ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 19.03.2018
    ראיתי משוררת אוכלת פלאפל
    יונית נעמן הבינה די מהר שהיא כבר לא תתחתן, לא תהיה קיבוצניקית, לא תהפוך לאשכנזייה, לא תחגוג את יום העצמאות ולא תיגמל מפחמימות. עכשיו, עם ספר שירים חדש, היא מסבירה למה לא תסלח למאיר ויזלטיר על הפגישה ההיא בתיכון
    אלעד בר־נוי // צילום: יונתן בלום

    מדי פעם יונית נעמן מפנטזת על חיים בתור רעיה כנועה. סירים על הכיריים, סמרטוט ביד, לבייץ, להניק, לספק את צרכיו של הבעל ולהיות הכי מאושרת בעולם. "מתוך מעבה הפמיניזם שאני נמצאת בו, לפעמים מתעוררת אצלי ערגה למקום הזה, מין צורך לחזור 30 שנה אחורה ולהיות אישה נתמכת. בחיי השוליים שאני חיה, חיים שאני אוהבת וטוב לי בהם, אני מתבוננת הרבה על המרכז, ומבינה גם מה הפסדתי. זה לא פשוט להוציא את עצמך מן הכלל, אז כל מה שנותר לי זה מחוזות הדמיון".

     

    נעמן קופצת ראש למחוזות הדמיון האלה בספרהּ החדש 'אם לב נופל' (הוצאת לוקוס), שבו מוקדש שער שלם ל'שירי אשת איש', שם היא מדמיינת כיצד היו נראים חייה לולא "נפלה בשבי הפמיניסטי", כפי שהיא קוראת לזה. "יש כמיהות שהיום כבר אין לי יכולת לכמוה. בגלל שאני, איך לומר את זה בעדינות, שמאלנית, העולם על הדרו נראה לי מקולקל. אני כבר לא יכולה יותר לחגוג את יום העצמאות, אני לא יכולה להסתכל על הילדים שוצפים במגרש הספורט של בית הספר בכחול ולבן. אני גם לא אפנטז את עצמי מרקדת בהר הבית או הולכת בצעדת ירושלים. אבל העניין של חיי המשפחה הנורמטיביים זה משהו שהלפיתה שלו על התודעה היא חזקה נורא. ויש לי פלירט מתמשך ומטופש עם הרעיון הזה, של איך זה יכול היה להיות".

     

    את כותבת בספר שאין לך מזל באהבה. גם בהקשר הזה יש לך פנטזיות?

     

    "בשלהי הנערות שלי קראתי, אחוזת טירוף, את הביוגרפיה של לאה גולדברג. פשוט נספגתי בתוך ההוויה הזאת והזדהיתי ברמות לא סבירות עם הבדידות שלה. וכל הזמן הייתה לי תחושה נבואית כזאת שאלה החיים שנועדו לי, חיים של בדידות רומנטית ושל אהבות נכזבות. ובאמת לא נחלתי הצלחה גדולה בתחום הזוגיות. אבל כשחיים הרבה שנים לבד אז מתרגלים לחיות לבד. הזוגיות היחידה שהייתה לי אי פעם, זוגיות טובה וממושכת – קבל סקופ – הייתה עם בת זוג. אבל אני כבר כמה שנים שוב בענייני גברים".

     

    על עסקת החבילה של זוגיות קלאסית עם שלושה ילדים וכלב ויתרה נעמן כשבחרה לגדל את בנה יואל יחד עם חברהּ הטוב איתן, בהורות משותפת. מאז ניסתה להרחיב את המשפחה, אבל מהניסיונות נותרו שנתיים מסויטות של טיפולים והפלות, ומחזור שירים בשם 'בית קברות לעוברים', שבו היא מבקשת לשבור את קשר השתיקה.

     

    "בחברה הישראלית כל הזמן מדברים על לידות והריונות, ורופאי הפריון מרוויחים מיליונים, אבל על ההיבט הזה, שהוא כל כך יסודי בחוויה הנשית, כמעט שלא מדברים. הרי ברגע שאת מעלה את הנושא מול אישה מעל גיל מסוים, ברוב המקרים היא תגיד לך, 'גם אני עברתי הפלה', ולפעמים יותר מאחת".

