"אדוני ראש הממשלה, המטרה הושמדה"
הטלפון בלשכת אולמרט צילצל. על הקו היה ראש המוסד, מאיר דגן, שביקש פגישה דחופה עם ראש הממשלה. אין ספק, הוא דיווח בדאגה, סוריה בונה כור אטומי כ–450 ק"מ מהגבול. כך נולד המבצע שבסופו הושמד פרויקט הגרעין הסודי של אסד, באחת הפעולות המורכבות והמסוכנות בתולדות ישראל. במשך חודשים ארוכים פסלה הצנזורה הצבאית את הפרק שעוסק בהפצצה הזו, מתוך האוטוביוגרפיה החדשה של אהוד אולמרט, "בגוף ראשון". השבוע, אחרי שהותר לפרסום, מביא "ידיעות אחרונות" לראשונה קטעים נבחרים: מהגילוי המרעיש של המוסד, דרך ניסיונות הטרפוד של ברק, התגובה המוזרה של פרס והשיחה הדרמטית עם הנשיא בוש, ועד הרגעים מורטי העצבים בבור הפיקוד של חיל האוויר, כשגם המטוסים היו באוויר - וגם החשש הכבד ממלחמה אזורית כוללת. המבצע להשמדת "עין הבשור" יוצא לאור
זהותם של הגיבורים האמיתיים בסיפור שאגולל כאן הייתה ותישאר סמויה. אנשים אלה, שעם רבים מהם זכיתי לשתף פעולה, הם אנשים נחושים, אמיצי לב מאין כמותם, מתוחכמים, שאוהבים את ישראל בכל מאודם. אני מקדיש להם את סיפור המבצע הזה מתוך הוקרה על מה שעשו, באהבה ובהערצה. הם באים משורות המוסד, מחיל האוויר, מהיחידות המיוחדות של צה"ל, משירות הביטחון ומזרועות המודיעין הצבאי. אין כמוהם. אין בלתם.
כמו כן אני מקדיש את הסיפור לאנשים ייחודיים מעטים שזהותם גלויה, ועם ישראל חב להם לא מעט. בראש וראשונה למאיר דגן, ראש המוסד לשעבר. איש צנוע, שמיעט לדבר והִרבה לעשות. לא נתקלתי בחיי ברבים כמוהו. אני גאה שנפלה בחלקי הזכות לעבוד איתו ועם אנשיו, כמעט יומיום, במשך למעלה משלוש שנים. לא חדלתי להשתאות בכל פעם מחדש על תעוזתו, נחישותו, דמיונו המבצעי, שיקול דעתו המפוכח והאחראי, ונאמנותו ללא סייג לאנשיו ולמשימותיו.
דגן היה האיש שהניח על שולחני את המידע הראשוני שהוביל למהלך. לידו ואיתו היו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש אמ"ן עמוס ידלין, מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, ראש אג"ת ולימים מפקד חיל האוויר עידו נחושתן וסגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי. מאחוריהם היו רבים אחרים, שעבדו לילות כימים במסירות אין קץ. לכולם עם ישראל חב תודה עמוקה.
1. כן, רה"מ. זה אטומי
ב־1 במארס 2007 קיימתי פגישת עבודה שגרתית עם דגן. אחריה נכנסו לחדר עוד כמה מבכירי המוסד. קיימנו דיון מפורט במידע שהחל להצטבר במוסד ובאמ"ן על פעילות חשודה של הסורים בתחום הגרעין ובדרכים לטפל בה. המידע הגיע אלינו ממקורות שונים, והטריד מאוד את גורמי המודיעין. גיבשנו יחד את אופן ההתנהלות שלנו, והנחיתי את גופי האיסוף להגביר את הפעילות בערוץ הרגיש והנפיץ הזה, למרות שמוקד הפעילות של המוסד ואמ"ן היה והמשיך להיות איראן.
אחר כך נכנס לפגישה השגרתית שלנו ראש השב"כ, יובל דיסקין. גם הוא, כמאיר דגן, איש אמיץ לב, ממוקד במשימות המורכבות שהיו מוטלות עליו, חכם, מדויק, שותף נאמן, מהטובים שעמדו בראש שירות הביטחון מאז ומעולם. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה לעבוד איתו, אם כי הוא לא היסס להזכיר לי בכל פגישה שהוא אוהד של מכבי תל־אביב. החיסרון הזה לא העיב על יחסינו.
בתום הפגישה נועדתי עם שר הביטחון והרמטכ"ל, ועימם אנשי אמ"ן והיחידות המובחרות, לצורך אישור מבצע. בהמשך השבוע ותחילתו של זה שלאחריו קיימתי שגרת עבודה רגילה של ראש ממשלה: פגישות עם אורחים מחו"ל, דיונים בנושאים כלכליים עם שר האוצר ואנשי משרדו, דיונים עם נגיד בנק ישראל, מפגש עם ראש הרשות הפלסטינית ד"ר מחמוד עבאס ודיונים שוטפים אחרים.
אלא שהפעם הדברים התפתחו אחרת.
בבוקר ה־13 במארס צילצל מאיר דגן וביקש להיפגש איתי בדחיפות לעדכון חיוני. אותו יום היה מיועד לסיור ביחידות צה"ל בדרום. המשך ירי הקסאם מרצועת עזה האיץ את התכנון ששקדנו עליו למבצע צבאי אפשרי, והיה לי עניין מיוחד לעמוד מקרוב על ההכנות. החלטתי לקיים את סדר היום ולהיפגש עם דגן מאוחר יותר, כשאשוב למשרדי בירושלים. מחצית מהיום ביליתי עם האלוף בני גנץ, לימים הרמטכ"ל. התרשמתי מאוד מהשקט, הנינוחות והדיוק של גנץ בכל עניין שהציג בפניי.
בשובי ללשכה המתין לי דגן עם סגנו, תמיר פרדו, וראש אגף המודיעין של המוסד, אמנון סופרין. הכנסתי אותם לחדרי. דגן היה חמור סבר. היה לי ברור שקרה משהו חריג גם במסגרת הזו, שבה כמעט שום יום אינו דומה למשנהו. דגן דיווח כי החומר המודיעיני שנאסף - פוענח. אין ספק שמדובר בכור אטומי פלוטוגני המוקם באזור דיר א־זור בצפון־מזרח סוריה.
כור פלוטוגני (המייצר פלוטוניום) יכול לשמש למטרה אחת בלבד: בניית פצצה גרעינית. במילים קצרות ופשוטות, הובהר לי כי במרחק 450 קילומטר בלבד הולכת ונשלמת בניית כור גרעיני, שיוליד פצצת אטום סורית.
דגן לא הכביר מילים. לא היה צורך. בחדר שררה דממה מוחלטת. לפתע נשמעה נקישה בדלת. "לא", קראתי בקול רם, "אבקש לא להיכנס". אך הדלת נפתחה לרווחה בתנופה, ובפתח עמד ראש מערך ההסברה של הממשלה, ינקי גלנטי. מערוץ 2 ביקשו למסור כי הם מתכוונים לדווח שפרקליט המדינה, ערן שנדר, החליט להורות למשטרה לחקור חשד שפעלתי להטיית המכרז של בנק לאומי, כדי לאפשר לידידי האוסטרלי פרנק לוֹאי לזכות במכרז ובבנק. הם מחכים לתגובה שלנו, אמר גלנטי. אמרתי שיגיד להם ללכת לכל הרוחות. גלנטי, שחמק החוצה מופתע, עידן כנראה את התגובה.
נשארנו לשבת בחדר. ביקשתי לדעת מתי צפוי הכור להיות פעיל, מה ההשלכות המעשיות של הפעלתו ועוד שאלות מתבקשות. לאור ההבהרות שקיבלתי, הודעתי להם בפשטות: אנחנו נהרוס את הכור. הודיתי להם, ביקשתי למסור דרישת שלום לאלה שסייעו בהשגת המודיעין, וביקשתי מדגן להישאר איתי בחדר. היה לנו ברור שמאותו רגע משתנה סדר יומנו, והחרבת הכור מקבלת עדיפות עליונה. סיכמנו שמעטים ככל האפשר ייחשפו למידע. יחידת המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) תכין טפסים מיוחדים, והחותמים עליהם יידעו שכל הדלפה תגרור חקירה מיידית של שירותי הביטחון, על כל המשתמע ממנה. דגן יעדכן את ראשי יתר זרועות הביטחון, ואני אעדכן את שר הביטחון, עמיר פרץ, ואת שרת החוץ, ציפי לבני.
דגן יצא לדרכו ונותרתי לבדי. תהיתי בליבי כיצד קרה שלאורך זמן רב כל כך הסורים מקימים כור אטומי ממש מתחת לאפנו, בלי שזרועות המודיעין מבחינות בכך. אבל המחשבה הזו, ורבות אחרות, היו צריכות להידחות לזמן אחר. עכשיו צריך היה לשמור על קור רוח, לארגן את המערכות המורכבות הקשורות בטיפול באתגר המטריד, ולהימנע מטעויות.
ביקשתי להכניס אליי לחדר את ראש הסגל ד"ר יורם טורבוביץ', את היועץ המדיני שלום תורג'מן ואת המזכיר הצבאי גדי שמני. שיתפתי אותם במידע ששמני שמע יחד איתי קודם לכן. ההנחיה הראשונה הייתה להבטיח חשאיות מוחלטת. היה ברור לי כי אם אכן נצטרך להרוס את הכור, אסור שהסורים יידעו כי עובדת קיומו ידועה לנו בכלל. ידעתי שאני יכול לסמוך על המעגל הקרוב ביותר של עוזריי.
פרקליט המדינה הורה באותו ערב למשטרה לחקור את "פרשת בנק לאומי", אך ליבי וראשי היו במקום אחר לגמרי.
