פרחי באך

"כלתה רוחי. באך. את באך. ימים שלמים. לילות שלמים. טוקטות ופוגות. הפסנתר המאוזן יפה. אמנות הפוגה… בלי סוף. ועוד ועוד. ומנגן ומנגן ומנגן. כבבית מקדש. כובד־ראש והתעלות". כך כתב ס' יזהר ברומן המונומנטלי שלו 'ימי צקלג', המתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות. ואכן, המוזיקה של באך ‑ כשהשבוע ציינו 333 שנים להיוולדו ‑ ליוותה את ההתיישבות היהודית בפלסטינה שלפני קום המדינה ואף תפסה מקום חשוב בתרבות המוזיקלית הישראלית בעשורים שלאחר מכן. פאול בן־חיים, יצחק סדאי, צבי אבני, נעם שריף, אנדרה היידו, אריק שפירא ורבים אחרים - כולם עשו שימוש ביצירותיו של באך.

ולא רק בשדה ההלחנה. עוד בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת התהוותה תרבות שירה בבתי ספר ובתנועות נוער. המוזיקה של באך תפסה בה מקום ניכר, בעיקר פרקים מקנטטות ובעיקר כוראלים (מזמורים מסורתיים חד־קוליים) שאותן שילב ביצירותיו הליטורגיות. בשל המרקם הפשוט יחסית, הכוראלים אינם מורכבים מדי לביצוע, וגם מקהלות ללא הכשרה מקצועית רצינית היו מסוגלות לשיר אותם. עם זאת, התוכן הפרוטסטנטי המובהק של המזמורים הטריד חלקים מן הקהל וגם חלק מהזמרים.

לכן, כשתורגמו לעברית, הושמטו במפגיע המסרים הנוצריים והוחלפו במסרים דתיים אוניברסליים, שרבים היו יכולים להתחבר אליהם. כך למשל, שתי השורות הפותחות את המזמור הלותרני O Welt, sieh hier dein Leben, המופיע במתיאוס וביוהאנס פסיון של באך, "הו עולם, ראה כאן את חייך / מרחפים על גוף הצלב", הפכו בתרגומו של המשורר אהרן אשמן "הלל ואז תזנחה / בחסד אל תבטחה".

המוזיקה של באך ליוותה אצלנו גם אירועים לאומיים. כפי שהראתה חוקרת הספרות פרופ' רות קרטון־בלום בספרה 'סיפור כמאכלת - עקדה ושירה', עקדת יצחק הפכה למוטיב מרכזי בדרמה ובשירה הישראלית לאחר רצח יצחק רבין. וכך, אולי מתוך מחשבה או ניסיון לדמיין את קורבנו של רבין כמו זה של ישו, אשר "מעביר את חטאינו מן העולם", כלשון הטקסט, בחרו בשידורי החדשות של ערוץ 2 בתיבות הראשונות של פרק ה־ Agnus Dei ("שה האלוהים"), שחותם את המיסה בסי מינור של באך, כמוזיקת ליווי לתשדירי האבל על רבין לאחר הירצחו. ואולי לא היה כאן מעשה פוליטי, וההסבר הפשוט יותר הוא כי המוזיקה עצמה אלוהית.