ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דניאלה הדסי והבובה צ'יקו עם מיקה סודאי בת התשע וחצי, במרכז הרפואי לילדים שניידר
    7 ימים • 20.03.2018
    לפתע פיתום
    בגיל שבע גילתה דניאלה הדסי שהיא מסוגלת לדבר מהבטן. בבגרותה היא החליטה להשתמש בתכונה הנדירה שלה כדי לסייע לאחרים והפכה לפיתום טיפולי. באתיופיה ובקניה היא טיפלה בילדים חולי סרטן, ביפן דובבה זאטוטים שניצלו מהצונאמי ובשבוע שעבר חזרה מאשרם בהודו שבו חוסים בני נוער ניצולי עבדות. עכשיו היא מספרת איך היא והבובות שלה עוזרות לילדים המאושפזים בבתי חולים להוציא מהבטן את מה שהם מפחדים לבטא במילים
    סמדר שיר | צילומים: אילן ספירא

    היא מדברת מהבטן כדי לעזור לילדים להוציא מהבטן את מה שהם חוששים לבטא במילים. לא לה הם מגלים סודות, רגשות ופחדים, אלא לבובת דוב בשם דודו. בזרועו של דודו נעוצה מחט לאינפוזיה ובחזה שלו מושתל מתקן לטיפולי כימותרפיה, ולמרות זאת הוא אופטימי ומתיז לכל עבר שמחת חיים. דניאלה הדסי מתעופפת ברחבי הגלובוס עם הבובות שלה, שלא זקוקות לדרכונים. באתיופיה וקניה היא טיפלה בילדים חולי סרטן, ביפן היא דובבה ילדים שניצלו מהצונאמי ובשבוע שעבר היא חזרה מהודו, מאשרם שבו חוסים ילדים ובני נוער ששוחררו מעבדות.

    הדסי וצ'יקו עם דניאלה פריג' בת השבע
    הדסי וצ'יקו עם דניאלה פריג' בת השבע

     

    "איפה צ'יקו?" פונה אליה ילדה בת שש וקצת, שהצבע מתחיל לחזור ללחייה. הדסי כבר הראתה לה עיתונים הודיים שבהם היא מצולמת עם בובה של כלבלב שובב, אבל הסקרנות של הילדה מותירה אותה חסרת מילים. איך תסביר שהיא נאלצה להשאיר את צ'יקו בבית מפני שהוא עדיין לא השלים את תהליך הסטריליזציה שדורש מרכז שניידר לרפואת ילדים?

     

    "התרבות הישראלית מעודדת ביטוי ושיתוף", אומרת הדסי, "אבל יש תרבויות שבהן הבעת רגשות נחשבת לחולשה. ביפן ובהודו ילדים נושכים את השפתיים כדי לא לפלוט, חס וחלילה, משפט שיסגיר קושי, כאב או צל של טראומה והם עוברים מהפך כשאני עומדת מולם עם בובה שמספרת להם, מתוך הבטן שלי, שגם היא התמודדה עם בעיה דומה לשלהם. הבובה היא כלי מאוד אנושי, וכשהם משתפים אותה במצוקה שמקננת בתוכם הם מתחילים להבין, להפנים ולעכל אותה".

     

    הדסי (55), נשואה ואם לשלושה, שמתגוררת ביישוב רקפת בגליל התחתון, הייתה בת שבע כשגילתה שיש לה את היכולת לדבר מהבטן. "דיברתי לעצמי בדרך לבית הספר ובדרך חזרה מבית הספר וזה נראה לי טבעי", היא מספרת. "יום אחד נעמדתי מול המראה הגדולה שבחדר השינה, דיברתי ודיברתי וראיתי שאף שריר בפרצוף שלי לא זז. זה הבהיל אותי נורא. רצתי לאמא, גיליתי לה מה עשיתי והיא, כדי להרגיע אותי, אמרה לי, 'כל הילדים מדברים ככה'. אבל מהר מאוד גיליתי שאני היחידה שמסוגלת לדבר ככה. הייתי ילדה שקטה וביישנית, ישבתי בכיתה כמו דג, והשתעשעתי בתעלולים".