כבר בשלב מוקדם זה החלטתי כי ראוי לעדכן בהתפתחות את מי ששימשו בעבר ראשי ממשלה: שמעון פרס, שהיה אז משנה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהיה יו"ר האופוזיציה, ואהוד ברק, באותה עת איש עסקים.
זימנתי כל אחד מהשלושה בנפרד לחדר העבודה בבית ראש הממשלה, וביקשתי, לאחר שחתמו על טופס שמירת סודיות, שראש המוסד, ראש אמ"ן וראש הוועדה לאנרגיה אטומית, גדעון פרנק, יעדכנו אותם במידע. שלושתם היו מופתעים. הם הִרבו, כל אחד בדרכו ובסגנונו, לשאול שאלות ולבקש הבהרות. נתניהו וברק הגיבו באותו אופן: אסור לתת לכור להתקיים. חייבים להרוס אותו לפני שיהפוך ל"כור חם". הוא מוקם במרחק פחות מקילומטר מנהר הפרת, והריסתו כאשר כבר יפעל עלולה לגרום לזיהום סביבתי הרה אסון למאות אלפים ואולי למיליוני בני אדם שחיים לאורך הנהר וסמוך אליו. מעולם, בשום מקום, לא הופצץ כור חם שהיו בו אורניום או פלוטוניום, ולא הייתה לנו כל כוונה להיות הראשונים לעשות כן.
תגובה קצת מוזרה הייתה לפרס. הוא היה מתוח מאוד ושאל כמה שאלות טכניות הנוגעות ללוחות זמנים, לפוטנציאל הייצור של הכור, לאמצעים שיש לסורים להטיל עלינו פצצה גרעינית, למערך הטילים שלהם. אחר כך אמר: אפשר יהיה להציע לסורים עסקה.
הייתי המום. מכל האנשים בעולם דווקא שמעון פרס יעלה הצעה כזו? זה נראה לי הזוי. אמרתי לו שדעתי נחושה להרוס את הכור הסורי. אין מקום להתדיין איתם, ובכל מקרה עליו להקפיד על שמירת הסוד, כפי שהתחייב.
ימים מספר לאחר התדרוך הראשון ביקש נתניהו להיפגש איתי ביחידות. הזמנתי אותו לביתי. הוא דחק בי לפעול במהירות. אף שברק לא היה חבר ממשלה ולא שותף בדיונים לגבי הפעולה, שהלכו ותכפו, היה ברור שנתניהו חושש שמא אתפתה לקבל מברק עצה שגויה. סיפרתי לו שהשיטה המועדפת תהיה פעולה אווירית, אך ברור שאסור להינעל מראש על דפוס פעולה מסוים. יש לשקול מספר חלופות, ולבחור את המתאימה ביותר בזמן הרלוונטי - הכל כדי לצמצם את היקף הפעולה למינימום החיוני לשם הריסת הכור, בלי להיגרר להתנגשות צבאית רחבה עם סוריה.
בשלב די מוקדם של ההכנות מונה למבצע פורום מצומצם. הוא כלל את ראשי המוסד והשב"כ, הרמטכ"ל וסגנו, ראש אמ"ן, ראש אג"ת ויו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית (הידע המקצועי, שיקול הדעת והניסיון הבינלאומי שלו בענייני הגרעין היו חיוניים לכל אורך התהליך, וכך גם שיקול הדעת של ראש האגף המדיני של הוועדה לאנרגיה אטומית, ד"ר אלי לויטה). ממלאי תפקידים נוספים הצטרפו לדיונים כאשר השתתפותם התבקשה. שר הביטחון, עמיר פרץ, היה שותף מלא בכל הדיונים.
הרמטכ"ל אשכנזי ביקש למנות לעצמו שלושה יועצים. אישרנו את הבקשה. השלושה היו מפקד חיל האוויר לשעבר דוד עברי, ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא והרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק. עברי היה מפקד חיל האוויר בעת הפצצת הכור בעיראק. עם שגיא הרביתי גם אני להיפגש בכמה עניינים שהיו בטיפולי. הוא היה אחד מבני השיח היותר מרשימים, נבונים ומנוסים שיכולתי ליהנות משיקול דעתם - ומעולם לא הצטערתי על מפגש איתו. ליפקין־שחק נערץ על כל פקודיו כמו גם עליי. איש נבון, אחראי, מנוסה מאוד ואמיץ במיוחד - בצבא ובחיים האזרחיים. שלושת היועצים הפכו עד מהרה למשתתפים קבועים בדיונים שהתקיימו לעיתים מזומנות, בעיקר בימי שישי, במעון ראש הממשלה בירושלים. המקום איפשר מידה מסוימת של חשאיות: יום שישי אינו יום של עבודה משרדית, והמשתתפים הגיעו אליי במעין התגנבות יחידים.
בראשית אפריל 2007 היינו משוכנעים באמיתות המידע שאסף המוסד. עם זאת, רציתי עוד להצליב את המידע, כדי להיות משוכנע לחלוטין שלא נתנו פירוש לא נכון לנתונים שנאספו. גדי שמני הציע לי הרכב של שישה אנשי ביטחון בדימוס, מתחומי פעולה שונים. הבכיר בהם היה האלוף יעקב עמידרור, לימים ראש המועצה לביטחון לאומי. זימנתי גם את השישה למעון ראש הממשלה. כולם חתמו על טופסי הסודיות, והתבקשו לבטל את כל העיסוקים וההתחייבויות שלהם למשך כשבוע. הובטח להם שיקבלו את כל המידע שעמד לרשותנו, והם התבקשו להעריך אותו, לנתח אותו ולהגיע למסקנות בלתי תלויות בניתוחים שנעשו על ידי כל מי שעסק בעניין עד אז.
בתום המפגש המקדים ביקש ממני עמידרור שיחה ביחידות. הוא אמר לי כי ההגינות מחייבת אותו לומר לי שהוא נמצא בקשר רציף עם נתניהו, ומשתתף לעיתים בצוות המייעץ לו. הבהרתי לו שנתניהו שותף סוד. ברור שלא מצופה ממנו לשתף את נתניהו בפרטי הדיונים של הצוות המיוחד, אך יש לי בו, בעמידרור, אמון מלא, ואין לי כל ספק שינהג כהלכה. כך היה. עמידרור הוא איש הגון, ומומחה עתיר ניסיון בענייני מודיעין.
הוא וחבריו לא איכזבו. שבוע מאוחר יותר הם חזרו אליי עם מסמך מפורט. השורה התחתונה בו הייתה זהה לחלוטין לניתוחים שנעשו עד אז: מדובר בכור אטומי פלוטוגני. אם תושלם בנייתו, כך כתבו, הוא יהווה סכנה ממשית ומיידית לקיומה של מדינת ישראל. המלצתם הייתה לפעול להריסתו באופן מיידי.
2. המסע לבית הלבן
הייתי בשל לחלוק את המידע עם הממשל האמריקאי ובראשו הנשיא בוש.
בלי קשר לשאלה כיצד ייהרס הכור, לעצם בנייתו החשאית בשיתוף פעולה עם קוריאה הצפונית היו משמעויות מרחיקות לכת. ביקשתי מראש המוסד לטוס לוושינגטון בשבוע השני של חודש אפריל עם טורבוביץ' ותורג'מן, ולעדכן את הדרג הבכיר ביותר שם.
הפגישה נקבעה בבית הלבן, במשרדו של היועץ לביטחון לאומי, סטיב הדלי, בהשתתפות סגן הנשיא, דיק צ'ייני, וראש הסי־אַיי־אֵיי, גנרל מייקל היידן. דגן הקדים לפגישה בבית הלבן פגישה אישית עם אנשי הסי־אַיי־אֵיי, כדי להכין אותם להפתעה שצפויה ליפול עליהם תוך זמן קצר.
אכן, הייתה זו הפתעה גדולה. האמריקאים לא ידעו דבר והיו המומים. במהלך הפגישה נכנס לחדר הנשיא עצמו, וגם הוא נדהם. המידע היה כל כך מפורט ומדויק, שאי־אפשר היה שלא להתרשם ממנו. מטבע הדברים הם ביקשו עותק מלא של התיק, כדי לקיים בדיקה נפרדת. היה ברור מראש שכך יהיה, ונענינו ברצון, שוב תוך דרישה שיופץ רק בין האנשים שמעורבותם חיונית. כצפוי, לכל אורך הדרך האמריקאים לא איכזבו. בוש התלוצץ איתי באחד המפגשים, ואמר כי העובדה שדבר לא הודלף מאיתנו היא הפתעה גדולה, והעובדה שמהם לא דלף כלום היא בבחינת נס.
אבל המפגש לא היה מיועד להוליד החלטה אופרטיבית. שיחה כזאת יכלה להתקיים רק בין הנשיא לביני, והמועד לכך טרם נקבע. האמריקאים היו זקוקים לזמן כדי לעכל את המידע ולהבין את מלוא השלכותיו - לא רק עלינו אלא גם עליהם. היינו צריכים להיות סבלנים, ולתת להם להגיע בעצמם למסקנות שאליהן הגענו אנו.
נפתחה לשם כך סדרה של מפגשים תכופים. נציגים משם הגיעו אלינו - ושלנו טסו אליהם. אבל השעון תיקתק וזירז את כולנו. בשלב זה לא העלינו בפני האמריקאים הצעות אופרטיביות. דבר אחד היה ברור: אנחנו נחושים להביא להריסת הכור מהר ככל האפשר. מי יעשה, מה ואיך - על כך טרם דנו. גם זמנו של הנושא הזה יגיע.
היו שחשבו כי חיוני שפעולת ההריסה תהיה ישראלית. מעולם לא ביקשנו מהאמריקאים להילחם את מלחמותינו, ומדוע לבקש מהם לעשות זאת עכשיו? אחרים סברו שהאיום הסורי איננו רק בעיה שלנו, וחשוב שבעל הבית הבינלאומי יהיה זה שלוקח אחריות על הסדר באזור. כך תצטמצם, הם אמרו, הסכנה של מלחמה ישירה בינינו לבין סוריה.
