שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 21.03.2018
    קפטן כהן
    הבת שנולדה ליד הסבתא שמתה. ההתעלפות שזייף על הבמה. הדיאטות האינסופיות והבושה להוריד חולצה מול המצלמה. הקפיצה של 'בנות פסיה' לבריכה בכפר שמריהו. התפקיד החדש לצד מוניקה בלוצ'י והקריסה בתוך מונית עם נהג מהגיהינום. וכמובן - קפטן איוב. אחרי ששוב גנב את העונה של 'פאודה', איציק כהן נובר בהיסטוריה האישית שלו וחוזר עם ממצאים מרגשים
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    איציק כהן

     

    קראו לי יצחק, על שם סבא שלי, בעודו בחיים. אבל בפעם האחרונה קראו לי יצחק בברית. או מהרשויות. כשאני שומע "יצחק כהן", זה, כן, מה אתם צריכים? ויש לי המון כינויים. צ'ץ' זה הכינוי של אבא. ויש איצקו, איצקולון, שפיצון, שפיציק, צ'נגו, מלא שמות. והרבה חברים קוראים לי "המזוזה". כל אחד בא, מנשק וממשיך.

     

    סבא יצחק וסבתא נעמי, נעימה, גרו בשכונת התקווה. היא הייתה הבנאדם האהוב עליי בעולם. כל יום אני מבשל או אופה וכל פעם סבתא נעמי בראש. המעמולים, לפני הכל. אוהב מאוד לבשל. ספציאליטה? "לייאלי ביירות", יעני "לילות ביירות". שכבה עוגת סולת. על זה שכבה של קרם פטיסייר. על זה שכבה של קצפת. על זה סירופ עשיר עם מי ורדים. ופיסטוקים. נשמע טוב, מה? יש לזה ווייטינג־ליסט אצל חברים.

     

    הבת שלי דניאל נולדה ביום שסבתא נעמי נפטרה. באותו בית חולים ובאותה קומה. ממש חילוף משמרות. באתי להיפרד מסבתא, היה ברור שאלה הימים האחרונים שלה. עשיתי לה עיסוי ברגליים שהיא אהבה. חזרתי הביתה, ומיכל אשתי דאז אמרה, יורדים לי המים. חזרנו לבית חולים, לאותה קומה. סבתא עוד הספיקה לדעת שדניאל נולדה, והלכה. מעגל החיים.

     

     

    הורים

     

    אני הבן הבכור של אמא נעמי ואבא מאיר. שניהם איתנו תודה לאל. אבל כבר לא עם עצמם. הם התגרשו בגיל מאוחר. בעודם נשואים אמרתי שכדאי להם להתגרש. אבא גר היום עם בת זוגו, יצא לפנסיה מוקדמת מחברת חשמל, חי טוב. אמי ואחי חזרו בתשובה ועברו לנתיבות. אחי היה גולש באוסטרליה, ואיך שחזר, התחיל ללכת עם כל החבר'ה שלו לאיזה רב בבת־ים. משם הוא חזר בתשובה ואמא אחריו. מבקר אותם, בטח, מגיע גם בשבת. יש להם גם היתר מיוחד מהרב שאפשר לאכול את העוגות שלי, כי משפחה קודמת לכל. שמירת מצוות עבורי? אין סיכוי. יש תרי"ג מצוות ועל כל יו"ד - יש קוצו של יו"ד. ואני איש של פלואו, חופשי. למי יש כוח לזה?

     

    צהלה

     

    נולדתי בצהלה. צפוני, כאילו. אבא שלי היה מצביע על בתים בשכונה ומשוויץ, 'פה גר משה דיין'. מחוזות הילדות שלי זה הדרייב־אין, הלונה־פארק וסטקיית הפיל. אבל עד שלמדתי לקרוא, אבא היה אומר, 'לא, זה דרייב - אין. היום אין לך!'

