קוראים לי חנוך דאום ואני מכור לדיאט קולה. הגיע הזמן להכיר בכך. להודות בחולשה הזו, לפחות בפני עצמי. לחדול מלהסביר לאפרת שאני יכול להפסיק עם זה מתי שבא לי, כי האמת היא שבלי דיאט קולה אני בקריז. ובעצב. וכואב לי הראש. ויש לי סחרחורת.
יש לי דיאט קולה ליד המיטה. קבוע. שמא אתעורר צמא בלילה. וזה דבר שקורה. אפרת כל כך שונאת את זה, את קול פתיחת הבקבוק בארבע לפנות בוקר. "מה יהיה איתך", היא ממלמלת ומסתובבת לצד השני. היא לא יודעת שיש לי גם בקבוק דיאט קולה במחבוא במקלחת, שאני לפעמים קם לשתות ממנו, כדי שהיא לא תתרגז. יש לי בקבוקי דיאט קולה במקרר במטבח, יש לי בקבוקים קטנים במיני־מקרר בחדר העבודה ויש ארגז שעומד מתחת לכיור של נטילת הידיים. גם מחוץ לבית יש תמיד כמה ארגזים, אם חלילה יתחדש המצור על ירושלים או דבר מה, וכל אימת שהם נגמרים מגיע שליח של השופרסל עם כמה ארגזים חדשים. זה היה קצת מביך בהתחלה לראות את מבטי הפליאה בעיניו שעה שהוא מוריד מהרכב כמות ארגזי דיאט קולה שמתאימה לאולמי שמחות, אבל נראה כי הוא התרגל.
בגיל צעיר יותר הייתי מכור לקוקה קולה רגיל, ובאופן כללי משקאות קלים שימחו את לבבי. אולי יש לי איזה צורך נפשי בסוכר, אולי זה קשור לבעיות הקשב שלי. הבעיה הייתה שגרתי בפנימייה, ולהחזיק בקבוק שתייה היה בלתי אפשרי. כולם שתו לך אותו ברגע שהבאת אותו לחדר. מסיבה זו הייתי רוכש בקבוקי שתייה ביזאריים, כדי שאיש לא יחשוק בהם. לכן זכורה לי במיוחד תקופה שבה הקפדתי לרכוש רק טעמים מוזרים: משקה בצבע תכלת ואחר שצבעו ירוק. ההתמכרות שלי למשקאות קלים גרמה לי בצבא לעבור בקביעות על הנהלים שקבע מפקד הפלוגה, ולרכוש בקבוקי קולה קטנים מהמזנון של הצד"לניקים במוצב סוג'וד בגזרה המזרחית בלבנון. לזכותו של מפקד הטנק שלי ייאמר שהוא העלים עין מהמנהג, אולי בגלל שחלקתי עם הצוות את המשקאות במארבי הארטישוק הליליים.
אז יש לי דיאט קולה למטה במקרר של המטבח, ויש בקבוק קבוע למעלה בחדר - אבל הבנתי שאני מכור כשגיליתי שלפעמים כשאני עולה מלמטה למעלה, אני לוקח גם דיאט קולה לדרך. שתהיה לי אופציה גם לשבע השניות שבהן אני עולה במדרגות. אני שותה דיאט קולה גם כשאני עושה ספורט (משחק טניס) וכולם סביבי שותים מים, אני לוקח איתי לנסיעות דיאט קולה ולפעמים עוצר בדרך בתחנת דלק לקנות דיאט קולה נוסף, סתם כי זה משמח אותי. כמו שלעיתים רחוקות אני רוכש ספר שכבר יש לי בבית בגלל שהוא יצא בהוצאה חדשה, למרות שתוכנו זהה.