     

     

    כמו?

     

    "דפקתי על השולחן ואמרתי מהבטן, 'אני רוצה להיכנס'. המורה רצה לפתוח את הדלת, ראתה שאין אף אחד, סגרה, ואחרי דקה שוב דפקתי על השולחן וביקשתי להיכנס".

     

    רק כשהחלה ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב הדסי קיבלה גושפנקה לכישרון שלה. "שאלתי את המורה בקורס לתיאטרון בובות אם זה אומר שאני פיתום והוא אמר לי 'כן', והציע לי להזמין בובה ולהתחיל להתאמן. הזמנתי בובה ג'ינג'ית וקראתי לה 'ניק הכתום'. השקעתי הרבה עבודה כדי להפריד את עצמי מהבובה, ליצור לה קול אמין, שונה מהקול שלי, ולהמציא לה ביוגרפיה ועולם תוכן ייחודי".

     

    היא ירדה לאילת והחלה להופיע בבתי מלון. "הילדים הוקסמו מהעובדה שאני מדברת בלי להניע את השפתיים, והסקפטיים הסתננו אל מאחורי הקלעים כדי למצוא את בעל הקול", היא נזכרת. "בסוף המופע הסברתי לילדים שאני פיתום, ושככה נולדתי, אבל תמיד היה איזה אבא שעצר אותי ביציאה ואמר, 'נו, עכשיו את יכולה לגלות לי איך את עושה את זה?' לא האמינו לי שזה אמיתי". הערוץ הראשון אירגן מפגש בינה לבין ג'ודי אבן־חן, שבסבנטיז כבשה את המסך בתוכנית "ג'ודי ואודי", וממנה שמעה הדסי שמדובר בתכונה תורשתית. "במשפחה שלי לא ידוע על אף אדם שהוא פיתום". כבר בהופעותיה הראשונות הרגישה הדסי שהבובה שלה לא רוצה לעסוק רק בבידור. "השתמשתי בה כדי לשוחח עם ילדים על דימוי גוף, קשרי חברות ודברים שקרובים לחינוך. עם השנים ראיתי שהתחום הטיפולי מושך אותי מאוד, והלכתי ללמוד דרמת תרפיה באוניברסיטת חיפה. מרגע שירדתי מהבמה לא חזרתי אליה. המרתי את ההופעות הבידוריות בהרצאות רציניות שאני מעבירה בפקולטות לרפואה ופסיכולוגיה".

     

     

    אין בך שום געגוע לבמה?

     

    "ממש לא. לאחרונה חיזרו אחריי מהתוכנית 'ישראל גוט טאלנט', הציעו לי סכום רציני. אמרתי להם, 'אילו צילצלתם אליי לפני 25 שנה הייתי משלמת לכם כדי להופיע בטלוויזיה'. בעבר הופעתי בתוכניות טלוויזיה של ספי ריבלין, ירון לונדון, חני נחמיאס וערוץ הילדים, אבל מאז שפרשתי מהופעות אני לא מוכנה להפוך לאטרקציה".

     

    נשארה צלקת

     

    לפני 14 שנה היא נכנסה לראשונה לבית חולים כמורה לחינוך מיוחד וכמטפלת בדרמה באמצעות הבובה. בשבע השנים האחרונות היא עובדת במרכז שניידר לרפואת ילדים ובבית החולים הלל יפה כחלק מהמערך החינוכי. "המשכורת שלי זהה לזו של מורה שעובדת בבית ספר רגיל ואין לי תלונות. בגלל ההגדרה של חינוך מיוחד אני עובדת גם בחול המועד פסח וגם בחלק מהחופש הגדול. בית החולים עובד 365 ימים בשנה, ואני לא יכולה להפקיר את הילדים שאיתרע מזלם לחלות ולהתאשפז דווקא בחופשות".

