"כבר שנים שאני לא ישן"

בפסח הקרוב לד"ר אביתר נשר יש תירוץ מצוין להבריז מהסדר — אותו תירוץ שיש לו לכל החגים, החתונות והבריתות בעולם: הוא צריך להשתיל איברים ולהציל חיים של אנשים. איזה דודה תכעס על כזו הברזה? "לפני שנתיים, באמצע ליל הסדר, קראו לי להשתלה. ביום העצמאות חופשי קוראים לנו להשתלות. בחגים זה קשה, אני שם־לא שם. בסילבסטר 2014 היו תוכניות לצאת למסיבה, ופתאום קראו לי וניהלתי את השתלת המעי הראשונה בישראל".

יותר טוב ממסיבת סילבסטר?

"יותר טוב".

אז אסור לשתות צ'ייסרים בזמן ניתוח, אבל נדמה שהסיפוק והריגוש מחפה על הכל. "חד־משמעית. אתה לוקח איבר ששטפת בנוזל שימור, קיררת אותו בכמעט אפס מעלות, הוא איבר קר, חיוור, קפוא, ואתה מחבר אותו לבן אדם אחר. יש את השלב שאתה נותן לדם להיכנס לאיבר, פותח את כל החיבורים שעשית, ובבת אחת הדם שוטף את הכליה או הכבד. אתה רואה איבר מת הופך בגוף אחר לאיבר חי. אני עושה את זה כמה שנים, וכל פעם שאני עושה את זה אני מתרגש מחדש".

מלא אנדרנלין.

"לא. אני מתרגש לפני כל השתלה, אבל ברגע שיש אדרנלין אתה מתחיל לרעוד בידיים, אז אתה לא אוהב אדרנלין".

ד"ר נשר, סגן מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון, הוא אחד מגיבורי סדרת הדוקו־ריאליטי "חוזרים לחיים", שהפרק האחרון שלה ישודר ביום ראשון הקרוב בערוץ 10. הסדרה מביאה למסך את סיפוריהם של מושתלים בזמן שהם ממתינים להשתלה, תוך כדי תהליך ההשתלה, וגם בתהליך ההחלמה. במהלך התוכנית צוות התוכנית ליווה גם את סיפוריהם של ישראלים שנפטרו, ושמשפחותיהם הסכימו לתרום את איברי היקרים להם. כשמדברים על השתלות, זה הצד שמדברים עליו פחות — מישהו יוצא חי, אבל מישהו גם יוצא מת. "זה מישהו שכבר מת קודם", מסביר נשר, "זה תמיד מעורב".

אתה חי בצד של השמחה.

"לא רק בצד השמחה, כי אנחנו יוצאים לניתוח 'הנצלה' (קציר איברים) ואתה רואה את התורם".

אותם אנשים קוצרים ומשתילים?

"כן. ואם המת נמצא בחיפה — עושים את זה במקביל. אני מתחיל את השתלת הכבד כאן, וצוות אחר הולך להביא את הכבד ובא להצטרף להשתלה לעזור. לרוב אני עושה את ההשתלה אבל לפעמים גם את הקציר. ההתחלה תמיד קשה, כי קודם כל אתה צריך לזהות את המת. ניירת, רואה אותו, מכיר את הסיפור הקליני, איך הוא מת. וזה תמיד עצוב".

לא רק סבא בן 100, יש גם ילדים ובני נוער.

"וזה קשה מנשוא. למרות שאתה יודע שאתה מוציא איבר מבן אדם מת, יש ימים שלמים שאתה לא מצליח להשתחרר מזה. מתפקדים כמו שצריך, אבל מקרים של ילדים וצעירים אתה לוקח איתך, אני זוכר את כולם. תרומות איברים של ילדים זה מטורף כמה שזה קשה. ועם השנים זה ממש לא נהיה יותר קל".

איך מתמודדים עם זה?

"עובדים יותר".

חולמים על השתלות בלילות?

"אני לא חולם על השתלות כי אני כבר לא ישן בלילה הרבה שנים. אני לא נרדם בגלל ההשתלות. אבל אם אני כבר נרדם, אני לא חולם על זה".