     

    יואל, היום בן שש, מדלג בין שני בתים. בשיר האחרון בספר מתארת נעמן איך החל לסמן את ההבדלים ביניהם כבר מגיל צעיר: "את חומה ואני לבן, אומר לי הילד, ואני שומעת את העולם נפרד לטובים ורעים... את חומה ואני לבן, הילד חוגג את ניצחונו". "גם אני הייתי מאוד עסוקה בכלכלת הצבע הזאת בתור ילדה חומה", היא אומרת. "אבל לפעמים אני מסתכלת על הילד הזה, עם העור הבהיר והתלתלים היפים שלו, ומתמלאת בחששות מהגבר שהוא עלול להיות כשיגדל. אני מודה שהמחשבה שהוא יוכל לעבור כגבר ישראלי לבן, מיינסטרימי, מבעיתה אותי. כל מה שההורים שלי רצו זה שהילדים שלהם ירגישו בבית, שירגישו ישראלים. במובן מסוים אני מאחלת לו ההפך".

     

    לא היית מעדיפה שיהיה לו קל יותר, שלא ייאלץ להתמודד עם חיים בשוליים?

     

    "במידה רבה הוא כבר נולד לשוליים של החברה, מעצם זה שהוא ילד להורות משותפת, שהוא גר בשני בתים. אני מתחבטת בשאלה הזאת, אם עשינו לו טובה בזה, או שהיקום חנן אותו בכרטיס מעבר קל יותר. אין לי תשובה חד־משמעית. אני רק מקווה שהוא יגדל להיות עם תודעה חברתית ומעמדית מפותחת, שיצליח להיות ביקורתי כלפי החברה שהוא חי בה. אם אני מסתכלת על החינוך כאן ללאומנות ומיליטריזם, למאצ'ואיזם, הציפייה מבחינתי היא שיואל לא יהיה גבר כמו שמקובל בחברה הישראלית להיות גבר. שיהיה הכי אנטי־גבר שאפשר".

     

     

    בכניסה לדירתה של נעמן בשכונת יד אליהו בתל־אביב ניצבת ספרייה מתפקעת מספרים במנעד בלתי אפשרי, שמלמדת במידה רבה על יושבת הבית – אשפית של מילים וסיפורים, מלהטטת בין משלבים ומחוות ספרותיות, מצטטת בעל פה את אפלטון ומדקלמת בקלות שירה עברית, דוברת יידיש לצד שיח מזרחי שוטף, מתרגשת עד דמעות ממלודיות רוסיות ושירי מגל וחרב, פעילה חברתית, אחת מעורכות האתר האקטיביסטי 'העוקץ', כותבת דוקטורט על דמות השיקסע בספרות העברית. מיקס מסחרר שבסופו יושבת אישה חדה ומצחיקה מאוד.

     

    לפני שנתיים יצא ספרה הראשון, 'כשירדנו מהעצים', והבהיר שלא מדובר בחברה סטנדרטית במסדר המשוררות. נעמן כותבת שירה חברתית חריפה מהולה בהרבה הומור, מרכיב לא שכיח בזירה הספרותית. כמו בשיר שבו הציעה לנשים "להתנחל בעמידת ידיים מול ביתו של ראש הממשלה, פותות מזדקרות אל על: 'לחם! עבודה!'"

     

    היא נולדה ביהוד לפני 43 שנה, האמצעית בין שני אחים, בת לאמא מורה ולאב בעל חנות ספרים, שדאגו לה לאספקה בלתי פוסקת של חומר קריאה. "קראתי בשקיקה עשרות פעמים את כל הספרים של אסתר שטרייט־וורצל וגלילה רון־פדר, אמא שלי קנתה לנו אותם בעשרות כי היא חשבה שזה נורא חינוכי. לא הייתה לה דרך לדעת על הדיאלוגים המורכבים שניהלתי עם עצמי תוך כדי קריאה בספרים האלה, על תחושת הניכור שהרגשתי מול הדמויות לצד כמיהה גדולה להשתייך אליהן. לאורך כל הילדות והנעורים, משאת הנפש שלי הייתה להיות קיבוצניקית. קראתי את 'גיא אוני' של שולמית לפיד וכל מה שרציתי זה לחזור למאה הקודמת ולהיות חלוצה".

     

    בתיכון הצטרפה למגמת ספרות, ואצל המשוררת ש. שפרה למדה על אלתרמן וזך, על וולך ואבידן, וגם על מאיר ויזלטיר. "אני זוכרת שהיא לקחה אותי לערב לכבוד ספר חדש של ויזלטיר. קהל גדול גדש את המבואה של 'צוותא', ופתאום ראינו את התורן הענק הזה, ויזלטיר, עם הרעמה הכסופה שלו, ואני כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. היא קראה לו שיכיר אותי והוא, ממרומיו, אפילו לא חנן אותי במבט, רק זרק לה משהו והסתובב. ואחרי שהוא הלך בחוסר עניין כל כך מוחלט, היא אמרה לי, 'משוררים צריך רק לקרוא, לא להכיר'. זה היה אנטי־קליימקס נורא גדול".