בדיונים הפנימיים ביני לבין עוזריי הקרובים עלה טיעון נוסף. בעוד אנחנו עוסקים באינטנסיביות בעניין הסורי, האיום האיראני לא מש מתודעתנו. היה ברור שפעולה אמריקאית בסוריה תשגר איתות אזהרה מוחשי לטהראן, מה צפוי להם אם ימשיכו בתוכנית הגרעין. ככל שדנו יותר בעניין, כך השתכנעתי כי ראוי להעלות את האופציה הזאת בפני האמריקאים, וכי זהו נושא שרק אני, כראש הממשלה, אוכל לדון בו במישרין עם הנשיא.
אלא ששינוי פרסונלי אחר, שהתחולל במקביל, היה מורכב יותר ויוליד חריקות בהמשך.
בראשית יוני 2007 התקיימו בחירות פנימיות במפלגת העבודה. אהוד ברק ניצח, והתכוון להחליף את עמיר פרץ גם בתפקיד שר הביטחון. לכאורה זה נשמע מובן מאליו. ברק, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר, הוא כביכול מועמד טבעי להיות שר ביטחון.
כביכול.
הדימוי של עמיר פרץ כשר הביטחון נפגע שלא בצדק. הוא היה שר טוב והגון, ידע לעמוד על דעתו, ניהל את המשרד בגישה עניינית. בניגוד לבא אחריו, הוא התנהל כמצופה משר הביטחון מול הרמטכ"לים - דן חלוץ ואחריו גבי אשכנזי, אשר פרץ היה זה שהמליץ על מינויו. הוא לא היסס להתווכח איתי - אך ידע לקבל את סמכותי כראש הממשלה. גם חברי המטה הכללי כיבדו אותו.
כאשר העדתי בפני ועדת וינוגרד, בעקבות אירועי מלחמת לבנון השנייה, נשאלתי על תפקודו של פרץ. חברי הוועדה ציפו בוודאי שאסתייג ממנו ואולי אף אשמיץ אותו. אך לא כן. אמרתי את האמת: פרץ התנהל באופן נבון, שקול ואחראי. הוא היה זהיר, ממוקד, ושיתף עימי פעולה באופן מלא. לא הייתה עצה מכשילה שקיבלתי מעמיר פרץ, ולא הייתה בינינו מחלוקת מהותית על הדרכים והאמצעים שיש לנקוט. עמיר פרץ ראוי לכבוד והערכה, אמרתי לחברי הוועדה. הם הופתעו, אך זה מה שהרגשתי וחשבתי.
כאשר ברק אילץ את פרץ להתפטר מתפקיד שר הביטחון, שוחחתי עם עמיר.
ברק אמר לו כי לא יתנגד להישארותו של פרץ בממשלה... על חשבון מכסת השרים של קדימה. פרץ שאל אותי אם הדבר אפשרי. השבתי מיד כי אני מוכן שיהיה שר הקליטה, תפקיד שטרם אויש אז. הדגשתי שאתן לו תיק המיועד לנציג קדימה, ואינני דורש שום תמורה.
פרץ חיבק אותי והודה לי. למחרת שב אליי ואמר כי ברק מסכים שהוא יישאר בממשלה רק כשר בלי תיק, אף שהתיק, וגם חברותו בממשלה, הוצעו לו על חשבון מכסת קדימה. בנסיבות הללו, אמר, הוא מעדיף לפרוש מהממשלה. הצטערתי על כך. היה לו מה לתרום, וקיוויתי שיישאר שר. אך הוא לא היה מוכן לסבול את העלבון הנוסף שברק חש צורך לזרוק עליו.
ימים ספורים לאחר שהצליח לחזור למשרד הביטחון הגיע ברק לבית ראש הממשלה לפגישת עבודה ראשונה. הוא נכנס לבית, כדרכו, באיחור ניכר. בטרם הספקתי לומר לו שלום, ללחוץ את ידו ולברך אותו, הוא הספיק לגעור בי על כך שאני נפגש לעיתים קרובות מדי עם הרמטכ"ל. ניסיתי להרגיע אותו, אולם זה לא היה קל. עם הזמן הפכה הסוגיה הזו למוקד של התנגשויות בינינו. נאלצתי להפעיל את מלוא סמכותי כדי להעמיד אותו במקומו, אבל אנרגיה מיותרת בוזבזה על דברי ההבל האלה. כפי שנוכחו כולם מאוחר יותר, זה אופיו של האיש, על מעלותיו וחסרונותיו.
המשכנו בדיונים השבועיים בעניין הסורי.
מהר מאוד הופתעו המשתתפים לשמוע את שר הביטחון החדש מעלה תהיות קשות לגבי הצורך בפעולה צבאית להריסת הכור. אני מודה כי אף שהתחלתי להסתגל למצבים בלתי צפויים מצידו של ברק, הופתעתי. באחד הדיונים הוא אף העיר כי אינו מבין מדוע המשתתפים כל כך לחוצים. הרי אפשר לבצע את הפעולה באביב הבא. כלומר, בעוד כמעט תשעה חודשים. המשתתפים היו המומים. הכור יהיה אז כבר חם על פי נתוני המודיעין. מה הבעיה, השיב ברק, אז נהרוס כור חם.
אחדים מהנוכחים הזיעו. אחרים החווירו. מישהו גיחך. מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית פנה אליי בתום הישיבה. האם ייתכן ששר הביטחון אמר דבר נורא כל כך, הוא תהה. אם נהרוס כור חם, אנחנו עלולים לשאת באחריות לזיהום גרעיני נורא, שיטיל על ישראל כתם מוסרי אשר לעולם לא נוכל להינקות ממנו. בין אם הפרת יזדהם, וזו אפשרות סבירה, ובין אם לאו, נהפוך אחראים למותו של כל אדם לאורך מאות הקילומטרים שבהם זורם הנהר. בעיית הפליטים, שמציקה לנו עשרות שנים בכל מעמד בינלאומי, תהפוך לשולית.
הרגעתי את גדעון פרנק. לא נפגע בכור חם, אמרתי לו, נהרוס אותו לפני שיתחמם.
מאז הוצג בפניי המידע הראשוני הפעילו אנשי המוסד יכולות מגוונות ומשוכללות. הם השיגו מידע רב אשר הצביע על מעורבות צפון־קוריאנית בפרויקט, לרבות עובדים שעסקו בבניית הכור. עשיתי את דרכי אל הנשיא כדי ללבן את הנושא ברמה הגבוהה ביותר של קבלת ההחלטות. לאור הקשר האישי ההדוק בינינו, בוש קיבל אותי בידידות מופגנת.
אני יודע שבחוגים מסוימים לא פופולרי לומר זאת, אבל אומַר:
ג'ורג' וו. בוש היה לא רק ידיד נפלא של ישראל. הוא איש מקסים, חם, אנושי, והיה מעורב רגשית בכל הנושאים בהם דנו. כמוהו גם סגנו, דיק צ'ייני.
צ'ייני, אדם מאופק מאוד, לעולם לא הסתיר ממני את דעותיו הנחרצות בכל הנושאים שדנו בהם. הוא היה תומך נלהב שלנו, ולא היסס להיכנס לעימותים בתוך הצוות המצומצם של בוש נגד אלה שחלקו על דעתו.
עם שניהם דנתי ארוכות בנושא הסורי. הבהרתי לצ'ייני כי אם האמריקאים יתקפו בסוריה, האיראנים ידברו איתם ועם האירופאים בסגנון שונה לחלוטין. זאת הזדמנות לצוד שתי ציפורים בירייה אחת, הוספתי. היה לי רושם שהוא מזדהה לחלוטין עם עמדתי. עם בוש השיחות היו יותר מפורטות. הוא הציג בפניי את ההתלבטויות שלו, את היעדר התמיכה של המערכת הצבאית בפעולה אמריקאית. כל גורמי המודיעין שלהם הסכימו לחלוטין עם ממצאי המודיעין שלנו, אך חיו עדיין תחת הטראומה של כישלונם בהערכת המודיעין בעיראק.
הנשיא הבטיח לשקול את הנושא של הפצצה אמריקאית ולהשיב לי תוך זמן קצר. תחושתי הייתה כי רצונו הספונטני הוא לפעול, אך מצבו הפוליטי והאילוצים בהם היה נתון עלולים למנוע זאת ממנו. המגעים המודיעיניים נמשכו במקביל. הלשכות של בוש ושלי היו בקשר יומיומי, אולם תשובה לא הגיעה.
ביום שישי, 13 ביולי, קצת פחות מחודש לאחר ביקורי בוושינגטון, סוכם על שיחת טלפון בין בוש לביני. בצהריים הייתה כל הלשכה אורחת של אחת המזכירות המקסימות שלנו, לינור אופיר, ובעלה ערן, בברית של בנם הבכור. לצערי, טורבו, שלום תורג'מן ואני נאלצנו לעזוב באמצע האירוע ולהיערך לשיחה עם בוש. הייתה זאת שיחה דרמטית. מהיותר דרמטיות מבין השיחות שניהל ראש ממשלה ישראלי עם נשיא אמריקאי.
השיחה החלה בשעה שלוש וארכה כ־45 דקות. בוש היה ידידותי כהרגלו, אך נחרץ וחד־משמעי. הוא אמר לי כי התקיים אצלו דיון ממושך של בכירי הממשל, בשלוש החלופות שעליהן דנו בינינו: פעולה צבאית ישראלית, פעולה צבאית אמריקאית, ופעולה דיפלומטית מסיבית מתואמת של ישראל וארצות־הברית. בתום הדיון הוא החליט לפסול את שתי האופציות הצבאיות, הן הישראלית והן האמריקאית. נותרה האופציה הדיפלומטית. הוא ביקש לשגר תוך יומיים את שרת החוץ, קונדוליסה רייס, למזרח התיכון, במטרה לכנס מסיבת עיתונאים משותפת איתי. זה יהיה האות למאמץ דיפלומטי חסר תקדים, בכל פינה בעולם, שבסיומו תיאלץ סוריה להרוס את הכור האטומי שהיא בונה.