     

    הדסי עם ילדים ששרדו את אסון הצונאמי ביפן
    הדסי עם ילדים ששרדו את אסון הצונאמי ביפן

     

     

    לא חששת מעבודה בבית חולים?

     

    "בגיל 22 נפצעתי קשה בתאונת דרכים. עבדתי אז כמדריכת נוער, נסעתי ליישוב ליד צפת ובדרך חזרה העייפות הכריעה אותי. התנגשתי במשאית צבאית, איבדתי את ההכרה ואושפזתי בבית החולים בנהריה עם פגיעות בינוניות עד קשות בגפיים ובראש". היא מפשילה את שרוול חולצתה וחושפת את הצלקות שבזרועה. "בקיץ, כשאני בשרוול קצר, כולם רואים אותן".

     

    היא עברה ניתוחים, "השתלת פלטינות וברגים, ואחריהם הייתי קרוב לשנה בשיקום. למדתי לבקש מורפיום נגד כאבים. חשבתי שאשאר בכיסא גלגלים. באותה תקופה עוד לא היו עובדים סוציאליים בבית החולים, ולא היה מי שיעביר את התקווה. גייסתי בעצמי כוחות כדי להחליט שאני אצא מהסיוט הזה, וזה המסר שאני מעבירה לילדים החולים באמצעות הבובה. כיוון שכבר הייתי בצד השני של המתרס, כמאושפזת, אני לא חוששת להיכנס למחלקת טיפול נמרץ או לטיפולים מורכבים במיוחד. אני גם לא חוששת לבקש מהרופא להסתכל בעיניו של הילד ולהתייחס אליו לפני שהוא מתקרב אליו עם המזרק".

     

    ד"ר עירית קראוזה, מנהלת מחלקת ילדים ג' במרכז שניידר לרפואת ילדים, אומרת: “דניאלה והבובות שלה עושות פלאים. הבובה היא משהו שקרוב מאוד לילד, אבל גם רחוק ממנו. כיוון שדניאלה מדברת מהבטן יותר קל לילדים להאמין שהבובה היא זו שמדברת, ולדניאלה יש רגישות מדהימה ויכולת לדבר אל כל מטופל בגובה העיניים. בהתחלה חשבתי שרק ילדים יתחברו לבובה, אבל אני רואה שגם בני נוער אוהבים אותה. זה קסם. הילד ממשש את הבובה, משליך עליה בחופשיות את הכאב והתסכול, וכשהרופא דוקר את הבובה – דניאלה אומרת מהבטן, ‘זו מחט קטנה ועדינה, ולא קרה כלום’, ומנטרלת מהבדיקה את הפחד".

     

     

    כיום יש להדסי תשע בובות תיאטרון שיצרה עבורה הבובנאית מריה גורביץ'. "מסכנה", הדסי מחייכת, "היא נרתעת בכל פעם שאני מבקשת ממנה לחורר את הבובה כדי להשחיל לגוף שלה זונדה או קתטר".

     

    לכל בובה יש שם, אישיות, קול וביוגרפיה עשירה. לאקיה, לדוגמה, היא בובה שחורה. "בראשית דרכי כפיתום רפואי עבדתי קרוב לבית, בבית החולים בנהריה, וילדה אתיופית שאושפזה שם שאלה אותי, 'נכון שאין לך בובה בצבע שלי?' קראתי לה לאקיה מפני שזה שם אתיופי שפירושו 'אחרת'. היא מדברת צרפתית כמוני, שני הוריי נולדו במרוקו, וטסתי איתה לאתיופיה וקניה, לעבודה בבתי חולים. הילדים יצאו מגדרם מרוב שמחה למראה הבובה השחורה. אין כמו בובה כדי לתווך בין הרופא, שלא אחת נראה חמור סבר, לבין ילד חלש ומפוחד. כמעט תמיד הבובה מציגה את עצמה בהומור, שמקל על הילד להזדהות איתה, ורק לאחר מכן אני נכנסת לבעיה הרפואית של הבובה. היו מקרים בודדים שבהם הבובה לא הצליחה להגיע לליבו של הילד, אבל ברוב המקרים זה כוח אדיר. לא חייבים להיות פיתום כדי לטפל עם בובה ולכן הכשרתי מטפלות שעובדות בבתי החולים דנה וסורוקה. אני שמחה להעביר את הידע שלי. אין לי צורך להשאיר אותו אצלי".