     

    למה המפגש הזה הותיר עלייך כזה רושם?

     

    "אתה צריך להבין, האנשים האלה – ויזלטיר, נתן זך, יאיר הורביץ – היו מבחינתי בני אלים, הילדים הנבחרים של השירה העברית. על הקיר בחדר הילדות שלי כתבתי 'שקט נמס נמכר עתה בסופרמרקט באריזה אטימה, במחיר מופקע'", נעמן מדקלמת מתוך שיר של ויזלטיר. "בתור נערה הייתי יושבת בחדר, מנסה לכתוב שירה, וכל דבר היה נראה לי טפל ומטופש כי איך אני יכולה להרשות לעצמי לחשוב, לההין, לכתוב שירה, כשיש בעולם אנשים כמו זך או ויזלטיר".

     

    ויזלטיר זכה למחווה בספר, וריאציה על שירו 'ר. מ. כ. ש' – "ראיתי משורר כותב שיר" – שבו הוא מתאר בסערת נפש את מלאכת המשורר בעת הכתיבה. אצל נעמן, בהיפוך משועשע, השורה הזאת הופכת ל"ראיתי משוררת אוכלת פלאפל". "אני לא יכולה שלא להתייחס בהומור לדבר הזה", היא מחייכת. "אני רוצה לתקוע סיכה בבלון המאוד גברי הזה של תיאור מעשה הכתיבה כאיזה אקט נשגב ומלא פומפוזיות של בריאה, לידה שבנפש, בעוד נשים יולדות לידה שבגוף. כאילו שבזמן שאתם הגברים עסוקים בספֵרות העליונות, אנחנו מתבוססות בדם שלנו. אפילו חוויית המציצנות של ויזלטיר מתוארת כאקט של התעלות רוחנית. יאללה, תעשו לי טובה!"

     

    זו לא ההתייחסות היחידה לויזלטיר בספר. בשיר 'תשובה מאוחרת למאיר', נעמן עונה לשירו 'עוד סונטה שייקספירית', שבו עורג המשורר ל"פרחינה עדינה", ואחרי שהוא מונה את איבריהּ האינטימיים אף תוהה, "היש סיכוי שיזדיינו איתי?" בשיר התשובה שלה נעמן מכנה את ויזלטיר "גבר שפל מבט" וחותמת: "אשמאי, אמות ולא תשכב איתי".

     

    כשקראת את השיר הזה בתור נערה, הבנת למי הוא מתכוון כשהוא אומר "פרחינה עדינה"?

     

    "הבנתי היטב, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להעלים את עצמי כדי להמשיך לקרוא, ורציתי להמשיך לקרוא. זה דומה לחוויה הספרותית שהייתה לי עם 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי. קראתי אותו בגיל 19, בהשתאות, והוא הטביע בי חותם עמוק, אבל הקריאה בו הייתה מעשה של התנגדות ושל ביטול עצמי. מצד אחד הרצון להזדהות ולהיות חלק מהדבר הזה, כי אני ידעתי שמדובר במעשה ספרותי חד־פעמי ואדיר ממדים. ומצד שני גם הבנתי את המקום שבו אני נמצאת לעומתו, שאני קוראת מהשוליים לתוך המרכז שמסמן את ההתפוררות שלו ב־77' ואני מבינה שבעצם אני ודומיי הרסנו ליעקב שבתאי את מדינת מפא"י הישנה והטובה, את עיתון 'דבר', את אשכנז הקטנה שברחובות תל־אביב. זו תחושה איומה. את חייבת לרצוח את עצמך תוך כדי קריאה כדי להפוך לחלק מהחבורה של גולדמן וצזאר וכל החברים מ'זכרון דברים'. והסכסוך הזהותי הזה קונה השפעה מאוד גדולה על הנפש".

     

    בשנות ה־20 שלה הסכסוך הזה הוביל לתקופה ארוכה של חוסר ודאות ושל דיכאון - "כאבי גדילה" כפי שהיא מכנה את זה - שסייעו לה בכינון התודעה הפוליטית שלה אבל גם הובילו לעימות עם ההורים. "הם עברו משבר מאוד דרמטי כשהאחים שלי ואני ביטאנו בכל מיני דרכים את הכישלון של הפנטזיה הציונית, את ההתנפצות הממש צורמת ורועשת של החלום שלהם. וברור לי היום שהמפגש הפוגעני והטראומטי עם הספרות העברית היה עבורי הטריגר למשבר הזה".