שאלתי את הנשיא מה הנימוקים שלו למסקנה שאליה הגיע. בוש חזר לאילוצים הצבאיים, לעמדה של גורמי המודיעין, תוך שהוא שב ומאשר כי מסקנתנו שאכן מדובר בכור גרעיני אינה מוטלת בספק. הוא התייחס גם לאילוצים הפוליטיים בהם היה נתון. אף שהדברים לא נאמרו במפורש, היה ברור כי הסתתר עוד נימוק, אולי מכריע, מאחורי מה שכונה הנימוק הפוליטי: הנשיא יצטרך לדווח על פעולה צבאית לקונגרס, והשאלה הראשונה שיישאל תהיה מהו המקור המודיעיני שעליו מבוססת הפעולה. הוא יהיה חייב לומר שמקור המידע הוא ישראלי, ואני מניח - אף כי הנשיא לא אמר זאת - שהוא העריך כי תוך שניות ספורות יאשים כל העולם את ארצות־הברית שהיא פועלת שוב נגד מדינה ערבית בגלל ישראל. ניסו לטעון שכך היה גם בעניין עיראק, אף שלדבר לא היה כל שחר.
כך או כך, היה ברור לי שהנשיא במלכוד. "אז קונדי מגיעה אליכם ביום שני", הוא אמר, "ותעשו מסיבת עיתונאים".
"סליחה, אדוני הנשיא", עניתי. "אני מחבב מאוד את שרת החוץ והיא דיפלומטית מזהירה, אבל אבקש ממך לא לשלוח אותה אלינו בשלב זה. הבנתי שארצות־הברית לא תצא למבצע צבאי. אני מכבד את נימוקיך, אבל אנחנו נעשה מה שצריך".
לא שאלתי, לא ביקשתי ולא חיכיתי לאישור. אמרתי חד־משמעית: אתם לא? אוקיי. אנחנו כן!
לימים סיפר אליוט אברמס, סגן היועץ לביטחון לאומי אז, שהוא וסטיב הדלי, היועץ, האזינו לשיחה. כאשר הסתייגתי מדברי הנשיא, אמר אליוט, הוא חשש שבוש ייעלב ויכעס. איך יכול להיות שראש ממשלת ישראל לא מוכן אפילו לשקול את הצעת הנשיא, ומבקש ממנו לא לשלוח אליו את שרת החוץ.
אברמס ציפה שאגיד לנשיא כי אחשוב על הצעתו ואחזור אליו למחרת. לא כך עשיתי. אחר כך התמשכה השיחה, והוא חש עצבנות הולכת וגוברת. "מה האולמרט הזה חושב לעצמו: שנים אני מאזין לשיחות של הנשיא עם מנהיגי העולם, ואף אחד לא הרשה לעצמו להיות כל כך נחרץ בדחייה של עצה מהנשיא".
לבסוף הניח בוש את השפופרת. אברמס מספר כי חיכה לאמירה נרגזת, אך בוש חייך חיוך רחב, ואמר: "אני כל כך אוהב אותו. הוא אמיץ מאין כמוהו".
מיד אחר כך הדהים אותם בוש שוב. "שמעתם את השיחה", אמר הנשיא. "אני ממנה אתכם לעקוב אחרי כל התפתחות שקשורה למהלכים של ישראל. עליכם לוודא ששום גורם בממשל לא יעשה דבר שעלול להפריע לאולמרט לממש את מה שהחליט". קצר. לעניין. בזמן שקרו הדברים לא ידעתי על כך, אך הסיוע שקיבלתי מבוש לכל אורך הדרך היה יוצא דופן ובלתי נשכח.
נפרדנו לשלום. רגע לפני סיום השיחה ביקשתי מהנשיא שלא ידבר על הנושא עם איש. העניין הוא שלי, הוספתי. אני אדע מה לעשות. הוא השיב במילים אלה בדיוק: "I will be buttoned up, my friend". ובתרגום חופשי: "שפתיי חתומות!"
אמר ולא יסף. זמן רב אחר כך הוא יאמר לי בחיוך: "נכון ששתקתי?" אכן, כך עשה.
3. ואלס עם בשאר
הבעיה נשארה שלנו, ורק שלנו.
היה עלינו למצוא את מתכונת הפעולה הנכונה ולפעול מהר, עם מינימום השלכות רוחב. מה שעמד לנגד עיניי היה הכחדת האיום. לא חיפשתי להבעיר אש מיותרת במזרח התיכון ולא ניצחון במלחמה. לא רציתי גם להחזיר לצבא הרתעה, שאחדים סברו כי אבדה במלחמת לבנון השנייה. ידעתי שאלה טענות חסרות בסיס, ובבוא היום צה"ל יוכיח את יכולותיו ואת עוצמתו.
החשש מפני התלקחות כוללת בינינו לבין הסורים לא היה תוצאה של פחדים הזויים. היה מי שעורר אצל הסורים חשש כי ארצות־הברית וישראל מתכוונות לצאת למתקפה כוללת נגד איראן, סוריה ולבנון ב־2007, ממש בסמוך למועד שבו היה עלינו להשמיד את הכור בא־זור. הערכנו שהסורים פוחדים, והם אכן נקטו שורה של צעדים לקראת עימות חזיתי עם ישראל, כתוצאה מאותן הערכות מוטעות לגבי אפשרות תקיפה ישראלית ואמריקאית.
בעת שנערכנו לתקיפת הכור היו הסורים עם האצבע על הדק הטילים האסטרטגיים שלהם. כל ארסנל הטילים הועמד בכוננות, ורבים מהם היו זקורים בעמדות ירי, מכוונים למטרות אסטרטגיות בישראל. השיקולים לגבי פעולה מול הכור היו חייבים לכלול הערכת סיכויים של פריצת מלחמה כוללת. מלחמה שבה נהיה מטרה נוחה לטילים נושאי ראשי קרב במשקל יותר מטון, שמשוגרים ממרחק קצר יחסית. רמת הדיוק שלהם ממרחק כזה הייתה מאיימת על ישראל כולה.
היו דעות שונות לגבי הסיכוי שאסד יגיב בירי טילים: אחדים מאיתנו הניחו שהוא לא יתפתה; אחרים העריכו כי יש הסתברות די גבוהה שהוא לא יעמוד בפיתוי - ויגיב. אף אחד לא גרס שאנחנו יכולים להתעלם מהאפשרות של מלחמה נרחבת, שתגרור את חיזבאללה בלבנון ואולי את חמאס בדרום, ומי יודע איך יתגלגלו הדברים משם. קצת יותר משנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, מלחמה נוספת לא הייתה משאלת לב של איש. אבל גם כור גרעיני סורי ליד הבית ופצצת אטום בידיו של בשאר אסד לא היו פסגת חלומותינו.
ידעתי מה הסיכונים, ראיתי מה הסיכויים, שקלתי את הדברים, ולאחר מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה, כמי שנושא באחריות העליונה לחייהם של אזרחי המדינה, כי יש לחסל את הכור וכי נדע להתמודד עם כל מה שייגזר מכך.
בשום שלב, גם כאשר הופעל עליי לחץ בלתי מבוטל לשנות את עמדתי - במיוחד על ידי שר הביטחון ברק - לא הרגשתי לחוץ. הייתי משוכנע בצדקתי - והייתי נכון לבצע את מה שהתחייב.
לא מעט נכתב על הוויכוח בין ברק לביני בסוגיית התקיפה בסוריה.
אינני רוצה להקל ראש בוויכוח - אך גם לא להפריז בערכו. ברק היה תומך נלהב בהריסת הכור עד שהצטרף לממשלה, ומתנגד עקבי לכל תוכנית להריסתו כמעט מרגע שהצטרף אליה. שמעתי בדיעבד חלק מההסברים שהוא מפזר. בעיקר את הנימוק שרצה לחסוך לנו חלק מהמחדלים שאִפיינו - לדבריו - את מלחמת לבנון השנייה. זה נראה לרבים - וגם לי - נימוק שבדיעבד. כשם שבעת מלחמת לבנון השנייה שמעתי מברק דברי שבח בלתי פוסקים על הניהול המאופק והמידתי שלה, ורק אחרי שהחלה להישמע ביקורת ציבורית צעקנית נגד המלחמה הוא הפך עצמו למבקרהּ - כך גם כאן לא התרשמתי יתר על המידה מהערותיו.
בוודאי לא יכולתי להשלים עם רעיון העיוועים להפציץ כור חם. כל העולם היה אומר לנו - בצדק - שיכולנו להקדים ולהרוס את הכור בטרם חומם, ואף אחד לא היה מבין למה המתנו.
בשלב כלשהו זימנתי את ברק לבית ראש הממשלה לשיחה אישית. אמרתי לו שאני נחוש בדעתי לפעול לכל המאוחר בתום השבוע הראשון של ספטמבר, ואינני מתכוון להביא לממשלה הצעה שתהיה בניגוד לדעת שר הביטחון. המלצתי שישתף איתי פעולה - ונציג עמדה משותפת. היה לי רושם שהוא התרצה. אחר כך נוכחתי (שוב) שעם אהוד ברק הדברים תמיד יותר מורכבים ומסובכים.
בחודש יולי החלטתי להאיץ את תהליך קבלת ההחלטות. מאחר שהתברר לי סופית כי הממשל האמריקאי נחוש בדעתו שלא להיות מעורב בפעולה צבאית, היה עלינו להשלים את ההכנות המדיניות, ההסברתיות, הארגוניות - וכמובן הצבאיות.