     

    יש לך גם בובה שדוברת ערבית?

     

    "כל הבובות יודעות לומר משפטים בסיסיים בערבית, רוסית ואמהרית. למדתי אותם מהמורות בבית החולים. אנחנו צוות רב־תרבותי".

     

    נאיה, ציפור ססגונית עם נזם באף, המכנה את עצמה "פקאצה", היא בובה עם הפרעות אכילה. הבגדים שלה צמודים לגופה הכחוש, ולעיתים הדסי מלבישה לה את הכתונת הצהובה של בית החולים מפני שנאיה, כמו נערות אנורקטיות, רוצה לטשטש את קווי המתאר של גופה. "כיוון שלבובה אפשר ומותר להגיד הכל, הנערות שסובלות מהפרעות אכילה אומרות לה, 'את נורא רזה, את עושה לעצמך דברים איומים, למה את אוכלת כמו ציפור? איך זה שאת לא רעבה?' במפגשים קבוצתיים של חולות אנורקסיה יש עוצמות אדירות. הן משליכות על הבובה את מה שהן לא מסוגלות לומר לעצמן".

    הדסי עם צ'יקו (מימין) ונאיה. "כל הבובות שלי יודעות לומר משפטים בסיסיים בערבית, רוסית ואמהרית
    הדסי עם צ'יקו (מימין) ונאיה. "כל הבובות שלי יודעות לומר משפטים בסיסיים בערבית, רוסית ואמהרית

     

    בובה לפני ניתוח

     

    טאקי הוא טרול היפראקטיבי בעל אף ארוך הסובל מהפרעות קשב וריכוז. "הוא מספר לילדים שגם היום ההורים צעקו עליו והמורים הענישו אותו מפני שהוא דחף והרביץ". ג'ירו הוא טרול כחול בעל אופי חרדתי שהדסי מביאה למחלקה הפסיכיאטרית, ובעיתות מלחמה הוא רץ עם הילדים המאושפזים למקלט. נוֹנוֹ הוא נמר ששבר יד ורגל כשנפל מאופניים והוא מיועד לאשפוזים קצרים. "אני ניגשת איתו גם לילד שממתין לניתוח הוצאת התוספתן, אבל לא תמיד אני מספיקה להכין את הילד להרדמה. לפעמים, בנסיעת הבוקר ברכבת, אני קוראת בעיתון על אירוע מזעזע וכשאני נכנסת למחלקה אני רואה מול עיניי את התוצאה – ילד שנחבל או הותקף. עכשיו אני רוקמת בדמיון שלי את טימון, בובה של חתול חולות. הוא יוכל לעזור לי עם ילדים שספגו כוויות".

     

    "דודו, היום איחרת", מהדהדת מעלינו נזיפה. הקול שייך לילדה בת שבע שמאושפזת בשניידר כבר חודשיים בגלל חיידק בדם.

     

    התגובה של הדסי מהירה. היא משחילה את זרועה לגופו של דודו, פוערת את פיו ושואלת מבטנה: "איך את יודעת שאיחרתי?"

     

    "לא עשית לי מסיבת בדיקת דם", מטיחה בו הילדה הלבושה בוורוד.

     

    "אז בכית?" שואל דודו.

     

    "לא בכיתי, צרחתי!" משיבה הילדה ומדביקה לו נשיקה.

