"כשאומרים לך שאתה הולך לתקוף כור גרעיני, אתה לא רוצה לעשות טעויות"

"יום אחד רמ"ח מבצעים עמיקם נורקין קרא לנו, לכמה מפקדי טייסות, לבוא אליו למשרד בקריה. הגענו, קיבלנו ממנו פרופיל טיסה וסוג חימוש, ואז הוא מסתכל עלינו, לא אומר איפה זה בעולם, ושואל: 'אתם יכולים לבצע את זה?'"

אל"מ כפיר היה לפני עשור מפקד טייסת "סופה", אחת מהשלוש שביצעו את מבצע "מחוץ לקופסא" בסוריה. עכשיו הוא יכול לספר מה היה שם. "כל מפקד טייסת התחיל לעבוד על הצד שלו בפרויקט", הוא מספר. "אני בחרתי כפרויקטור את רס"ן עמנואל לוי ז"ל, שנהרג בתאונת מטוס ב־2010 עם עמיחי איטקיס ז"ל. עמנואל עבד על חישוב פרופיל הטיסה, וזה לא היה פשוט. בהתחלה, אני מודה, חשבנו שזה יהיה קשה מדי, אבל אחר כך אמרנו שאנחנו כן יכולים לבצע. אחרי כמה שבועות קרא לנו שוב רמ"ח מבצעים ושיתף אותנו בפרטים: מדובר בכור גרעיני בצפון־מזרח סוריה. מאותו רגע אתה מבין שנפלה עליך אחריות כבדה: לתכנן תקיפה של כור גרעיני".

חלק מהמכתב ששלח כפיר לטייסיו לפני המבצע

כפיר היה בין האנשים הבודדים במדינה שידעו מה עלול לקרות בקרוב. "באותם ימים מפקד חיל האוויר הכין אותנו למלחמה. לא כולם הבינו למה. הם שאלו אותו 'מה קרה, למה מלחמה?', והוא ענה שיש סימנים המעידים על מלחמה בחודשים הקרובים, ולא פירט. אני, מצידי, הכנתי את הטייסת גם למקרה שתפרוץ מלחמה. הטייסת התחלקה לשניים: קבוצה מצומצמת שהשתתפה בתרגולים למבצע, ואחרים שתפקידם היה להתכונן למלחמה, אם תפרוץ.

"התחלנו לגבש תוכניות תקיפה, אבל כל הזמן נדרשו חלופות. ואת כל זה אתה עושה במידור מוחלט, מכין את הטייסים שלך מבלי שהם יודעים למה הם מתכוננים. מרבית הטייסים לא ידעו עד ערב הטיסה מה סוג המטרה ואיפה היא. לא יכולנו להגיד להם. ברמה האישית, אני דאגתי לא להתרחק מהטייסת מרחק של יותר מכמה עשרות קילומטר, לא יצאתי לחופשות – לא בארץ ולא בחו"ל, והמתנתי להקפצה. "כך ישבנו בחדר סגור בטייסת, שלושה אנשים בלבד, והכנו את המשימה. יצאנו, נתנו להם תוכנית אימונים לביצוע, אחד־אחד כפי שנדרשנו לעשות במבצע, כולל מרחק בין המטוסים. בשלב מסוים עלו שאלות של הטייסים: מה עושים? למה מתכוננים? לא מסרנו פרטים. הם שאלו על תאריכים, ואמרנו שאנחנו באמת לא יודעים. עד כמה לא ידענו? ערב קודם למבצע עוד עשינו מודל, נחתנו בשתיים או שלוש לפנות בוקר, נרדמנו בארבע בבוקר, התעוררתי בשבע בבוקר, מפקד הבסיס קרא לנו ואמר: 'הלילה זה הלילה. הלילה זה הולך לקרות'. התרגשתי מאוד.

"בשעה שש בערב הגיע מפקד חיל האוויר לטייסת. אז, בפעם הראשונה, הטייסים נחשפו למטרה. ההתרגשות בחדר הייתה גדולה. היה תדריך עם דגשים מבצעיים וגם משמעויות אסטרטגיות של הפעולה. ההוראות של מפקד חיל האוויר היו: מבצעים את המשימה, חוזרים בשלום, אבל גם עושים הכל כדי שלא תפרוץ מלחמה. המשמעות: לא לבצע פעולה שהסורים לא יוכלו להכיל אותה.

"כבר הייתה לנו רשימה שאומרת מה בדיוק צריך לעשות בכל דקה. סדר פעולות כתוב ומתוכנן. כשאומרים לך שאתה הולך לתקוף כור גרעיני, אתה לא רוצה לעשות טעויות.

"באותו ערב הלכתי לבית בשיכון לנוח. הבת שלי הייתה היחידה בבית. התחבקנו, וזה קיבל משמעות אחרת לחלוטין. היא לא ידעה לאן אבא הולך.

"עלינו למטוסים. במטוס היינו אני והנווט, שנחשף רק לפני כמה שעות למטרה. 'אם אני כאן, סימן שאני במקום הנכון', אמר לי הנווט. לפני ההמראה היו לנו הרבה מאוד דילמות מאיפה הכי נכון להגיע, גבוה או נמוך, עם מספר גדול של מטוסים או אולי לא כי קיים חשש שייחשפו. כל החלטה שכזו משפיעה על זמן הטיסה, על כמות הדלק, על הגמישות המבצעית שצריך באוויר כדי להתמודד עם איומים במידה שיתפתחו לאחר התקיפה. "יצאנו לדרך ב־00:40. הטלנו את החימושים. אני אומר לנווט: 'עשינו את זה'. הוא עונה לי: 'אנחנו עדיין בסוריה. זה לא נגמר. תחזיר אותנו לנחיתה ואז נדבר'. בטיסה חזרה הסתכלנו על סוריה, ואני שואל את עצמי אם טילים יעופו למדינת ישראל ואנחנו בתחילתה של מלחמה. הטיסה הלוך וחזור ארכה חמש שעות. כשנכנסתי הביתה אשתי הייתה נבונה מספיק להבין שמדובר באירוע לא שגרתי, אבל לא דיברנו עליו".

חזרו הביתה בשלום

2007: הטייסים חוזרים מסוריה ומסכמים מבצע מנצח | צילומים: דובר צה"ל

צילום: דובר צה"ל