אל תהיו תמימים

עאהד תמימי נתונה במעצר מאז דצמבר. ביום שני דחה בית המשפט הצבאי לערעורים את בקשתה לנהל את משפטה בדלתיים פתוחות. ההחלטה, כך הסביר השופט נתנאל בנישו, "מבטאת את טובת הקטינה". הקטינה ומשפחתה, יש לציין, דווקא סברו אחרת וביקשו משפט פומבי, אלא שרגישותו הגדולה של בית המשפט לטובת הקטינה מנעה זאת.

הרגישות הזאת מרשימה. הייתם אומרים אולי שטובת הקטינה תובעת שלא תשב כבר חודשים במעצר בטרם הורשעה. הייתם אומרים אולי שהסכנה שמהווה הקטינה לציבור היא מינימלית. היא מואשמת בסטירה לקצין ולחייל צה"ל, בהשתתפות בהפגנות לא חוקיות, ביידוי אבנים ובהסתה בפייסבוק. אולי אפשר היה להימנע מן הסכנה שמציבה תמימי לישראל בדרכים פחות קיצוניות ממעצר ממושך? והאומנם משליכים בישראל למעצר על הפעלת אלימות לא קשה (לקצין הסטור וללחיו שלום; אין עדויות על פגיעות חמורות יותר של תמימי), יידוי אבנים, חרפות וגידופים? האם לא צריך על פי העקרונות האלה להשליך חצי מן המגזר החרדי לכלא? נו באמת. אל תגידו שחשבתם שיש להחיל אותם עקרונות על יהודים וערבים. אל תהיו תמימים.

רגע ומה עם ההסתה, תאמרו? תמימי "מסיתה". זה מסוכן. ובכן, ממה שפורסם, זוהי ההסתה המסוכנת שלה: "אני מקווה שכולם ישתתפו בהפגנות כי זה הפתרון היחיד להגיע לתוצאה. הכוח שלנו באבן שלנו ואני מקווה שכל העולם יתאחד כדי לשחרר את פלסטין, כי טראמפ הצהיר על החלטה והם צריכים לשאת באחריות לכל תגובה שתבוא מאיתנו — אם זה פיגועי דקירה או פיגועי התאבדות או זריקות אבנים. כולם צריכים לעשות משהו ולהתאחד על מנת שהמסר שלנו יגיע — שרוצים לשחרר את פלסטין". אם הבנתי נכון, ואני מתפרנס בעשורים האחרונים מפרשנות טקסטים, קובעת הקטינה שהפגנות ויידוי אבנים הם הפתרון היחיד לדעתה. הצהרת טראמפ עלולה לעורר תגובות קשות יותר שהאחריות עליהן, היא טוענת, היא על טראמפ ושותפיו. אין פה אמנם גינוי של פיגועים, אבל בוודאי אין קריאה להם. קריאות חמורות ומפורשות לרצח (ערבים ושמאלנים) נשמעות באירועים בישראל ובפייסבוק הישראלי ואין עוצר. הסכנה לציבור, סבורות הרשויות, אינה מצדיקה התערבות הרשויות, קל וחומר מעצר.

כל זה לא אומר שעאהד תמימי צדקת. זה לא אומר שאסור להעניש אותה בעונש כלשהו לאחר שיתבררו העובדות. זה אומר שטענת ההגנה על זכויותיה כקטינה מגוחכת. בית המשפט אינו פועל ממניעים של הגנה על הציבור מסכנה (הסכנה שמציבה תמימי מגוחכת) ובוודאי שטובת הקטינה אינה מעניינת אותו. הוא פועל ממניעים תקשורתיים בעיקר. התמונות של תמימי סוטרת לקצין שאינו מגיב נתפסו כהישג תקשורתי לפלסטינים (ולא, כפי שראוי היה לתפוס אותן, כסירוב של קצין מבוגר להיגרר לפרובוקציה של נערה). עכשיו נחוש בית המשפט להשיב את הכבוד העברי ולגבות מתמימי — קטינה או לא קטינה — מחיר יקר על ההישג המפוקפק הזה (כדרכם של מעשי איוולת התוצאה הפוכה: תמימי הפכה מקוריוז לסמל). גם הסירוב לפתוח את דלתות בית המשפט נעשה מסיבות דומות: לא טובת הקטינה עומדת בפני השופט, אלא החשש שתמימי ומשפחתה ינצלו את בית המשפט להצהרות או למחוות שעלולות להביך את ישראל.

מה עושים כדי שתמימי לא תביך את מדינת ישראל? אפשר לא להיגרר לפרובוקציות. חיילי צה"ל יכולים לעמוד בסטירה וביריקה פה ושם. זה לא נעים, אבל זה לא סוף העולם. כליאה ממושכת של קטינה על סוג העבירות שבהן תמימי נאשמת לא משרתת את האינטרסים של ישראל ולא עומדת בשום קריטריון סביר של יחס לקטינים. גם ההנחה שאפשר למחות נגד הכיבוש על פי הספר שהפיק הכובש היא מופרכת. הפגנות לא חוקיות, חרפות וגידופים, אפילו יידוי אבנים הם אלף־בית של התנגדות. זה קורה אצלנו במאבק נגד חפירות ארכיאולוגיות ופינוי יישובים. זה קרה ויקרה אצל הפלסטינים. האפשרות האחרת היא לסיים את הכיבוש.