     

    בחדר הסמוך פוגשים הדסי ודודו ילדה בת תשע וחצי שמאושפזת בגלל תסמונת המונעת ממנה להטיל שתן וגורמת לגופה להתנפח מבצקות. זה כבר האשפוז השני שלה, והיא אומרת לדודו: "בפעם הקודמת, כשהלכתי הביתה, אמרת לי שנתראה בקניון או במסיבה".

     

    "נכון", הדסי עונה לה מהבטן, "אבל לא השארת לי את מספר הטלפון שלך. חזרת לכאן כדי לחפש אותי? מה, התגעגעת אליי?"

     

    לפני 14 שנה הוזמנה הדסי ללאס־וגאס, להרצות בארגון הפיתומים העולמי המונה כ־150 חברים, מתוכם רק עשר נשים. "שם גיליתי לראשונה שהדיבור מהבטן הוא תכונה יותר גברית, ומצאתי לכך סימוכין בספרות המקצועית. שם גם התברר לי שברחבי הגלובוס יש רק עוד שלושה פיתומים מטפלים – בארה"ב, דרום אמריקה ויפן, אבל הם מעניקים טיפולים פרטיים. עד כמה שידוע לי, אני היחידה שעובדת בבתי חולים".

     

    בכנס ההוא פנה אליה פיתום מיפן, היצומן טקאשי, הציע לה לבקר בארצו ויצר קשר בינה לבין פרופ' הארה, רופאה נוירולוגית שהקימה ארגון של מטפלים באמצעות בובות. "ביפן יש מחסור במטפלים רגשיים כמו פסיכולוגים", אומרת הדסי, "ולכן אנשי הרפואה הם אלה שמנסים למלא את החסך. טסתי לשם עם צ'יקו והוקסמתי מההערכה שהם רוחשים לבובה כאמצעי לטיפול רפואי".

     

    לפני שבע שנים כתבה לה פרופ' הארה על הצונאמי שפקד את יפן והוסיפה שהילדים באזור הרעש סובלים מטראומה, המתבטאת בגמגום ובתופעות של רגרסיה כמו הרטבה. "היא ביקשה שאגיע מהר ככל האפשר, אבל אמא שלי הייתה על ערש דווי", מספרת הדסי. "כשאמי שמעה על פנייתה היא אמרה לי, 'תיסעי', אבל לא יכולתי לעזוב אותה".

     

    עם הילדים ששרדו את אסון הצונאמי ביפן. "הבובות עוזרות לילדים לדבר על הפחד"
    עם הילדים ששרדו את אסון הצונאמי ביפן. "הבובות עוזרות לילדים לדבר על הפחד"

     

    חצי שנה אחרי הצונאמי, המריאה הדסי לטוקיו עם משכית שוחט, מנהלת בית הספר הפועל במרכז שניידר, ועם עשרות בובות כפפה שהכינו המורות מהצוות החינוכי. "נחתנו בטוקיו שנראתה כמו עיר רפאים, חום אימים כמו אוגוסט בתל־אביב, אנשים התהלכו חפויי ראש וכששאלתי מה אפשר לאכול הם ענו, 'שום דבר, בכל מאכל יש חשד לקרינה'. נסעתי לבית ספר בסנדאי, צפונית לפוקושימה. כששאלתי, 'מה נשמע', נעניתי ב'הכל בסדר'. איש לא העז לדבר על האסון הנורא. רק צ'יקו, הכלבלב הנחמד, הצליח להבקיע את הקרח".

     

    איך?

     

    "צ'יקו סיפר לילדים שהוא בא מישראל, ארץ קטנה שבה יש מלחמות ואזעקות. אחרי שחילקתי לילדים את הבובות והם החלו לדבר איתן, ניגשה אליי ילדה בת עשר. בעזרת מתורגמנית שאלתי אותה מה היא הרגישה ביום ההוא, כשלראשונה בחייה שמעה אזעקה, והילדה לחשה באוזנו של צ'יקו, 'פחדתי מאוד'. המתורגמנית חזרה על תשובתה ביפנית ופתאום שמעתי רחש באולם. מאות ילדים חזרו אחריה, 'פחדתי מאוד'. בפעם השנייה הרחש גבר ובפעם השלישית הם צעקו את המשפט. זו הייתה צעקה של שחרור והקלה".

