים להוציא החוצה את מלוא המורכבות והיופי של הטקסט הייחודי הזה, שנותר כאחד הפסגות של לוין ושל המחזאות הישראלית המודרנית כולה. בעיניי, זו הצגת חובה.