הקמתי צוות שעסק בתיאום הפעולות הללו, וכלל נציגים של כל הגופים המעורבים במבצע, על כל פניו, כולל הגנת העורף, למקרה שהאירוע יגלוש להתנגשות צבאית רחבה. בראש הצוות עמד טורבוביץ', ולצידו תורג'מן והאלוף כליפי. הצוות התכנס מדי יום, ולעיתים אף מספר פעמים, כדי לתת מענים לבעיות שעשויות להתעורר בכל אחת מהפנים של חיי המדינה ולגבש ניירות עמדה. מעגל שותפי הסוד התרחב, והמאמץ לשמור על חשאיות מוחלטת היה חמור מאי־פעם.
במקביל התחלתי לעדכן את שרי הקבינט הביטחוני, שהיו אמורים לאשר את המבצע. גם אותם העדפתי לעדכן אישית ובנפרד, ולהחתים כל אחד מהם על טופס הסודיות. התגובה הכללית הייתה תדהמה.
הראשונים שעידכנתי היו שר האוצר, רוני בר־און, ושר המשפטים, דני פרידמן. שניהם היו מקורבים אליי במיוחד, ושניהם היו מיועדים להיות מעורבים, מתוקף אחריותם המיניסטריאלית, בנושאים שונים. יתר השרים יודעו בימים הבאים, והקבינט הביטחוני כולו היה מעודכן בַּכוונה. לא שיתפתי את השרים בפרטי הפרטים של הפעילות שהתבצעה עד אז, וגם בהמשך המעטתי בפיזור מידע. כל חברי הקבינט ידעו מה שנדרש כדי להיות מסוגלים לשקול בכובד ראש את החלופה שתוצע לפעולה. לא יותר מכך.
מעגל שותפי הסוד הלך והתרחב גם במערכות הביטחוניות השונות. ביום המבצע עצמו היו כ־2,500 ישראלים חתומים על טופסי סודיות. דבר לא דלף. אמנם העמדנו בכוננות עליונה את הצנזורה הצבאית, למקרה שפרט כלשהו יגיע לידיו של גורם לא מוסמך, אך לא נזקקנו ולו פעם אחת למנוע פרסום לא רצוי.
לימים נשמעו לחשושים לגבי מה שהסתתר מאחורי ההתקפה המסתורית של מטוסים ישראליים בצפון־מזרח סוריה. שר הביטחון בא בתלונה שאנשיי מפזרים מידע בין עיתונאים, לרבות טענות כי הוא, ברק, התנגד בתקיפות לתקיפה. השבתי לו באופן מיידי, כי תוך שעה אשלח את כל שותפי הסוד ממשרד ראש הממשלה ומלשכתי לבדיקה במכונת אמת בשב"כ, וכך יעשה הוא עם אנשיו. אנשיי נבדקו כולם ויצאו דוברי אמת. לא בדקתי אם אנשיו נבדקו - ומה העלו התוצאות.
בתחילת יולי הגיעה העת לכנס את חברי הקבינט, כדי לעבור כראוי גם את ההליך הפורמלי. כדבר שבשגרה, הדיונים היו תחומים בזמן: הצגת הנושא, המודיעין החיוני לקבלת תמונה מדויקת, סקירות של גורמי הביטחון הרלוונטיים, שאלות ותגובות של השרים.
במקביל עסק הצוות בראשות טורבוביץ' בהכנת מסע הסברה, למקרה של התפתחות מדינית וצבאית בלתי רצויה. שם הקוד של המערכה ההסברתית היה "ליגת־על". את עיקר החומר, לרבות פרטים חיוניים שלא הותירו כל ספק לגבי אופיו של המתחם בדיר א־זור, הכינה מחלקת המחקר של המוסד, שנציגיה היו חברים בצוות. את הוועדה שעסקה בנושא זה ריכז מזכיר הממשלה, ישראל מימון.
מימון היה אחד מאנשי הצוות המקוריים של אריק שרון. הוא השתלב במהרה בצוות הפנימי של לשכתי, והיה אהוד ומוערך. איש יסודי, אמין ונטול קפריזות. מעולם לא סירב לקבל על עצמו משימות מיוחדות, והיה שותף סוד בתוקף תפקידו למהלכים מדיניים וצבאיים שהיו חלק בלתי נפרד מעבודת הממשלה והקבינט. הצוות שלו הכין תיקים מפורטים, שיועדו למספר רב של מנהיגי מדינות אשר היה לנו חשוב לשתפם במידע על המבצע. כמובן רק - אך ורק - לאחר שיתבצע.
בשלב זה התחלנו לעדכן גם אישים שנועדו לאייש צוותי הסברה מול כל אחד מהגורמים הבינלאומיים שהתכוונו לעדכן. הייתה בעניין זה חלוקת עבודה עם הממשל האמריקאי, וסוכם מי ממנהיגי המדינות יתודרך על ידינו ומי על ידם. טורבוביץ' ותורג'מן ערכו ביקורים חשאיים בכמה מדינות אירופיות, נפגשו עם מנהיגי אותן מדינות ימים ספורים לאחר המבצע, ושיתפו אותם במידע. בכל המקרים זכינו להבנה והסכמה, ובעיקר תדהמה.
העובדה שתידרכנו באופן מסודר, זמן קצר לאחר המבצע, את המנהיגים של כל המדינות באירופה, באסיה ובצפון אמריקה, סייעה לפי הערכתי לשמר את האיפול על ההפצצה, תכליתה ותוצאותיה לאורך זמן רב. אני עצמי תידרכתי מספר מנהיגים, במקרים בהם חשבנו כי למפגש האישי יוכל להיות ערך מוסף ליחסים עם אותן מדינות. רבים הביעו פליאה על כך שכור אטומי מוקם במשך שנים בלי שאף אחד משירותי הביון מודע לכך. במקרים אחדים כללו צוותי התדרוך אישים מחוץ למערכת הממשלתית. כמובן שאחדים מאנשי משרד החוץ היו מעורבים בתהליך, לרבות שרת החוץ ציפי לבני, שהייתה שותפת סוד מראשית הדרך.
במקרה אחד בלבד הוריתי לעדכן מנהיג של מדינה ידידותית ימים ספורים לפני המבצע. ההחלטה לעשות כן הייתה קשה במיוחד. לא מקובל לשתף במהלכים מסוג זה מדינה אחרת (להוציא, כמובן, ארצות־הברית), אך היו לנו סיבות לחשוב שהתדרוך מתבקש בשל האופי המיוחד של היחסים האישיים שקיימתי עם מנהיגהּ של אותה מדינה, ובזכות שיתוף הפעולה יוצא הדופן שקיימנו עם שירותי הביון שלה. לימים אמר לי ראש שירותי הביון של אותה מדינה, כי בכל שנות עבודתו הארוכות בתחום הוא לא זכה להבעת אמון מרשימה כל כך מצד שירות ביון כלשהו, והוא אסיר תודה על כך. גם ראש הממשלה שלו היה אסיר תודה על כך שסמכנו עליו ושיתפנו אותו במידע מראש.
מאוחר יותר, בהקשר שונה לחלוטין, בעקבות מבצע שהתקיים לאחר שפרשתי אף שאת מתכונתו אישרתי טרם התפטרותי (ולדעתי, בדיעבד, זה היה מבצע מוצלח שקיים את כל ציפיותינו, והרעשים שעורר לא גרמו לנו שום נזק), זכינו לסיוע חיוני של אותו גורם. הוא הודה בפניי כי זהו ביטוי של תודה והערכה לאמון שנתנו בו ובארגונו.
מאיר דגן ועמוס ידלין נשלחו על ידִי לאותה משימה ועשו אותה באופן מעולה, כמו כל יתר המשימות שהטלתי עליהם. כל זה אירע כבר בימים הראשונים של חודש ספטמבר, ממש לפני הביצוע.
אך אני מקדים את המאוחר.
4. מכת ברק
בסוף יולי האצתי את דיוני הקבינט.
הישיבה המכוננת התקיימה ביום רביעי, 1 באוגוסט 2007. חברי הקבינט היו מודעים כבר לחששות מפני התפתחויות לא רצויות ולמהלכים שהיו מתחייבים מכל תרחיש. המטרה הייתה לשמוע סקירות מסכמות של כל גורמי הביטחון, להאזין לתגובות השרים, ובסופו של דבר להתכנס להחלטה לגבי מועד ואופן הביצוע.
בכל שלבי הדיונים - אלה שקדמו לסירוב האמריקאי ואלה שאחריו - היו מונחים על סדר יומנו כל האופציות. לא רמזתי בשום מקרה מה עשויה להיות האופציה המועדפת עליי. חשבתי כי ראוי שהדיונים יתקיימו בגמישות המרבית.
כך הגענו ליום רביעי, 1 באוגוסט 2007.
לכאורה, זה היה אמור להיות עוד דיון ברצף הדיונים שקיימנו, אולם בפועל הדברים התרחשו אחרת. הישיבה החלה בסקירות הרגילות של ראשי מערכות הביטחון. למרות שאני שונא ישיבות ארוכות, ביקשתי הפעם מהסוקרים לא לקצר ולהציג תמונה מלאה ומפורטת. כך עשה דגן וכמוהו גם דיסקין, הממעט בדיבור בדרך כלל. ביקשתי שייתן סקירה מפורטת הן על ההיבטים המבצעיים והן על ההשלכות הצפויות על האזור כולו. כדרכו, דיסקין היה מדויק מאוד. הוא סיכם את דבריו - כמו ראש המוסד - במסקנה הבלתי נמנעת: חיוני להשמיד את הכור - והגיעה השעה לקבל החלטה.