     

    בתום הפעילות הוזמנו הדסי ושוחט למשרדו של מנהל בית הספר. "הוא שאל אותנו בטון תקיף למה סחפנו את הילדים לשיחה על הפחד. סיפרתי לו שאנחנו באות ממדינה של פיגועים שבה ההורים והמורים מרבים לשוחח עם הילדים על האירועים. דמעות עלו בעיניו של המנהל כשהוא תיאר איך המורים העלו את כל התלמידים לגג בית הספר, שממנו הם צפו בנחשולי המים שמציפים את העיר, עד שהגיעו המסוקים שחילצו אותם. הוא אמר, 'מעולם לא סיפרתי על זה, עכשיו אני מבין שצריך לדבר'. עבורי זה היה רגע מכונן".

     

    מנהל בית הספר היפני סיכם את פעילותה של הדסי במכתב המלצה שנשלח לכל השגרירויות בעולם, ואגף קשרי תרבות ומדע במשרד החוץ הישראלי החל להפעיל אותה כאמנית פיתום המתמחה בטיפול בטראומה. לפני שבע שנים היא המריאה לאתיופיה וקניה עם לאקיה, הבובה השחורה. "בית החולים 'בלק ליון' באדיס־אבבה הוא מקום עצוב, הסובל ממחסור בציוד רפואי. בישראל, ליד כל מיטה של ילד ישן הורה, ושם זה לא מקובל מפני שבית החולים לא יכול לספק אוכל להורים. באפריקה, גם ילדים חולי סרטן שוהים בבית החולים לבד, כנטושים. כשצ'יקו שר להם מהבטן שלי את 'אקונה מטטה' הם ניעורו לחיים. דווקא הרופאים היו אלה שבחנו אותי בחשד. הם לא התביישו לומר לי שבעיניהם אני 'חצי קדושה, חצי מכשפה'. אפילו אנשים משכילים לא הבינו שיש לי תכונה או כישרון לדבר מהבטן וחשדו שהשדים מעורבים בכך".

     

    לבקשתה, לקחו אותה לשלושת החדרים המבודדים שבהם מאושפזים חולי איידס במצב סופני. "נתנו לי מסכה לפנים ונכנסתי לחדרים של ילדים, אבל לא יכולתי להופיע בפניהם. זה היה יותר מדי קשה".

     

    מעבדות לחירות

     

    התחנה האחרונה שלה הייתה ב"בל אשרם" שליד ג'ייפור. ניצה פרום, קונסולית בשגרירות ישראל בניו־דלהי, שמעה את הדסי בהרצאה שהעבירה בכנס צוערים בישראל, והסדירה את ביקורה במקלט של ילדים ובני נוער ניצולי עבדות. "זה אחד ממאות המקלטים שהקים ברחבי הודו קיילאש סטיארתי, שזכה בפרס נובל לשלום על הצלת עשרות אלפי ילדים מעבדות, ובאשרם הספציפי הזה שוהים רק בנים. טסתי להודו עם קולגה שהיא גם חברה – ד"ר עפרה ולטר, ראש החוג לחינוך בתל חי. השכנות שלי מהיישוב רקפת נרתמו למשימה והכינו מאתיים בובות יד שנשלחו להודו בדואר הדיפלומטי. הילדים, בני שמונה עד 18, קיבלו את פנינו בפרחים ובשירה, הם התרגשו שהגענו אליהם, לסוף העולם, וצ'יקו ניהל את השיחה. הוא סיפר להם שבא מישראל, ושהוא גר בכפר של ילדים מפני שהוריו לא יכלו לגדל אותו. הוא לא אמר, 'גם אני הייתי עבד'. די היה בעובדה שהוא לא גר עם הוריו".