     

    בגיל חמש למדתי חלילית. פעם השכנה ביקשה אותה. יושבת במכונית קונטסה ומחללת. "ולמה נפוח לך פה?" - "כי יש לי חזרת". ולמה את מחללת בחליל של ילד בן חמש, יא בת אלף? ולמה הילד הזה לא יגיע למסיבה כי הוא התנפח כמו בלון חמצן? כנראה לא שמעו אז על הדבקה.

     

    הייתי תלמיד מאוד טוב. מקשיב ומצייר לעצמי, בפינה שלי. ומחכה כל השנה לפורים. מכין את התחפושת של עצמי. חודש לפני, הולך לחנות, קונה קרטוני ביצוע, משרטט, צובע, גוזר. אני נורא טוב בידיים. קאובוי, רב־חובל, אפילו התחפשתי לרובוט, עם חלקי מתכת ונורות. עד שנחנקתי. והייתי ביישן־ביישן. תמונת ילדות אחת תקועה לי בראש. אני הולך עם ההורים. ופתאום מקיא, רק אין לי מושג למה. בגלל חרדה, לחץ, בושה. לא יודע למה. אבל זוכר נורא חזק את הרגע.

     

     

    יפו

     

    מצהלה עברנו ליפו ד'. שם פיתחתי את כישורי הריצה. כי רדפו אחריי. להרביץ, ברור. ועוד המורה הייתה אומרת, 'אתה חושב את עצמך, כי באת מצהלה? אני אוריד לך את הראש! מה שהנאצים עשו ליהודים, אני אעשה לך!' נשבע. באלה המילים.

     

    לפני שנתיים אני בהצגה, תפקיד ראשי. רואה אותה בשורה הראשונה. ופתאום אתה אומר לעצמך, מה, האישה המבוגרת והקטנה הזו? התכווצה במשך השנים. אחרי ההצגה היא באה אליי מאחורי הקלעים. זוכר אותי? ועוד איך, עניתי, אותך אי־אפשר לשכוח. זוכר את השם ושם המשפחה, אבל זה בטח לא לכאן. היא עשתה לי טרור של שלוש שנים, ברמה שכתבתי בכתב חרטומים. כי היא הייתה מכריחה אותי כל יום להעתיק פרק מהתנ"ך. עד שאלוהים עשה לי חסד, היא נכנסה לשמירת היריון ובאותו יום השתנה לי הכתב - בזכות המורה המחליפה, שאותה אני מחפש, מאז ועד היום. הדרה מטרסו, בית ספר גבעת התמרים. איפה את?

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

     

    הצגת סיום

     

    הייתי תלמיד טוב. אחראי למרכז הפדגוגי ולספרייה. קורא המון. הילד הזה שקורא ונתקע בעמוד? אני. הפעם הראשונה שקיבלתי תפקיד ראשי הייתה בועז ממגילת רות. גיל 11 וחצי, מסיבת סיום, כל בית הספר, א' עד ח'. עולה לבמה - בלאק. חושך מוחלט! לא זוכר מילה. אז אני מביים התעלפות. זה שחקן, מה? ממש זוכר את זה: עוצר את הנשימה, מתכונן לנפילה, ו־בום! צונח. הגיע אמבולנס ופינה אותי. וזה נצרב בי. הגיע לי ליפול, כי לא התכוננתי טוב. מאז ועד היום יש לי עניינים עם טקסט.

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    גימנסיה הרצליה

     

    כיתה ט', כל הכיתה כפר שמריהו. והנה אני שוב ההוא מיפו. מגיע עם תיק ג'יימס בונד. למה? ככה היה נהוג ביפו. לבית ספר אתה הולך עם תיק ג'יימס בונד, בדיוק זה, עם הקוד הסודי, תפתח לכולם את התיק, ואצל יעקב חלא יש ככה איזה לחם פתוח עם סלט מטבוחה לכל האורך. אז ככה אני מגיע לגימנסיה. וכולם קיבלו התקפת צחוק.

