{ }
שבת 07 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 21.03.2018
    מורשת דיר א־זור
    אלכס פישמן

    פניהם של כל אותם קברניטים בטחוניים-מדיניים, המתפארים ומשתבחים היום בהחלטות האמיצות שקיבלו, נצבעו בירוק חיוור כאשר שמעו בפעם הראשונה במרס 2007, שסוריה בנתה במשך שנים מתחת לאפה של ישראל, כור גרעיני שאמור להיות פעיל בתוך חודשים.

     

    איש מהם, בוודאי לא ראש הממשלה דאז אולמרט, לא האמין שיכול להיות משהו בסוריה שלא יודעים עליו. אם יש הצדקה לפרסום הדברים היום זהו הלקח הזה בדיוק. הזלזול באויב והשחצנות שהביאו לכישלון בהפעלת הכוח הצבאי שנה קודם לכן, במלחמת לבנון השניה, המשיכו לערפל את מוחותיהם של אותם מנהיגים שנה לאחר מכן. לכן, גם היום, אם יבוא דובר, מוסמך ובכיר ככל שיהיה, ויישבע שאין פעילות גרעינית במזרח התיכון הקרוב והרחוק, אל תאמינו לו. הוא רק מעריך. ב–2007 לא היה להם מושג. למה שהיום זה יהיה אחרת?

     

    אלמלא קבוצה קטנה של חוקרים בזירה הטכנית באמ"ן ובאגף המודיעין של המוסד שהתעקשו וחפרו בסוף 2006, לא היה מתעורר כאן חשד והיינו יכולים בהחלט להתעורר יום אחרי שהכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור היה כבר "חם". גם על הכור של קדאפי בלוב, שנחשף ב-2003, לא ידעו כאן כלום.

     

    מקרה דיר א-זור שולח זרקור לעבר המדיניות שקבעו ממשלות ישראל לדורותיהן האומרת: לא יהיה נשק גרעיני או לא קונבנציונאלי אחר בידי מדינת אויב. ישראל עמדה במבחן הזה כשהפציצה את הכור בעיראק, למרות החשש מסנקציות בינלאומיות ומתגובה צבאית. כשנחשף הכור הגרעיני בדיר א-זור בזכות תעוזה יוצאת דופן של אנשי המוסד לא היה לאיש ספק שחייבים להשמיד אותו. ראש המוסד מאיר דגן ז"ל דחף כל הזמן לפעולה צבאית. מפקד חיל האויר אליעזר שקדי אמר בכל נקודת זמן "אני מוכן". אמנם היו חורים במודיעין, אבל מה שעיכב את הפעולה היתה המחשבה שהאמריקאים יעשו עבורנו את העבודה. רק ביולי התברר שארה"ב לא רק שלא תפציץ, אלא גם תחשוף את הסוד במועצת הביטחון ותכשיל את התכנית הצבאית.

     

    לתהליך קבלת ההחלטות סביב הכור הסורי יש השלכות אקטואליות. האם ומתי צריכה ישראל לטפל ביכולת הגרעינית האיראנית? המדיניות הישראלית לגבי השמדת היכולת הגרעינית האיראנית כבר הועמדה במבחן בשנים 2010-2012. החלטת ממשלת ישראל היתה לא לתקוף. גם כאן קיוו אצלנו שהאמריקאים יעשו עבורנו את העבודה. ב-2018, ערב ההכרזה האמריקאית על שינויים בהסכם הגרעין, אנחנו חוזרים לאותה דילמה ולאותם ויכוחים סביב תקיפה אסטרטגית, מניעתית, של כור גרעיני. ויכוחים כאלה התנהלו ערב הפצצת הכור בעיראק, סביב האפשרות לתקוף את הכור האיראני בתחילת העשור, וגם ערב תקיפת הכור בסוריה בספטמבר 2007. הויכוח הוא חלק טבעי מתהליך קבלת ההחלטות ובליבו עומדת תמיד השאלה: מתי נכון לפעול, מתי אנחנו מגיעים לנקודת האל-חזור. ב-2012 החליטה ה"שמינייה" בממשלה, בניגוד לדעת ראש הממשלה ושר הביטחון, שעוד לא הגענו לנקודת האל-חזור שתצדיק מהלך צבאי שבעקבותיו עלולה ישראל לשלם מחירים צבאיים ובינלאומיים קשים מאוד. ההחלטה לבצע את תקיפת הכור בסוריה בראשית ספטמבר היתה מושלמת, שכן ישראל ידעה לנצל באופן יעיל את פרק הזמן שנותר עד שהכור יהיה "חם" להכנת תכנית מבצעית אווירית חשאית, להכנת העורף ולהכנת הצבא למלחמה. התוצאה: הכור הושמד בלי השארת כתובת, ולא פרצה מלחמה.

     

    הפרסום הזה צריך להעביר מסר ברור לאויב ולחדד לקחים בבית פנימה. אם כל מה שיישאר ממנו הם מאבקי אגו מכוערים וסגירת חשבונות בין פוליטיקאים מן העבר זה יהיה אפילו עלבון לקבוצת הטייסים, לוחמי המוסד ואנשי המודיעין שסיכנו את חייהם ופיצחו את התעלומה כדי למחוק איום גרעיני ממשי שריחף על ישראל.

     

    ידיעות אחרונות