את עמדת הצבא הציג ראש אגף התכנון (אג"ת), האלוף עידו נחושתן. נחושתן, שמונה לאחר מכן למפקד חיל האוויר, הוא טייס עם רקורד מרשים, אדם שקול ורחב דעת במידה מרשימה. הוא אחז בידיו מצגת שנשאה את התאריך 31 ביולי ואת השעה 21:30. המצגת הונחה על שולחני בלילה הקודם, ותוכנה היה מוכר לי. נחושתן הציג בעזרתה את הניתוח הצבאי המפורט, תוך שהוא מתייחס לדיונים קודמים. זה היה הסיכום הסופי, בשם המערכת הצבאית כולה ועל דעת הרמטכ"ל שישב לידו. דבריו נקלטו בקשב רב. הם ארכו כ־20 דקות.
בעת שעבר לפרק האחרון, פרק ההמלצות, נשמעה שאגה מכיסאו של שר הביטחון.
"שב, אני אוסר עליך להמשיך", הרעים ברק.
דממה השתררה בחדר. הרמטכ"ל פכר את אצבעותיו, המום כמו כל יתר הנוכחים. פניו של ברק האדימו. "אני הממונה על הצבא", הוא אמר בלהט. "הרמטכ"ל ואלוף נחושתן כפופים לי, ואני אוסר עליו להמשיך".
נחושתן לא הבין מאיפה זה נחת עליו. למרות שהיה ביכולתי לכפות עליו להמשיך בדבריו מכוח סמכותי כראש הממשלה, הנחתי כי אם אעשה כך צפוי נחושתן להיות יעד להתנכלות בלתי פוסקת, שעלולה לשבש את המשך שירותו. אמרתי לו בנחת שהוא יכול לשבת. מאחר שעותק של המצגת היה בידי, השלמתי בעצמי את הצגתה. ברק ניסה להעיר משהו. "תואיל לשבת בשקט ולהאזין", אמרתי לו. "עכשיו מדבר ראש הממשלה".
כשהשלמתי את קריאת פרק ההמלצות השתררה דממה. ברק ביקש להגיב אך אסרתי עליו לדבר. לא ראיתי מקום לקיים ויכוח על סמכויות ומעמד בנוכחות קציני הצבא ואנשי הביטחון. הסמכות העליונה הייתה שלי, ולא היה שום טעם לאפשר לברק להמשיך להתעמר בקצינים, שממילא היו המומים מהחיזיון הבלתי שגרתי.
לפתע קם ממקומו ראש אמ"ן.
האלוף עמוס ידלין, איש צנוע והגון, נמנה בין שמונת הטייסים שהשמידו את הכור הגרעיני בעיראק ב־1981. לא במקרה הוא היה שם, ועכשיו, כראש אמ"ן, הוא נשא על כתפיו אחריות כבדה. "אותי אף אחד לא ישתיק", אמר ידלין בקול רועם. "אני ראש אמ"ן, ואומר כל מה שמחובתי לומר לממשלה". הוא פתח בניתוח ארוך ומפורט של הסוגיה, על כל היבטיה, סקר את הסכנות הנשקפות לישראל, דן באריכות בכל ההשלכות וההתפתחויות שנותחו על ידי מומחי אמ"ן, והגיע בסוף למסקנה זהה לחלוטין לזו שעליה הצביעה המצגת: יש לפעול באופן מהיר לסיכול הכור - ועל צה"ל לבצע זאת.
סיכמתי את הדיון. התבוננתי היטב בפניהם של חבריי השרים. רבים מהם היו המומים. הם חזו במעמד מבזה. אחדים, גם ממפלגתו של ברק, באו ולחצו את ידי בהפגנתיות. נהגת נכון, אמרו לי.
הדברים נשמעים חמורים. אני מודע לכך, אך אי־אפשר לנתק אותם מהסגנון הכללי של ברק - בישיבות פורמליות כמו גם במגעים אישיים. זו אינה דרכי. אני מאמין שיש דרכים אחרות להעיר, לא להסכים, להצביע על טעויות. האמנתי כי רק כך אני יכול ליצור שיתופי פעולה נכונים עם בני אדם וגם עם מערכות. אני מרגיש חובה לכתוב את הדברים לא מתוך תשוקה להתחשבן עם מישהו על מה שהיה בעבר. אני מודאג ממה שעלול להיות. לפעמים אין מנוס אלא להזהיר בפומבי מפני אנשים שאיבדו לחלוטין את חוש המידה ואת הכללים הבסיסיים של הגינות אנושית.
הבנתי שלא אוכל להביא לממשלה הצעת החלטה קצרה לגבי המבצע המורכב שעמד על הפרק, בלי לנתח את השלכות הרוחב.
הניסיון של מלחמת לבנון לא נשכח ממני, אמרתי לחברי הקבינט.
עלינו להטמיע את הלקחים והמסקנות מהמלחמה בתהליך קבלת ההחלטות הנוכחי. יחד עם זה, אסור שהאכזבות שהיו חלק מהמלחמה יהלכו עלינו אימים. ראיתי כבר, כך הוספתי, שרים שהיו שותפים מלאים לדרך והפכו את עורם בהתאם לקולות העולים מכיכר העיר. זו אינה דרכי, לא הייתה ולא תהיה.
הדגשתי מיד כי איננו מדברים על פתיחה ודאית במלחמה. איש אינו מחפש מועד ב' למלחמת לבנון השנייה. עלינו להיות ערוכים למלחמה רק אם תפרוץ בניגוד לרצוננו, וזה עלול לקרות גם אם התקיפה תבוצע בחתימה נמוכה במיוחד. הדיון בקבינט, הדגשתי, איננו - ולא יהיה - על מלחמה יזומה נגד סוריה. (באותם ימים עצמם קיימתי מגעים ראשוניים עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על אפשרות לקיים משא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה בתיווך טורקי. חשבתי שלא יהיה נכון לחשוף זאת באותו שלב, אף כי שר הביטחון ושרת החוץ היו מודעים ליוזמתי).
הבעתי את הערכתי כי לידיעה על יכולת גרעינית סורית עשויה להיות השפעה קשה על הציבור הישראלי. יכולת כזו, בנוסף לתוכנית הגרעין האיראנית, עלולה לעורר בארץ וגם בעולם פקפוקים קשים לגבי המשך קיומה של המדינה. לאחר מכן הגדרתי את היעדים שצריכים לעמוד בפני הקבינט בבואו לקבל החלטה:
1. חיסול הכור הסורי במועד הנכון.
2. צמצום האפשרויות להידרדרות למלחמה עד למינימום הבלתי נמנע.
3. יעדי משנה יהיו:
א. ניצול הפעולה לחיזוק יכולתנו לטפל באיום האיראני.
ב. חיזוק הנכסיות של ישראל בעיני ארצות־הברית.
ג. חיזוק כושר ההרתעה של מדינת ישראל.
שר הביטחון חזר על התזה שלו, כי גם סיכול כור חם הוא אופציה ריאלית. כל גורמי הביטחון וההערכה שללו בתקיפות את האופציה הזו, וגם אני שבתי ושללתי אותה במילים חד־משמעיות. ברק אמר, בין השאר, כי אילו חשפנו את קיומו של הכור לאחר שכבר הופעל, לא היינו נמנעים מלפגוע בו. משמע, קיימת אפשרות לסכל כור חם. עניתי על כך, כי אם מגלים שריפה קטנה, אין היגיון להמתין שהיא תתפשט לממדים עצומים כדי להתחיל לכבותה.
דנו באותה ישיבה גם במוכנות העורף, בהשלכות של הימנעות מתקיפה ובחשש מפני הדלפה. בסיום הדברים הדגשתי כי עמדת הצבא, השב"כ והמוסד, כפי שבאה לידי ביטוי בדברי מפקדיהם, היא כי הזמן הולך ואוזל, ונדרשת פעולה מהירה. חזרתי והזכרתי כי כל גורמי הביטחון, והצבא בראשם, הדגישו כי הם מסוגלים לבצע את הפעולה בהצלחה מלאה ובמינימום סיכונים. סיימתי את הערכתי במסקנה שעלינו לבצע את הפעולה בחתימה נמוכה, אך כזו שתביא להרס מוחלט של הכור, והמועד לביצוע הוא ראשית הסתיו, בתוך כחודש.
דבריי היו מיועדים לכלל חברי הקבינט, אך הוויכוח התנהל מול שר אחד בלבד. אין דומה שר הביטחון בהקשר כזה לשום שר אחר, ודאי לא כשמדובר באהוד ברק. הוא היה חייל רב־מוניטין, ראש אמ"ן, רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. נכונותי להאריך בוויכוח, גם במחיר דחייה מסוימת בביצוע, נבעה בראש ובראשונה מהמחשבה שראוי ועדיף ששר הביטחון יהיה שותף מלא להחלטה. יכולתי בנקל להביא הצעת החלטה ולקבל את תמיכת כל חברי הקבינט, למעט ברק ועוד שר אחד (גם בהצבעה הסופית לא תמך במבצע השר לביטחון פנים, אבי דיכטר) - אבל לא היה לי ספק כי בסופו של דבר יהיה ברק בין התומכים. הוא מסוגל להוציא מן הדעת גם את הסבלן באנשים, אך גזרתי על עצמי כי במקרה זה אהיה מאופק ועקשן ממנו, ובסוף לא תהיה לו ברירה אלא להצטרף.
היה עלינו לעבור לשם כך עוד כברת דרך לא פשוטה. משהוברר לברק שעמדתי נחרצת, ואין בדעתי לקבל את נימוקיו לדחיית המבצע, הוא פתח בחילופי מכתבים איתי. עמדתי נסמכה על המצגת הרשמית של צה"ל ועל עמדת אמ"ן והמוסד, כמו גם על דעת הוועדה לאנרגיה אטומית ושב"כ. לברק זה לא הספיק. שליח מיוחד ממשרד הביטחון הניח על שולחני מכתב של השר מהיום שבו התקיים הדיון הממושך בקבינט וסיכמתי את עמדתי. ברק כתב כי המצגת שהובאה על ידי ראש אג"ת (בגיבוי מלא של הרמטכ"ל וראש אמ"ן) מבוססת על נתונים לא עדכניים, מהתקופה שעדיין לא היה שר הביטחון. "מסמך זה אינו מייצג עמדה מוסמכת ועדכנית, שעברה אישור רמטכ"ל ושר ביטחון, אלא מהווה תוצר ביניים של חשיבה של דרגי עבודה", כך כתב.