     

    באותה תקופה היינו בקריסה כלכלית איומה. אבל לא הייתי ממורמר, הנושא אף פעם לא עלה בבית. לא הייתי בחבר'ה בכלל. אבל בגלל שאני תלמיד טוב, והחברים צריכים עזרה בלימודים, בסוף יצא שרוב התיכון אני אצלם בכפר שמריהו. הבנתי שזו הדרך לחיים יותר טובים ויותר נוחים. כן, רחוק מהבית. אבל יותר כיף בווילה עם שני דונם.

     

     

    משקל

    אתה יכול לשאול אותי כל גיל, ט' או י"ב או צבא - ואדע בדיוק כמה שקלתי. כי כשאתה עושה דיאטות מגיל עשר אתה יודע. שומרי משקל, שיטת הנקודות וכל זה. עד שאתה מגלה, שכשמחברים בין הנקודות, בסוף מקבלים בורקס. ובגדול, פחמימות הן השטן. אבל כל הריטואל התיש אותי מאוד. לא רק ביום־יום, יש גם אירועים. יש בת מצווה לבת של נתי, אחות של דודה לבנה - רואים אותך, אז צריך להתארגן! אבל אם אכלתי, לא הרגתי את עצמי על זה, לא שוטים ולא עקרבים. אכלת - אכלת. נהניתי תמיד.

     

    היו כל מיני דיאטות קיצוניות. 1997, דורון צברי מלהק אותי לתפקיד ראשון בסרט - ניסו, האח המג"בניק של שולי ב'הבחור של שולי'. הייתי גלדיס ב'בנות פסיה' וכולם הרימו גבה. אתה לוקח את העיראקית? כן. אמרתי, טוב צילומים, חייבים להתארגן, אחרת לא אכנס בפריים. חודשיים חוקנים. כל יום חוקן. ויש טעמים. קפה שחור. זה גם ממריץ וגם מנקה. קראתי לזה 'קפה הפוך', כי אתה מבין מאיפה זה נכנס. וזה עובד. לא נעים לפרט יותר מדי, אבל אתה גם רואה מה יוצא. בגלל שבלילות הייתי מופיע עם בנות פסיה, אז אתה רואה נצנצים מזהב יוצאים שם. זהו, הגעתי לשיא.

     

    צבא

    מגיע 120 קילו. רחוק מאוד מהשיאים שלי. היו תקופות שהיו מברכים אותי, "עד 120", והייתי עונה: הלוואי. בכל זאת הורידו לי פרופיל על עודף משקל. ועוד ביקשו שאתפשט. למה? חשבו שאני מחביא משקולות. "לא יכול להיות שעם הפנים האלה אתה שוקל ככה".

     

    הייתי בממכ"א (מרכז מיכון של אגף כוח אדם). צבא קייטנה. הרבה קניון איילון. שוב פורים, ערב יחידה ואני תופר את קצינת הניהול, מהתחלה ועד הסוף. הייתה תמר מועלם, התחתנה, נהייתה תמר קלארק. ואני מסובב אותה בגריל על ההתייוונות, עושה לה מי שבירך. צחוקים, אבל היא חיפשה אותי בפינה. תפסה אותי על כלום, על כומתה, והכניסה אותי לשבוע בפנים. רק מה קרה? גם המפקד החדש ראה את המופע, נקרע מצחוק, והמיר לי את הכלא בתנאי. רואה אותי הקצינה בחוץ. מה, אתה לא בכלא? לא. אפשר להגיד שהכישרון הציל אותי.

     

    בנות פסיה

    אמרו לי כל כך הרבה דברים בחיים. כמה פעמים אמרו, בחיים לא תהיה שחקן. כי הגעתי נורא ביישן. ואחרי 'בנות פסיה' אמרו, לא תעשה שום דבר חוץ מתפקידי נשים. אבל אם הייתי מקשיב, הייתי עובד עם אבא שלי בחברת חשמל.

     

    מ'בנות פסיה' נותר בי זיכרון מאוד טוב. סיימתי אוניברסיטה. ידעתי שהדרך היחידה להגיע לתיאטרון, לא דרך שנים של עציץ ב' או נר ג', אלא ישר - זה דרך פסיה. חשיבת סטארט־אפ. ואם תוך חמש שנים אני לא עושה את זה, אני עוזב את התחום. כי אני לא מוכן לתסכול. כי שחקן מתוסכל זו הפאזה הכי קשה של הקיום. "איפה נעלמת". לנהגי מוניות יש הנחיה קבועה כזו. לשאול כל שחקן, אה, איפה נעלמת?

