הפעם האחרונה שבה היה רוב יהודי בצפון הייתה בסוף שנות ה־70. מכאן צריך להתחיל ולהתבונן במצוקה של כפר ורדים. הפיכת ההחלטה לביטול מכרז הקרקעות שם לסיפור על גזענות מקומית זו בדיחה במקרה הטוב — וצביעות במקרה הרע. מה שקורה בכפר ורדים הוא תמצית הדילמה שבין מדינת לאום יהודית לדמוקרטית, ומכיוון שמדינת ישראל על ממשלותיה השונות בחרו שלא להתמודד עם הדילמה הזאת — מאשימים עכשיו את הש.ג. בדמות ראש המועצה שאמור לדאוג לתושביו.

קצת היסטוריה לפני שממשיכים: היו ימים בהם "ייהוד הנגב והגליל" היה אידיאל לאומי ולא חוסר תקינות פוליטית. הנושאים במשימה היו המפא"יניקים ולצידם מעט מדי כיפות סרוגות. כמו במקרה של חוק השבות, שמאפיין מדינת לאום אך מעצם קיומו מפלה אחרים, כך גם ייהוד הנגב והגליל תואם את האינטרס הציוני אבל מלמד על מורכבות היחס למיעוטים. אלא שהמילים החשובות האלה הוצאו מהלקסיקון ואיתן העידוד לעשות זאת. שכן המגמה מאז השתנתה: ב־1983 היו 49.8% יהודים בגליל, ב־2008 44.2%, ובסיום 2017 מספר היהודים ירד מתחת ל־43%.

זו המציאות וכדאי להכיר בה. יהודים וערבים חיים בנפרד ביישובים קטנים, ויחד רק בערים גדולות. מבחן החוק קובע שביישוב של עד 400 משפחות, התושבים רשאים להקים ועדת קליטה ולקבוע מי יגור עימם. מעל 400 — חל מבחן הקניין חופשי. התוצאה: ביישובים רבים שומרים על "המספר הקדוש" הזה. מערכת המשפט אף מאפשרת מגורים לערבים בלבד: בג"ץ אביטן (1989) קבע שלבני מיעוטים זכות לגור בקרב עצמם אחרי שיהודי מאופקים רצה לקנות מגרש ביישוב הבדואי שגב שלום — ונתקל בסירוב.

אם ננטרל את הדמגוגיה וההשתוממות מכפר ורדים נגלה: בכפר שמריהו ואורנית גרים רק יהודים, בכפר קאסם רק ערבים, ובקיסריה יהודים במרחק מאה מטרים מהערבים בג'אסר. למה? בגלל נוחות. אנשים ביישובים קטנים (במיוחד) רוצים לגור עם אנשים שדומים לעצמם. כפר ורדים, יישוב חילוני־ציוני־ליברלי, מחפש אנשים דומים לו. נשמע רע? חפשו את מיטב המבקרים של החלטת כפר ורדים, לא תופתעו היכן הם בטח גרים.

זאת המציאות העירומה. צריך גם להכיר בדילמה: ישראל מדינה דמוקרטית והערבים אזרחים שווי זכויות — גם זכויות קניין. אדמות המדינה ברובן מוחזקות על ידי קרן לאומית (קק"ל), והשמירה על אופיים של יישובים קטנים חייבת להיעשות עם היגיון לאומי מסוים, ולא תחושת בטן: ערבים־ישראלים זכאים לשמור על אופי היישובים שלהם וכך גם נוצרים, דרוזים ויהודים.

הארגון "לב בגליל", שבו אני חבר, פועל במטרה לעודד חשיבה ארוכת טווח על הגליל. צמצום ההתיישבות היהודית במוקד הדאגה. בעכו, לדוגמה, בתחילת שנות ה־2000, 76% מהאוכלוסייה היו יהודים. ב־2015 זה ירד ל־-61.8%. בתחילת שנות ה־2000 הייתה מעלות־תרשיחא 80% יהודית, וב־2015 המספר צנח ל־67.8%. מה שמדאיג כאן היא המגמה: אם נמשיך כך, ב־2048 — מאה שנה להקמת המדינה — למעשה נחזור אחורה ליחס היהודים־ערבים שהיה בגליל ב־1948. המשמעות: היהודים יתנקזו לגוש דן, והנגב והגליל יהפכו לקנטונים דו־לאומיים.

בזה צריך לטפל ועכשיו. האינטרס הראשון הוא לדאוג למגזר הערבי. הרצון של חלק מהאוכלוסייה הערבית לשפר את תנאי הדיור ולעזוב את המגזר מגיע בגלל שהתשתיות אצלם פחות טובות, לעיתים מוסדות החינוך צפופים, ואין מספיק בנייה. נתוני "לב בגליל" מראים שיש תוכניות מיתאר לרוב יישובי המגזר הערבי בצפון — אבל אין מספיק תכנון של בנייה רוויה. המדינה חייבת לפעול לפיתוח היישובים הערביים ולוודא שניהולם תקין ולא מושחת.

האינטרס השני הוא לעצור את בריחת היהודים. לשמור על תנאים כמו שיש לתושבי געש, רשפון ורמת אביב ג'. החל מתחבורה ותעסוקה ועד למגורים. גם כשזה מייצר דילמות. הפוך גוטה, הפוך. כדי לשמור על דו־קיום ועל ערכים דמוקרטיים צריך לשמור על האינטרס הלאומי בגליל.