     

    ובכל זאת את מארחת את ויזלטיר וזך בספר שלך, מקיימת איתם דיאלוג. לא מוחקת אותם, לא שורפת את ספריהם.

     

    "ההתכתבות איתם מהדהדת את הדיאלוג הנצחי שלי כאישה וכאישה מזרחית עם שושלת הגברים הזאת. לצד המיאוס שיש לי מהם, יש לי גם משיכה מסוימת לאדנות הזאת, לליבידו המתפרץ בכתיבה. במובנים מסוימים הם גם האבות הספרותיים שלי".

     

     

    לא רק דיאלוגים ספרותיים מאכלסים את דפי 'אם לב נופל', אלא גם שיחה מתמשכת עם אורח חוזר ובלתי קרוא – רעַב. משיר אהבה דתי לטורטליני, דרך הייקו נוטף רגשות אשם על עטיפה של חטיף, ועד אפוקליפסת פחמימות מבעיתה של "מאפי בוקר ומאפי צהריים, מאפים להמליח ומאפים להמתיק, עם גבינות ועם שוקולד ועם תפוחים וקינמון, ריבת חלב, משמשים, שוקולד וחלבה, שקדים ופירות יער, משמרים ומבצק עלים ומבצק פריך, מאפינים ורוגלאך וקרואסונים ושבלולים ודנישים ובורקסים ופחזניות", וכך בלי סוף.

     

    "מגיל מאוד צעיר צרובה לי חוויה של רעב נורא גדול לממתקים ולכל מיני מאכלים שהיו אסורים", מספרת נעמן. "אמא שלי הייתה טבעונית כשהיינו ילדים, לדעתי היא הייתה הבריאותנית הראשונה בישראל. וכבר כשהייתי בת שלוש היא ידעה בדיוק באילו מאכלים יש ויטמינים וסידן, ואילו מאכלים הם מוקצים. אני זוכרת שהייתה לי כמיהה מטורפת לאכול נקניק, עד כדי כך שפעם אכלתי נקניק מהרצפה ברחוב, וחטפתי דיזנטריה", היא צוחקת.

     

    "אכילה תמיד כרוכה אצלי באשמה; שאני אוכלת יותר מדי, שאני לא אוכלת בריא מספיק, שאני לא אוכלת מנומס. בעיקר באכילה ברחוב. אפרופו 'ראיתי משוררת אוכלת פלאפל', כשאישה אוכלת בחוץ ישר יגידו שהיא 'תוקעת', וגברים זרים תמיד ירגישו בנוח להגיד לה דברים כמו 'לבריאות!' או 'בתיאבון, נשמה!'"

     

    מעבר לאשמה, יש כאן גם דרישה לפעולה, לשינוי.

     

    "אתה יודע כמה פעמים שאלו אותי למה אני לא עושה ניתוח לקיצור קיבה? גם אנשים זרים לפעמים. 'תהיי פרואקטיבית, תעשי משהו! יש פתרון – סכין המנתחים'. יש לי התנגדות עצומה לדבר הזה. ואני מבינה את המלכוד שזה מייצר, כי מצד אחד את לא מרגישה נוח עם הגוף שלך, אבל מצד שני את לא מוכנה לעשות שום דבר לגבי זה. לא קל לאנשים לקבל את זה. אבל הגוף הוא מקום ללא נחת, הוא אתר מאבק נצחי. ואנחנו הרי למודי מאבקים".

     

    והמאבק הזה חשוף, כך שכולם יכולים לראות.

     

    "זו חוויית היסוד של להיות שמנה - להרגיש שכל התחלואים שלך וכל מכאובי הנפש שלך פשוט כתובים עלייך, הם כמו מצג. את הולכת ברחוב ואת פרפורמנס של הסבל שלך. הייתה תקופה שהלכתי ל־OA, 'אכלני־יתר אנונימיים', וכל הזמן חשבתי לעצמי – למה לא יכולתי נגיד להיות אלכוהוליסטית? שאז לפחות אני אהיה מזת רעב כזו עם הרואין־שיק, ומי שיידע שאני סובלת יידע, אבל לא כל עובר אורח ברחוב יסתכל עליי ויגיד לעצמו 'בואנה, זאתי יש לה בעיות!'