     

    צילום: ורדי כהנא
    צילום: ורדי כהנא

    גלדיס הייתה הראשונה בתפקידי הנשים שלי. התחלנו במועדונים. ואני האדם האחרון שאמור להופיע בארבע בלילה. כי אני מתעורר כל בוקר בחמש וחצי. וכבר במופע השני ב'זמן אמיתי' היה מ־פו־צץ. נעשינו סנסציה. זה התחיל במסיבות של הקהילה, "אהבה חופשית", ותוך שנייה פסטיבל עכו, דן שילון, שער ב'ידיעות'. וזה היה זה. טלוויזיה, יום שישי. בארבע שנים עשינו יותר מ־200 תוכניות טלוויזיה.

     

    אף פעם לא באמת טינפנו את הפה. מעולם לא עניין אותנו להיות נשים, לא גילחנו רגליים וכו' - האישיו היה מה אנחנו אומרים. וכל השאלות שנשאלו מסביב, ברגע שראו אותנו מופיעים וצחקו, נפסקו.

     

    בשיא ההצלחה שלנו לקחו אותנו לערב ידידי הפילהרמונית, אחרי יפה ירקוני ז"ל, כפר שמריהו, על גדות הבריכה. עושים קטע, לא צוחקים. ועוד אחד, ולא צוחקים. עד שאמרתי להם, אין ברירה. קופצים למים. עם הבגדים והאיפור, 'לעולם בעקבות השמש'. ואז הקהל נדלק. לגמור בבאנג.

     

    שמועות

     

    "נטייה מינית", "להט"ב" וכו' - כל הזמן מציקים. "התחתן? ילדים? התגרש? אז מה הוא?" - כל הזמן מתעניינים. כל הזמן שואלים. אבל אני לא מעוניין. כי בעיקר, זה לא המקצוע שלי. זה לא מה שאני מביא לשולחן. וזה לא העניין שלי. נכון, זה המשחק של המדיה. אז הנה: הצלחתי לשחק אותו, לא?

     

    חברים

    אחרי ארבע שנים של 'בנות פסיה' חתכתי. איך אתה עושה דבר כזה? ועוד בשיא ההצלחה? כי שם חותכים. בשיא. לא כשהגל נשבר עליך. הם לא קיבלו את זה כל כך יפה. הגענו בהמשך לבית משפט, צווי מניעה, וכל הסיפור. אבל אגיד משהו פשוט לגבי חיי, שתמיד אמרתי לכל חבריי ומכריי: אני כדור פורח. השיוט שלי נעים. אני לא מטוס ולא טיל, לא ממוקד מטרה, מעדיף שיהיה נעים. אבל אם משהו באיזשהו שלב מכביד עליי, גורם לי לא לתפוס את הגובה שאני אמור להגיע אליו - הוא עף החוצה כמו שקי חול. וזה לא מוגבל לאף בנאדם. אמרה לי עכשיו מישהי, "אני רוצה להיות החברה הכי טובה שלך". לא! את לא רוצה. צידי הדרכים מלאים בחברים הטובים שלי, ואת לא רוצה להיות שם. אז בעצם זה נורא פשוט, ואין פה שום אכזריות. רק ה־well being שלי.

     

    זוגיות ולבד

     

    בעקבות קפטן איוב אני מקבל המון הודעות במסנג'ר. "דבר אליי בערבית, יא חביבי" (צוחק). לא, דברים באמת הזויים. מישהי שלחה לי הודעה בחצות וחצי. "תקשיב, שמי יעל ואני יושבת עם ענת. היא תפרה לאשתך את השמלה לחתונה. ואתה חייב לה 1,500 שקל". מה?! "כן, היא יצאה עכשיו מבית חולים. ותדע לך שזה ממש לא בסדר לנצל ככה אישה". סליחה, אבל אין לי מושג על מה את מדברת! והיא ממשיכה. "אתה איציק כהן השחקן?" כן. "באת אליה עם אשתך התאילנדית לפני חודש". מסכנה, כנראה ראתה את 'פאודה' על מורפיום והתערבב לה. עניתי, "נשמה, התגרשתי לפני 20 שנה. אני את חובי שילמתי".