העובדה שהרמטכ"ל נכח בישיבה, ועימו שורה של אלופים, והם שהביאו את המסמך כמוצר הנכון ליום הצגתו - נעלמה לחלוטין ממכתבו של ברק ומנימוקיו. יתרה מזאת: על המצגת שהובאה בפני הקבינט הוא כתב: "יש להתייחס למצגת אג"ת כאוסף של שקפים אשר לא אושרו כעמדה רשמית".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. השבתי לברק, גם כן בכתב, כי משנכתב מכתב יש להשיב עליו. השתדלתי להיות מאופק ולנהוג בו בכבוד הראוי למעמדו, והבהרתי כי כאשר כל צמרת הצבא, בראשות הרמטכ"ל, מביאה לקבינט מצגת שרשום עליה כי היא מייצגת את עמדת צה"ל נכון ליום הצגתה, היא איננה "אוסף שקפים", וכי אינני מעלה בדעתי שמטרת הצבא הייתה להוליך שולל את הממשלה. מובן שלשר הביטחון מותר לחלוק על עמדת מפקדי הצבא, אך עמדתו האישית אינה משקפת את עמדת כל גורמי הביטחון, שרובם אינם כפופים לו כלל.
התקרבנו להכרעה.
היה ברור כי גם אם שר הביטחון יתמיד בהתנגדותו, אביא את העניין להכרעת הקבינט, שם היה מובטח רוב מכריע לעמדתי. הייתי מוכן עדיין להמתין שבועיים־שלושה, אף שהבהרתי לברק כי הפעולה תתבצע לא יאוחר מסוף השבוע הראשון של ספטמבר.
בינתיים התברר לי כי כמסורת הסיירת, ברק מפעיל טקטיקות של איגופים. שרים דיווחו לי כי הוזמנו לפגישות שכנוע אישיות בלשכתו. הוא הפעיל שם את כושר הדיבור האינסופי שלו, כדי להתיש שרים שהזדהו עם עמדת גורמי הביטחון. לדני פרידמן אמר ברק במפורש כי אם אחליט על תקיפת הכור אביא לחורבן מדינת ישראל. לא פחות. פרידמן לא הצליח להבין למה תקיפה בסתיו, בחתימה נמוכה, תגרום לחורבן, ואילו תקיפה באביב, של כור פעיל, לא תוליד תוצאות הרסניות. הסבר ראוי הוא לא קיבל.
ברק הרחיק לכת, והזמין אליו את שני יועציי הבכירים ואנשי הסוד הקרובים לי ביותר - יורם טורבוביץ' ושלום תורג'מן. יותר משיצאו ממנו מאוכזבים, הם היו מוטרדים. היגיון, שיקול דעת סביר, מידתיות ואחריות לא אפיינו את משנתו של שר הביטחון באותו מפגש, שנערך בשעות הקטנות של הלילה. ברק נודע כאיש מתוחכם מאוד, אלא שלפעמים, מרוב תחכום, יותר משהוא מרשים את זולתו הוא מבלבל את עצמו.
תהיתי ביני לביני מה עליי לעשות כנגד ההתנהלות הזו, שגבלה בהפרת הכללים היסודיים ביותר של נאמנות ושל קבלת מרות על ידי שר שכפוף לראש הממשלה. סברתי גם כאן, כי משבר באותה עת ישחק לידי ברק ויקדם את ניסיונותיו מעוררי החמלה להיאבק בכלים שהיה בהם יותר מסממן של קונספירציה. סובלנות לעיתים מועילה.
5. "סמוך על טייסינו"
ב־31 באוגוסט כינסתי בבית ראש הממשלה את הדיון האחרון.
מפקד חיל האוויר, אליעזר שקדי, הוזמן להציג את החלופה המועדפת. שקדי, טייס קרב מהמעולים שהיו לנו, איש אמיץ וישיר, הוא מקצוען מהמעלה הראשונה. במספר מקרים ביקשתי לשבת לידו בבור של חיל האוויר בעת שניהל קרבות, והתרשמתי מהשקט ומקור הרוח שלו. כבן לניצולי שואה הוא תמיד זוכר מהיכן הגיעו הוריו וידע מה גודל האחריות שהוטלה עליו כמפקד חיל האוויר של "מדינת ישראל והעם היהודי", כפי שנהג לומר. אחרי כל הדיונים והוויכוחים, היה לי ברור כי מה ששקדי יאמר ישפיע באופן מכריע על ההחלטה שתתקבל.
שקדי היה קצר ומדויק. הוא דיבר על מבנה של כמה מטוסים אשר יפציצו בדיוק רב, והכור ייעלם. זה נשמע כל כך פשוט ובטוח. אחרי כל החודשים הקשים הללו, התמונה הייתה בהירה.
סגן הרמטכ"ל, משה קפלינסקי, ביקש להביע את דעתו. קפלינסקי, איש כלבבי, היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה שרון, שם הכרתי אותו היטב. ידעתי שאפשר לסמוך על תבונתו, והוא אכן לא איכזב והציע לאמץ את עמדת מפקד חיל האוויר. הרמטכ"ל אשכנזי תמך גם הוא בחלופה הזו, אבל אמר כי מטעמים טקטיים, בעיקר כדי לצמצם את משך הזמן שבו יוכל ברק להפעיל עליו לחץ, יביע את דעתו בישיבת הקבינט. בסיום הישיבה הודעתי כי הקבינט יתכנס ביום ד', 5 בספטמבר, לקבלת ההחלטה.
לפני שיצא מהבית ביקש שקדי לדבר איתי ביחידות. הוא אמר לי: "ראש הממשלה, אני מבקש שתאשר את הפעולה כפי שהצעתי. סמוך על הטייסים שלנו, הם הטובים בעולם".
"גם אתה", אמרתי לו, "אל תדאג".
סמוך ליום ההכרעה חיפשתי דרך נוספת להשפיע על ברק.
לא היה לי ספק כי בכל הרכב של הקבינט, ואף בממשלה במליאתה, יהיה רוב מכריע שיתמוך בעמדתי, אך עלה במוחי תרחיש שבו הריסת הכור תתגלגל - למרות כל מאמצינו ועל אף הניתוחים של בכירי המוסד ואמ"ן - למלחמה כוללת. היה ברור לכל שותפי הסוד כי מלחמה כזו לא תהיה פשוטה. לא היה לנו ספק כי היא תסתיים בהכרעה מוחצת, ובסופה תיוותר סוריה ללא נשק אסטרטגי, כאשר מרבית התשתיות המרכזיות שלה הרוסות. ואולם, צריך להניח כי גם אנחנו נספוג מכות כואבות, כולל נפגעים לא מעטים, בעיקר אזרחים. התפתחות כזו מחייבת לכידות, ואם יתברר שהמהלך שלנו בוצע חרף מחלוקת חריפה, וכי שר הביטחון פעל באופן עקשני נגדו, החזית האחידה עלולה להתערער. היה לי עניין לגייס את ברק לעמדתי, למרות שהוא התעקש לעשות כל מאמץ לסכל את הפעולה.
ממש לקראת מועד קבלת ההחלטה זימנתי אליי את אחד מהאנשים היחידים שאהוד ברק האזין להם, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף במילואים עמוס ירון. ירון, מבכירי הצנחנים, איש צנוע, ישר דרך, נטול אג'נדות אישיות - היה קשוב. ביקשתי מטורבו להפוך אותו לשותף סוד ולעדכן אותו, אם כי שיערתי שהוא ידע לא מעט בהתחשב בעברו, בתפקידים שמילא ובעומק המעורבות שלו שנים רבות בענייני הביטחון של ישראל.
אני עצמי, מספר פעמים, ביקשתי את סיועו של ירון בכמה עניינים רגישים, אולי מהרגישים ביותר הנוגעים לאינטרסים החשובים ביותר של המדינה. שלחתי אותו לפחות פעם אחת בשליחות סמויה, שרק שלושה או ארבעה אנשים ידעו את טיבה. היה עליי לתת אמון בלתי מוגבל באיש, ביושרו ובניקיון כפיו כדי למלא את השליחות. ירון ביצע אותה בהצלחה מלאה, ומנע נזק אדיר ליחסים רגישים ושבירים ביותר של ישראל.
עתה שלחנו אותו לדבר עם החבר שלו, ולהחזיר אותו לתלם. אינני יודע מה בדיוק אמר ירון לברק, אבל הוא העביר לי מסר כי בשעת ההצבעה ברק יהיה ממושמע. וכך היה.
ביום רביעי, 5 בספטמבר 2007, התכנס הקבינט לקבלת החלטה. הדיון היה תכליתי וקצר. הנתונים היו ברורים לכל המשתתפים. גם שר הביטחון, שממש עד אותו יום עוד ניסה לתמרן בין חלופות שונות ועוד נפגש עם שרים בניסיון להטות את דעתם, הבין שהפור נפל. לא נותר אלא העיקר - להחליט. ועיקר העיקרים: לפעול.
לפני הישיבה ביקשתי שברק ייכנס לחדרי עם טורבוביץ', תורג'מן והיועץ המשפטי לממשלה. רציתי לנסח הצעת החלטה מסודרת שתובא לאישור הקבינט. ניסיון החיים לימד אותי כי החלטות כאלה אינן חשובות כלל כשמבצע מצליח. החלטות בכתב מכינים למקרה של כישלון. בדרך כלל הגישה הזו מנוגדת לאופיי, וגם בעניין זה ידעתי כי אם חלילה המבצע ייכשל אני אשא בכל מקרה באחריות. לא היה קשה לשער מי ינסה להוקיע אותי אל עמוד הקלון, ניסיוני ממלחמת לבנון השנייה הבהיר לי כי לאנשים מסוימים יש נטייה לא לזכור מה אמרו ומה הציעו כאשר דברים משתבשים.