     

    "אבל אני חייבת להודות שיש בדבר הזה גם מחסה. אני כאילו משדרת לעולם שאני משק אוטרקי במובן של זמינות מינית או רומנטית. אני לא נראית כמישהי שאפשר לשאת ולתת איתה במקום הזה. וכך אני כבר לא אובייקט מיני יותר. אם ידוע שתימניות חמות במיטה, וכל מה שרואים כשמסתכלים עלינו זה או עוזרת בית או תא רבייה – אז אני כבר לא שם". •

     

     

    שירים

    הרופא אינו פסיכולוג

     

    לֹא כָּל שֶׁכֵּן רוֹפֵא הַפִּרְיוֹן

     

    שֶׁקִּירוֹת לִשְׁכָּתוֹ עֲטוּיִים דְּיוֹקְנָאוֹת

     

    מְחַיְּכִים בִּבְלִי דַּעַת,

     

    תִּינוֹקוֹת עַל גַּבֵּי תִּינוֹקוֹת,

     

    גֻּמּוֹת חֵן וּמַחְמַדִּים

     

    וְהַקִּירוֹת מְרֻצְּפֵי הוֹדָיוֹת

     

    אַל נָא תֻּסַּח דַּעְתֵּךְ, גַּם רוֹפֵא הַפִּרְיוֹן חֲדוּר מַטָּרָה

     

    הוּא עָשׂוּי לִנְזֹף בָּךְ עַל שֶׁנִּזְכַּרְתְּ מְאֻחָר

     

    מָה עָשִׂית בְּעֶצֶם כָּל הַשָּׁנִים?

     

    לְמַלֵּא טְפָסִים בְּקַדַּחְתָּנוּת,

     

    לְפַהֵק,

     

    לְפַלֵּחַ אֶת עֵינַיִךְ בְּמִלּוֹת עֶלְבּוֹן

     

    זִכְרִי, בִּשְׁבוּעַת הִיפּוֹקְרָטֶס אֵין הַחֲבִיבוּת נִכְלֶלֶת

     

    רוֹפֵא הַפִּרְיוֹן אֵינוֹ פְּסִיכוֹלוֹג

     

    לֹא מְעַנְיֵן אוֹתוֹ מָה קָרָה לָךְ בְּגִיל אַרְבַּע

     

    כְּשֶׁהָלַכְתְּ לְאִבּוּד וּמָצָאת אֶת עַצְמֵךְ רָצָה וְרָצָה

     

    בְּלִי לְהַגִּיעַ וְלֹא הָיְתָה לָךְ לָשׁוֹן

     

    אֵיךְ קִבַּלְתְּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

     

    לָמָּה גָּמַרְתְּ בְּלִבֵּךְ

     

    אָזְנָיו לֹא כְּרוּיוֹת לִשְׁמֹעַ

     

    אֶת שַׁוְעַת הַחֲדָרִים הָרֵיקִים

     

    אֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים דַּקּוֹת לֹא תֵּשְׁבִי אֶצְלוֹ

     

    כאילו גוגן בא לבקר

     

    אַתְּ חוּמָה וַאֲנִי לָבָן

     

    אוֹמֵר לִי הַיֶּלֶד

     

    וַאֲנִי שׁוֹמַעַת

     

    אֶת הָעוֹלָם נִפְרָד

     

    לְטוֹבִים וְרָעִים

     

    הַמִּלִּים כְּצַלָּף

     

    מְשַׁטְּחוֹת אוֹתִי אַרְצָה

     

    וּכְבָר הוּא מִתְרַחֵק

     

    קָדִימָה מִמֶּנִּי

     

    וְהָלְאָה

     

    אַתְּ חוּמָה וַאֲנִי לָבָן

     

    הַיֶּלֶד חוֹגֵג אֶת נִצְחוֹנוֹ

     

     

    לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מִתְפַּנָּה לְחִנּוּךְ

     

    חִיּוּךְ מִטָּהִיטִי קוֹפֵא עַל פָּנַי

     

    לָמָּה פָּסַח עָלָיו עִוְרוֹן הַצְּבָעִים

     

    וְאֵיךְ הוּא כָּל כָּךְ צָעִיר

     

    וּכְבָר יוֹדֵעַ

     

    אֶת כָּל הַתּוֹרָה

     

    צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש

     

    גַּלְגַּלֵּי הָאוֹפַנַּיִם שֶׁלִּי

     

    מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים

     

    מִזַּן בִּקּוּר

     

    שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן

     

    חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף

     

    נִדְמֶה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה

     

    מָהוּל בְּזֶרַע

     

    הַמִּדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה

     

    אֲנִי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת

     

    נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת

     

    אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

     

    מָה עָשִׂיתָ לָנוּ

     

     


    פרסום ראשון: 19.03.18 , 22:17