     

    ספּרות

    סיימתי צבא ולמדתי ספּרות. מאוד אהבתי את זה. הלכתי לעבוד במספרה בתל־אביב. עד שאמרתי, אני לא יכול יותר. כי אני לא יכול שצועקים עליי לחפוף. משם הגעתי למשחק. הייתה לי שכנה בראשון, זהבה מזור, מורה לתיאטרון, שהתעקשה, "אתה תהיה שחקן", וסידרה לי אודישן מאוחר לאוניברסיטת תל־אביב.

     

    אבל אני עדיין אוהב לספר, מאוד. מספר חברים, וגם את עצמי, בטח. לא מזמן כתבה לי מישהי במסנג'ר, "אני מאוד אוהבת אותך. הבנתי שאתה אוהב לספר. תשמע, אני איבדתי אמון בספרים מזמן. מאוד אשמח אם תספר אותי, כי יש חתונה לבת אחותי". טוב, בואי. למחרת הייתה אצלי. עשיתי לה תספורת, צבע, הייתה מרוצה. לא לוקח כסף. "אביא לך אנשים!" אל תביאי אף אחד. "תמונה לאינסטגרם?" רק שלך. אני לא מפרסם את זה. בסוף אמרה, "רק על זה שהסכמת, שנים לא צחקתי ככה. מאז שאבא שלי מת". יצא שזה היה בדיוק ביום המעשים הטובים. הסתכלתי למעלה ואמרתי, להשנה אני מסודר.

     

    פאודה

     

    מאוד אוהב את הסדרה. מהיום הראשון שלה. מרוב התרגשות לא נרדם לפני הצילומים. ערבית אני לא יודע. זה הולך ככה: מקליט פעם אחת את הסצנה. ואז יושב על המרפסת, וב'פאודה' אלה תנאים איומים. ובמשך שעות על גבי שעות, מאות שעות, עובד על השפה כדי שיישמע טבעי וזורם. יש לי מורה בשם עבד אלנאטור שאיתו, חוץ ממעבר על טקסטים, אני אומר, פה אני רוצה להכניס איזו בדיחה. ופה לעשות עוד משהו קטן. למשל הייתה סצנה שאני שר לאבו־סמארה, "היום יום חמישי". אז אמרתי לעבד: יש שיר פופולרי, 'הלא בילחמיס' – אעשה מזה מש־אפ. "מש־אפ? שו מש־אפ?" אתמול בחיפה, מישהו ביקש ממני את הלהיט הזה.

     

    התפקיד של גבי, "קפטן איוב", והסצנות שהוא חוקר, טעונות ומלאות רגש. על הסט אני עם דמעות בעיניים. פשוט ככה. כי לכל תפקיד אני מביא את היכולות שלי, מעבר לשכיר חרב. בפרק 6 העונה יש סצנה שוואליד מאיים עליי. הוא אומר, "אני יודע שקוראים לך גבי. אני אמצא אותך ואהרוג אותך". באתי לשאדי מרעי בצהריים. תקשיב, את איוב לא יעניין שתהרוג אותו. תגיד, "אני אהרוג את הילדים שלך, ואז אותך". כי זה הדבר היחיד שידליק אותו. שאדי עונה, "טוב, רק בוא נודיע לבמאי". עזוב. הוא לא מבין ערבית.

     

    הצלחה

     

    אני כבר יודע מה זה להיות פופולרי. עשיתי את פסיה, 'סיפור גדול', 'רוקדים עם כוכבים', הצגות בתיאטרון, שלאגרים. 16 שנה בקאמרי ובסך הכל 12 הצגות, 'הצמה של אבא', 'הרב קמע', 'קזבלן', 'כנר על הגג', רק הצגות 400 כאלה. אבל מה שקורה עם 'פאודה' זה טירוף מוחלט. אנשים באים ומבקשים חיבוק. אפילו לא סלפי. איציק, רק חיבוק.