נזכרתי בישיבת הממשלה ב־12 ביולי 2006, בסך הכל כשנה קודם לכן. הידהדו באוזניי קולות השרים שדיברו בנחישות על הצורך בפעולה צבאית מוחצת נגד חיזבאללה, ועל הסכנה הצפויה לנו אם חלילה נגלה הססנות. זכרתי גם כמה פעמים שבתי והזכרתי לשרים שהעימות יימשך ימים ארוכים, שצפויים לנו לא מעט נפגעים, שיש לחיזבאללה יכולת לפגוע גם ביישובים קרובים למרכז הארץ, ורבים מתושבי המדינה ייאלצו לשבת במקלטים. לאחר המלחמה נוכחתי לדעת כי חלק מהשרים לא הבינו, לא זכרו, לא התכוונו, לא ידעו. לא רציתי לחזור על חוויה כזו פעם נוספת.
טיוטת ההחלטה גובשה בבהירות. בנושאים אלה סמכתי על טורבוביץ' ותורג'מן יותר מכל אחד אחר. שניהם אנשים מדויקים וחדים כתער, ודבר לא יישאר עמום במסמך שנוסח על ידם. גם את עינו של היועץ המשפטי לממשלה רציתי בשלב זה של התהליך. בסוף הוא הרי היועץ הרשמי, ועמדתו משמשת אסמכתה לממשלה. ברק ניסה להתפתל בניסוחים כדרכו. מנעתי זאת, וניסחנו הצעת החלטה פשוטה וברורה, שמסמיכה בשורה התחתונה שלה את ראש הממשלה, בהתייעצות עם שרי הביטחון והחוץ, להחליט על מועד ודרך הביצוע של הריסת הכור בסוריה. האישור הפורמלי להריסת הכור היה הסעיף הראשון בהחלטה.
הישיבה הייתה קצרה. כל שרי הקבינט תמכו בהחלטה, למעט דיכטר. לא הייתי פנוי באותו זמן לשמוע את הסבריו. לא ניסיתי כלל להשפיע עליו. זימנתי ישיבה נוספת לשעה 18:00 בלשכתי, וביקשתי שישתתפו בה הרמטכ"ל, ראש המוסד, שר הביטחון ושרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה.
דקות ספורות לפני השעה שש בערב ביקש שר הביטחון להיכנס אליי. הוא היה חמור סבר. "אינני יודע מה ימליץ הרמטכ"ל", אמר. הסתבר שכל ניסיונותיו להבין מגבי אשכנזי מה תהיה המלצתו לדרך הפעולה הספציפית - לא צלחו. אשכנזי התחמק ממנו, והשיב כי יביא את המלצתו באופן שבו קבע הקבינט. אמרתי לברק כי אני ממליץ שפשוט ייתן גיבוי להמלצת הרמטכ"ל, ויקל על התהליך. הוספתי כי אני מתכוון לאשר את ההמלצה. ברק העיר כי ייתכן שאני כבר יודע מה תהיה ההמלצה. לא השבתי.
הישיבה נפתחה בדיוק בזמן.
דגן דיבר כשתי דקות. הוא אמר כי הוא ממליץ על פעולה עוד באותו לילה, ויצא מהחדר. נשארנו ברק, לבני, אשכנזי ואני עם הכתבנית, רונית, אשר היא ושרי הן המתעדות ושותפות הסוד הבכירות של מדינת ישראל. אשכנזי היה קצר מאוד. גם הוא המליץ על פעולה עוד באותו לילה, לאחר חצות, בדיוק במתווה שדובר עליו ביום שישי הקודם.
הרמטכ"ל סיים ויצא. שאלתי את שרת החוץ אם יש לה מה להעיר. היא הציעה ששר הביטחון יהיה הראשון להגיב. ברק אמר כי הוא ממליץ לאשר את הצעת אשכנזי. לבני אמרה מיד כי גם היא ממליצה. סיכמתי כי הואיל וגם אני תומך בהמלצה הרי שהצעת הרמטכ"ל מאושרת, וחתמתי את הישיבה.
ברק סיכם כי ניפגש בחדר המבצעים המטכ"לי בחצות.
הכינו עבורי משרד מצויד וגם חדר שינה, למקרה שההתפתחויות יחייבו שהות ממושכת בבור. בינתיים שבתי ללשכתי, וביקשתי כי יזמנו את נתניהו לביתי בשעה 20:00. דיווחתי לו קצרות כי הלילה יחוסל הכור. נפרדנו כשהוא כמובן מאחל הצלחה.
לעליזה סיפרתי שמצפה לי ישיבה לילית ארוכה בתל־אביב, וחטפתי שינה בת שעתיים, כדי להבטיח ערנות. חברים, ששמעו ממני לאחר זמן רב כי טרם ההתקפה יכולתי לישון שעתיים בנינוחות גמורה, היו מופתעים. לא התרגשת? לא היית עצבני ומתוח? מדוע שאהיה, השבתי. בדיוק בשביל השקט שלי יש לנו חיל אוויר שאפשר לסמוך עליו.
6. ביום של ההפצצה
בשעה 00:00 בדיוק היינו כולנו במעמקי האדמה, במוצב השליטה של חיל האוויר.
הרמטכ"ל הציע שלא אשב ליד מפקד חיל האוויר, כפי שעשיתי בעבר כמה פעמים. "אנחנו חבורה גדולה", אמר אשכנזי, "נשב בחדר הסמוך ונעקוב אחרי המבצע על מסך פלזמה ענק".
תפסנו מקומות שהוכנו בעוד מועד, כאשר ראש להק מודיעין של חיל האוויר מסייע לנו לפענח את מהלך התקיפה. אלמלא היה זה קרב אמיתי על חייה של מדינת ישראל ועתידה, אפשר היה לחשוב שאנחנו יושבים בחברותה לצפות בסרט מתח. נוסף לברק ולבני היו בחדר גם המזכיר הצבאי מאיר כליפי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה רענן דינור, טורבוביץ', תורג'מן, ראש מערך ההסברה ינקי גלנטי, מזכירו הצבאי של שר הביטחון איתן דנגוט, וכמה קצינים בכירים.
יש ציפייה שאנשים יהיו לחוצים ומתוחים במצבים כאלה, אבל החיים מתנהלים אחרת לפעמים. ראש להק המודיעין, תא"ל אבישי לוי, הסביר את תנועת המטוסים שלנו על המסך, וברגע מסוים הצביע ואמר: הנה, הם מטילים את הפצצות.
20 דקות מאוחר יותר יצא אלינו שקדי. "אדוני ראש הממשלה, לפי דיווחי הטייסים המטרה הושמדה לגמרי, כפי שהטלתם עלינו לעשות".
חיבקתי אותו.
החלטנו לעבור לחדר שהוכן עבורי מראש, כדי להמתין לידיעות נוספות. עדיין לא היה ברור אם הסורים קלטו מה אירע, ואם כן - מה תהיה תגובתם. בינתיים התנהלו שיחות בטלות. טורבו לחש לי בהתרגשות: "אתה יכול לפרוש. את חובתך לעם ישראל מילאת". השבתי לו בחיבוק והמשכנו להתפתל במסדרונות התת־קרקעיים, בציפייה דרוכה למודיעין עדכני על המתרחש בסוריה. בינתיים נמסר לנו שכל מטוסינו מתקרבים לבסיסם.
עברה כשעה בטרם הגיע לחדר ראש אמ"ן. הוא דיווח שלא ניכרת בסוריה שום התרגשות. ידלין הוסיף כי מומחי אמ"ן גם אינם מזהים התנהלות שעשויה להצביע על כוונה להיערך לתגובה נגד ישראל. זמן קצר לאחר מכן התפרסמה הודעה רשמית של ממשלת סוריה, כי ניסיון תקיפה של ישראל באמצעות מטוסי קרב נכשל, והמטוסים הונסו על ידי ההגנה האווירית של הרפובליקה.
היה ברור כי אסד החליט להכיל את האירוע, ואין לו בשלב זה כוונה להגיב. זו הייתה התגובה שניבאנו מראש. יכולתי לחזור למשרדי בקריה, מרחק מאות מטרים משם.
הרגשתי צורך לצעוד ברגל למרות מחאות המאבטחים. הגעתי למשרד ב־3:30 לפנות בוקר. ביקשתי לקשר אותי עם נשיא ארצות־הברית, אם כי ידעתי שהוא נמצא בסיור באוסטרליה. מחדר המצב בבית הלבן נאמר למזכירתי שהנשיא יחזיר לי צלצול בעוד כשעה.
בשעה חמש הוא היה על הקו. היה ברור לי שהוא מדבר מקו מאובטח, אך דיברתי בזהירות.
"היי, חבר", הוא אמר בעגה הטקסנית שלו. "מה שלומך?"
אמרתי שאצלי הכל בסדר, ואני מצטער להטריד אותו באמצע הביקור באוסטרליה, אבל עליי לעדכן אותו כי מה שהיה בסוריה כבר איננו.
"נהדר!" הוא הגיב בספונטניות. לשאלתו אם יש תגובות מהצד הסורי ואם אני צופה שתהיינה, השבתי שמוקדם להעריך אך נראה לי שהסיכוי נמוך. הוא הוסיף רק דבר אחד: "אם יהיו בעיות, אני רוצה שתדע שארצות־הברית כולה עומדת לרשותך".
ידעתי שאני יכול לשכב לנוח.
לפנייה לכתב/ת 
