דוגמטי, שמרן ולעיתים פחדן

ג'ורדי קרויף של העונה האחרונה במכבי ת"א מזכיר תהליכים שמתרחשים בתעשיית המוזיקה. האמן האהוב, זה שהיו מקשיבים לאלבומים שלו שוב ושוב, מוציא פתאום שירים פחות טובים. את השיר הראשון הרדיו מקבל אוטומטית. השיר השני ייכנס לפלייליסט רק מתוך כבוד. השיר השלישי כבר יהיה גם מחוץ לאוטו שלכם. זה לא נעים, אבל תשלפו בחזרה את האלבומים שלפני.

בכדורגל זה לא יכול לקרות, כי אין תמלוגים על שערי עבר ותוארי עבר. אתה טוב בדיוק כמו המשחק האחרון שלך. בעולם כל כך רגשי קשה לשפוט את קרויף מחוץ למתחם הישגי העבר שלו. כמו במקרה המוזיקלי, ממש לא נעים לך בשבילו שזה לא עובד. אבל אי אפשר לקבוע אחרת: קרויף המאמן לא מצליח לממש את האיכויות שיש לו בסגל על המגרש.

הבעיה הגדולה של קרויף מתחילה כשהוא מגיע למגרש. ההכנה שלו בדרך כלל טובה מאוד, הניהול בזמן אמת לוקה מאוד. אם תוכנית המשחק מצליחה ומתקתקת, כמו למשל בניצחון 0:4 על הפועל חיפה, אז מכבי ת"א שוטפת. אבל אם מכבי נקלעת לבעיות, קרויף קופא, מהסס, לרוב מאחר בחילופים. דווקא משחק התיקו באשדוד, ולא ההפסד שלשום, היה תמצית העונה כולה. אחרי 20 דקות התמונה הייתה מאוד ברורה. מכבי לא הגיעה כלל למצבים, כי נתקעה על תוכנית משחק שעבדה שבוע קודם, מול הפועל חיפה. אבל אשדוד היא לא הפועל חיפה, היא נשארה מאחור, לא נתנה לדור מיכה לנשום ולחצה באופן אגרסיבי את הקישור הרך של מכבי. הדקות עברו וקרויף לא מגיב, נלחם את המלחמה הקודמת. רק בדקה ה־64 הוא החליט לשנות, ושלח את אופיר דודזאדה במקום אייל גולסה. לא אתווכח על מהות החילוף, אני לא מתיימר לדעת טוב יותר. אני כן תוהה: מדוע הקבוצה צריכה לחכות 64 דקות אם שום דבר טוב לא קורה על המגרש?

התהליך הזה חוזר כמעט בכל משחק. קרויף חושש ברוב המקרים לצאת מהתבנית ולהעז. מול אשקלון הוא איבד יתרון של 0:2, נגד באר־שבע הפסיד לעשרה שחקנים כי לא ידע איך להגיב לשינויים במשחק, ושלשום חלם כשמכבי לא הגיעה למחצית השנייה. מיץ' גולדהאר הגדיר את קרויף טירון. זה קצת מוגזם. אני חושב שהוא פשוט דוגמטי מדי, שמרן. וכן, לעיתים פחדן.