     

    גם בחו"ל. לא מזמן הייתי בלונדון. פינוק, עם חבר, ארבעה ימים, שש הצגות, מוזיאונים קצת. הולך לעסקית במסעדת מישלן. באה המלצרית. "גוד איבנינג", ומתחילה להזרים כל מיני מנות מהמטבח, וזה על חשבון הבית, וזה וזה. מה פתאום עוד מנות על חשבון הבית במסעדת מישלן? ואז היא מוציאה את כל הצוות. כולל השף. וכולם, בלי יוצא מהכלל, רואים את 'פאודה'. אז זה עבורך.

      

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    'פאודה' גם סידרה לי תפקיד בלי אודישן. ביום ראשון אני טס לבלגיה. סרט של ערן ריקליס. Spider in the web. תפקיד ראשי: סר בן קינגסלי. מוניקה בלוצ'י. איתי טיראן. ואני, איציק. רק לפני שבועיים אמרו לי, בוא, בלי אודישן. אז באתי. שבוע שעבר הייתי בקריאה, אני ובן קינגסלי ביחד. בית ספר. חזרה של שעה וחצי, משכנו אותה לשש. חלום. שם אני כבר משחק את ראש המוסד. התקדמתי בחיים.

     

    פוליטיקה

     

    כן, אני יודע שיש חיים אמיתיים בחוץ. וברור לי שכאשר אנחנו יושבים ומפטפטים כאן, על קפה וקרואסון עם סלמון, מישהו נמצא פה קרוב בחדר חקירות וחוטף. ואולי גרוע מזה. לכן גם אין לי מושג בנוגע לפוליטיקה. מתוך בחירה. לא קורא עיתונים, לא שומע חדשות. כי מספיק שאדפדף בעיתון, ואין, אתה לא יכול לשאת.

     

    אתה יודע כמה אנשים באים ואומרים לי, "קפטן איוב זה עליי"? מלא. כאלה מבוגרים, עם שיער מכסיף. עד שאתה מבין שחצי מדינה פה חוקרים, וכולם - 'פאודה' זה עליהם. אז אני עונה, יופי. רוצה סלפי, או שיצלמו אותנו?

    עומס

     

    לא מזמן העומס הגיע לשיא. 'היירספריי' ו'פאודה', בוקר, לילה, מוחק גבות, מצייר גבות, עשרות הצגות, לא ישן לפני צילומים. אז קרסתי, זה מה שקרה. יושב במונית עם מירב שירום ואומר לה, "משהו לא בסדר איתי". מזיע כולי, ברמה שהג'ינס נהיה רטוב כולו. אומר לנהג, קח אותי למיון. והוא עונה, "לא לוקח אותך לשום מיון! זה לא רשום פה!" קולט? התחביבים של הנהג שלך: לא לוקח לשום מיון. בסוף מגיע לשם, בריצה. שמונה בערב במיון, סי־טי ראש, בדיקות, ומשם בריצה להצגה בתשע. ועל הבמה, לא חושב על שום דבר. זה באמת יותר חזק ממני. רק עם הצמיד של המחלקה על היד. ולא לדאוג, הכל בסדר.

     

    ילדים

     

    שני ילדים. דניאל בת 16, רפאל בן חמש וחצי. חצי מהשבוע הם איתי. רוצה את זה. נלחם על זה. יצא שהם גם בילו איתי המון בתיאטרון. נראה לי ששניהם יהיו אמנים. דניאל כבר בתלמה ילין. מהבוקר עד הלילה. כן, עם כל הסיפורים, לא לדאוג, עושים להם שם כל כך הרבה שיחות על זה, שהם כבר מוטרדים מהשיחות. הדבר היחיד שמדאיג אותי זה מה קורה איתה בלילה. ורפאל, הוא כבר בגיל שנתיים עמד על המרפסת ואמר, "בואו־בואו, איציק כהן כאן". כשמצטלמים איתי, הוא חייב להיות בתמונה. ולא מבין כשלא רוצים להצטלם איתו או לדבר איתו. סלבריטי.