לא יודע להסביר זאת, אבל נסו להאמין לי: דיאט קולה מרגיע אותי. אני מסתובב איתו כמו ילד שמסתובב עם השמיכי שלו. כמו תינוק עם מוצץ. אפרת דורשת ממני להיגמל. בהתחלה אמרתי לה שאני לא מכור, אבל היום אני מבין שהיא צודקת. למרות זאת אני לא מספיק רוצה להיגמל. כי מה רע בזה בעצם? כלומר, מה עדיף, להתמכר להימורים או לטיפה המרה? אפרת צריכה להיות גאה בי על שמכל ההתמכרויות האפשריות, בחרתי את ההתמכרות הכי סבירה. הייתי יכול להתמכר לאורגייה עם שפני סלע, אבל במקום זאת הלכתי על שתייה קלה, מה רע?
אני יודע שזה לא בריא, רופאת השיניים הבהירה לי את זה, שמעתי עוד כל מיני טיעונים על סכנות בריאותיות של המשקה הזה (אם כי חלקן הופרכו במאמרים שונים), אבל גם אם אחיה חצי שנה פחות, האם יש בכך פסול? הרי החיים שיהיו לי בלי דיאט קולה, מה חפץ יש לי בהם?
חבריי מנסים לשכנע אותי לעבור לשתות מים. ומים הם בסדר כזה. אבל אין בהם שום דבר משמח. מה כיף בהם? מה מרים במשקה בלי טעם? אני מעדיף דיאט קולה חם בלי גזים, על פני מים קרים. לא מבין את הקונספט של המים. הם מרווים, איני מכחיש זאת, אבל כלום באנו לעולם בשביל שירוו אותנו? באנו ליהנות! אתם מבינים, מים הם מה שצריך, אבל דיאט קולה הם מה שאפשר. מים הם פגישה של ועד בית. דיאט קולה זו מסיבה עם חברים. אנשים אומרים לי: "שתה סודה". תודה באמת. אני זקן, אבל לא עד כדי כך. מה גם שאני אשכרה לא מבין את ההיגיון בזה. למים אין טעם, אז איך להגזיז אותם מסייע לפתור את העניין? יש בכלל מילה כזו, להגזיז?
הדבר היחיד שמפריע לי זו הדוגמה הרעה לילדים. הם רואים מולם אדם חלש אופי. וזה מצטרף לעובדה, שבאופן כללי הם בשלב בחייהם שהם הרבה יותר חכמים ממני. בשבוע שעבר היינו באקווריום החדש בגן חיות התנ"כי (מרהיב שם), ואגב עמידה מול איזה ספק דג, ספק צמח ששט במים, אמרתי לילדים בטון יודע־כל שזו לא ממש חיה מה שהם רואים, כלומר זה יצור שנמצא איפה שהוא על הספקטרום בין צמח לחיה. הבת שלי אמרה לי בתגובה שזו חיה ושיש לה את כל חמשת המרכיבים שצריכים כדי להיות חיה. עכשיו, לא זו בלבד שהיא צדקה, אלא שעד אותו הרגע כלל לא שמעתי על "חמשת המרכיבים". לא ידעתי שיש מנגנון כזה מסודר. חשבתי שסתם מחליטים מה חיה ומה לא, לפי התחושה. אבל לא. מתברר שזה לא בית זונות ויש כללים והבת שלי מכירה אותם, ואני, הדבר היחיד שאני יודע זה איפה יש דיאט קולה. חשבתי שלנצח אוכל לומר לילדים שלי דברים בארשת של חוכמה, כדי לייצר איזו עליונות אבהית. אבל זה נגמר. הילדים שלי גדלו והם קולטים מתי אני מחרטט אותם. יש להם יותר ידע ממני, וכשהם רוצים לדבר בלי שאני אבין הם מדברים ביניהם באנגלית. עולם הפוך.
חזרה לדיאט קולה: קוראים לי חנוך דאום ואני מכור. הייתי שמח להיגמל מתישהו, אבל כרגע אשמח יותר לדיאט קולה. שבת שלום.