     

    היא פגשה שבעים ילדים רזים מאוד, "אבל חיוניים ושמחים. סיפרו לי שהם נמכרו לאנשי עסקים, בעלי קרקעות ומנהלי בתי בושת. הם העדיפו להמעיט בתיאורי העבר. אחד סיפר שהוא קיבל ארוחה אחת ביום, אורז עם עדשים, השני סיפר שהוא גר בבקתת קש מבודדת, השלישי סיפר שהוא נדרש לעבוד עם פטיש מהבוקר ועד הערב, וכשהרביעי התחיל לדבר המתורגמנית נחנקה. הוא אמר ש'האלימות הייתה יותר קשה מהעבדות'. סיפר על עונשים של מכות והצלפות. זה מקום צנוע, שבו הם לומדים קרוא וכתוב, ואפילו המדריכים שלהם, שגם הם ניצולי עבדות, לא ידעו מה כל אחד מהם נושא על הגב. עכשיו אני עובדת על השיחה שאנהל בביקור הבא שלי בהודו, במקלטים של בנות ונערות שהפכו לשפחות מין וחוו אונס".

     

    גם התחום הזה לא זר לה. "עשיתי קורס על פגיעות מיניות, והבובות שלי כבר פגשו נערות שאושפזו לימים ספורים בעקבות תקיפה מינית", היא מעידה. "אף בובה לא יכולה להסביר לנערה למה מישהו פגע בה, זה מעל ומעבר להיגיון, ולכן הבובה בעיקר מקשיבה לה ומגיבה לתחושות שהנערה מעלה, כמו בושה או רגשות אשמה".

     

    מתי את מרגישה סיפוק?

     

    "מתי לא? זה קורה כשאני גורמת לילדה חולת סרטן להתפקע מצחוק והיא שואלת אותי, 'איך הבאת לי לונה פארק למיטה?' או כשאני מספרת לילד על התנאים הקשים בבתי חולים במדינות עולם שלישי והוא שואל אותי, 'אז יש לי מזל שאני כאן?' אני מקווה שייווצר שיתוף פעולה בין משרד החינוך למשרד החוץ כדי שפעם בשנה אוכל לצאת לשליחות, בלי להחזיר למשרד החינוך את ימי העבודה שפיספסתי בגלל היעדרות".

     

    את וונדרוומן?

     

    "הכי לא. אני מתמודדת עם הפרעות קשב, בהרבה תחומים אני נכשלת. ונכנסתי לתחום הטיפולי בעקבות משבר גיל הארבעים. בכל פעם שאני שולפת את הבובה כדי לטפל בילד חולה אני מטפלת בעצמי". •

     

    "בגיל שבע דיברתי לעצמי בדרך לבית הספר וזה נראה לי טבעי. יום אחד נעמדתי מול המראה בחדר השינה, דיברתי וראיתי שאף שריר בפרצוף שלי לא זז. זה הבהיל אותי נורא. רצתי לאמא, גיליתי לה מה עשיתי והיא, כדי להרגיע אותי, אמרה לי ,'כל הילדים מדברים ככה'. אבל מהר מאוד גיליתי שאני היחידה שמסוגלת לדבר ככה"

     

    "אין כמו בובה כדי לתווך בין הרופא, שלא אחת נראה חמור סבר, לבין ילד חלש ומפוחד. כמעט תמיד הבובה מציגה את עצמה בהומור, שמקל על הילד להזדהות איתה, ורק לאחר מכן אני נכנסת לבעיה הרפואית שלה. הבובה היא כלי מאוד אנושי, וכשהילדים משתפים אותה במצוקה שמקננת בתוכם הם מתחילים להבין ולעכל אותה"

     


    פרסום ראשון: 20.03.18 , 23:10