     

    אנחנו גרים קומה מעל קומה, אני והאמא. לטובת הילדים. זה גם דורש הרבה כסף, כמובן. אפרופו, בשנות ה־60 מתישהו, סבתא וסבא שלי הלכו להתגרש. אמרו להם, 200 לירות. סבא ענה, "אם היו 200 לירות, היינו נשארים יחד. בואי נעימה, חוזרים הביתה".

     

    תיאטרון

     

    תיאטרון מביא אותך למצב צבירה שונה. אתמול היה לי 'על מי ועל מה' בתיאטרון חיפה. תפקיד של אבא מוסלמי, לשתי בנות. מסתכל על הקהל ומישהו בסוף בא אליי. "תקשיב, ראיתי את ההצגה הזו כבר ארבע פעמים", הוא אומר, "ואני לא יכול להסביר לך, אבל בשבילי זה כמו לבוא לרופא. אתה מתקן לי חלקים בנשמה שאבא שלי, שכבר לא פה, לא יכול". אפשר יותר מזה?

     

    הצגה אחת שאני לוקח זה 'הצמה של אבא'. היא עשתה שני סיבובים. פעם אחת לפני 15 שנה. בגיל 35 אני משחק את עזרא, איש בן 75, ממוצא חלבי, גוסס מסרטן ריאות. וברגע שעזרא נפטר, נולד לו נכד. סבתא שלי, ממוצא חלבי, גססה ממחלת ריאות, ובתי נולדה כשהיא נפטרה. תוך שעה קראתי את זה ואמרתי לעמרי ניצן, אני חייב לעשות את התפקיד. אבל אמנון לוי הסתייג. "איך גלדיס תעשה את התפקיד הזה", הוא אמר, הפינה שלנו הרי הייתה בתוכנית שלו. התעקשתי. אודישן מאוד ארוך. ועשינו 450 הצגות. עד שההצגה ירדה, ואמרו, תכף נחזור. מעולם לא חזרנו.

     

    יותר מ־12 שנה אני חולם על ההצגה. חולם ממש. הולך לישון, חולם עליה, וקם בבוקר, בוכה. עד שההצגה עולה לסיבוב שני. ויום אחד מקפיצים אותי להחליף את יעקב כהן. לחזור לנעליים שלי. זה קורה, ואני לא ממציא, בדיוק ביום שאני מסיים את צילומי 'פאודה', 4 בספטמבר, במונית חזרה. משה קפטן מתקשר. "צריך חילוף דחוף של יעקב". שולחים לי את הטקסט.

     

    אני פותח את הטקסט. וכמו שעולה דיסקט פלופי ישן, הכל חוזר בבת אחת, 12 שנה אחרי. אני שוכב במיטה, קורא ובוכה, ובוכה וקורא... קשה לי לספר לך (דמעות). שומע את הקול של רובי פורת שובל. ואז שומע את הקול של גאולה נוני, זיכרונה לברכה, ששיחקה את אשתי. וסבתא שלי באה לי בתוך המיטה. וכל הזמנים מתחלפים. אבל החוויה הזו, של להיות שוב פעם עזרא - בחיים לא קיבלתי מתנה כזו. ויודע שזה הכי טוב שאני יכול לעשות. ואלה החיים.

     

    סיפור גדול

     

    שנה לא הסכמתי לקבל את התפקיד. כי אני לא מוכן להתפשט. והצעתי, אולי נעשה את זה עם חולצה? "מה חולצה, זה סומו!" שנה שלמה, מסרב לתפקיד ראשי. לא עניין אותי כלום. בגלל הפחד הזה להתפשט, שיצחקו עליי. עד שבסוף באתי ואמרתי, קניתי דירה. לי יש משכנתה ולכם יש מזל.

      

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    אחרי 'סיפור גדול', אחרי הרבה מאוד שנים, הלכתי לים. ועל היום הראשון הגיע פפראצי! נו, מה אתה חושב קרה? המציל הזמין. ואני עוד ככה בתוך המים, ומישהי אומרת לי, בתוך הגלים, "איציק כהן? מה אתה עושה כאן?" קניות. מה אני כבר עושה?

     

    ריאליטי

     

    הייתי חודש בסדרה בשם 'בוליווד'. חמוד נורא, הודו, נסים גרמה, גלית גיאת, עידן יניב, מצלמים אותך מסביב לשעון. עד שחזרתי לארץ ואמרתי, מה זה, אני נכנס הביתה ואף אחד לא מצלם את זה? 'מחוברים'? הציעו, אבל אני לא יכול. אין לי את התנועה הזו של לצלם את עצמי. 'האח הגדול', לא רציתי, כי פשוט לא אשן. אבל אתה מתרגל לזה שמצלמים אותך כל היום. חוזר עכשיו מאימון כושר. למה לא מוחאים לי כפיים בסוף היום? למי אני עושה?

     

    ריקודים, מועדונים

     

    עשיתי את 'רוקדים עם כוכבים'. כיף, ארבע שעות ביום, לא יותר. אני רוקד על הבמה, עושה מחזות זמר, גם בשמחות פה ושם. אבל להנאתי בחוץ? מועדונים? אף פעם לא. כי בלילה אני ישן. שתייה? שמפניה אחת ואני נשכב על הרצפה ואומר, איייי. סאחי בלאטה. סמים, אף פעם, ראיתי מולי במועדונים אנשים דלוקים ואני, כלום. נרדם מאקמול.

     

    טיפולים

     

    התחביב שלי זה טיפולים. ביו־אנרגיה, הילינג, טטא הילינג - ריפוי בגלי טטא. פסיכולוג פחות מעניין אותי. יש קיצורי דרך. למשל שאמאניזם אינדיאני, אבל לא עם איוואסקה. היום זה הכי טרנדי, ביחד עם קמבו. לא מכיר? מורחים לך על העור ארס של צפרדע הקמבו. אני לא מתעסק עם חומרים כאלה. איך? אתה שוכב, היא עם ידיים מעליך. ואתה מתחיל להרגיש. ריקול הילינג, מביא אותך למצב שאתה אומר, זה לא הגיוני כל הדברים האלה. ברור שיש כאן גם אוטו־סוגסטיה. ואני הולך לטיפולים עבור ריפוי, כדי להרגיש יותר טוב ונינוח, ולנשום. זה מקצוע עם המון סטרס. ואולי גם בגלל איזה פצע ישן. לך תדע מה מביניהם היה קודם.

     

    גיל 50

     

    השנה אחגוג 50. איזה כיף! שום מחשבות כבדות, לא חושב לאן כבר הגעתי ומה השגתי. כי מעולם לא היו לי חלומות. יש לי חבר בשם אור טייכר, מייסד 'קולולם'. הוא אמר, אח שלי גר בווגאס. בגיל 50 נוסעים לשם. אז ב־9.9 בדרך ל־50 עוצרים בוגאס. ואלך על זה עד הסוף. אעשה שם הכל!

     

    זה רק מצחיק אותי. כי אני כזה לאטח! הנה, תראה עכשיו מה קורה. יש לי חבר שאומר כל הזמן, אני חייב לבוא ל'היירספריי'. אמרתי, יופי. ביום שישי בצהריים תבוא איתי, אאסוף אותך מהבית. כותב לו עכשיו, 'פוצי, אתה בא?' והוא עונה, 'פוצי, עכשיו סיימתי אורגיה, טפאק'. אתה מבין? אני קמתי בחמש וחצי בבוקר, עשיתי שתי מכונות, אפיתי עוגה, הכנתי סנדוויצ'ים לילדים, הלכתי לאימון. והוא אחרי אורגיה. אין, אנשים פה יודעים לחיות.

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 21.03.18 , 16:41