כמה אנשים עברו אצלך ניתוחי השתלה?

"מאות. עוצרים אותי אנשים ברחוב ואומרים לי 'הצלת לי את החיים', ואני לא זוכר או זוכר במעורפל. את היחידים שאני זוכר כאילו זה היה אתמול זה אלה שנפטרו סביב הניתוח, או אחרי הניתוח. היו בודדים, עשרה נגיד".

מה ההשתלה עם אחוזי התמותה הכי גבוהים?

"השתלות כבד, ואלו גם החולים הכי חולים. חולה שלא עובר השתלת כבד תוך פרק זמן מסוים בהתאם לחומרת המחלה – ימות".

לחיות עם כליה אחת

נראה שנשר אוהב ללכת איפה שהכי קשה. בן 54, אבא לשלושה ילדים, פרוד ומתגורר בתל־אביב. גדל ברמת אפעל, בצבא היה מ"פ בשריון, חמש שנים שירות כולל מלחמת לבנון אחת במערב ביירות. אם לא היו מצלמים אותו לטלוויזיה, אפשר היה לכתוב שהוא נראה כמו רופא חתיך מסדרת טלוויזיה — עיניים כחולות, מתאמן בכל בוקר שעה וחצי בריצה, הרמת משקולות או קראטה, ונוסע על אופנועים: הארלי דיווידסון אחד ואופנוע שטח אחד. "שואלים אותי: אתה כל הזמן רואה טרגדיות, אתה לא מפחד? אני אומר כן, אבל זה הקטע שאני חי בעכשיו".

התחיל ללמוד רפואה בגיל יחסית מאוחר אחרי תואר ראשון בביולוגיה עם חלום להיות חוקר ימי, "ובגיל 29 נשמע לי מעניין ללמוד רפואה". עבד כמאבטח מטוסים לאורך שנות הלימודים, ואחריהם התמחה בכירורגיה כללית, "הכירורגיה של הבטן, המדור הכי גדול בגוף, עם הרבה אדרנלין, סטרס וקבלת החלטות מאוד מהירה". ולדוגמה: כשהלידה של בתו האמצעית התארכה, בבית החולים בו עשה התמחות, "היה ניתוח אפנדיקס (אפנדיציט) של המחלקה. אמרתי, 'אוקיי, יש חלון של חצי שעה'. נכנסתי לניתוח, יצאתי והספקתי להגיע בזמן ללידה".

בגיל 42 טס למיאמי עם המשפחה כדי להתמחות בהשתלות. "בארץ המספרים קטנים בהשתלות כבד, במחלקה שלנו עושים 40 בשנה, במרכז במיאמי עושים 300". הוא מסביר שניתוח השתלת כבד בו הוא עוסק הוא המורכב ביותר, "עם הכי הרבה משתנים שאתה חייב לקחת בחשבון כל זמן הניתוח. קורה שאנחנו מזרימים דם לכבד, הוא נשטף מחומרי השימור וזה גורם להפרעות קצב לב, ואז אתה מוצא את עצמך עושה החייאה תוך כדי השתלת כבד. מאוד מלחיץ".

יש הילה סביב המקצוע אבל בתכל'ס זה הרבה יותר שעות והרבה פחות כסף.

"כן. יש מעט מאוד משתילים בכל מדינת ישראל, בערך עשרה בכל הארץ. לא הרבה ששים לצורת החיים הזאת. אתה מפסיד פוטנציאל להשתכרות הרבה יותר גבוהה ולחיים הרבה יותר נוחים. אין מרפאה פרטית להשתלות, אני לא מוציא מזה ניתוח פרטי, לא מקבל אף חולה פרטי. כתפיסת עולם שלי, אני מאמין רק ברפואה הציבורית".

כמה אנשים בישראל צריכים כבד בשנה?

"ברשימת ההמתנה יש 200 מועמדים לכבד, ובכל ישראל יש כ־70 השתלות כבד בשנה. המספר הכי קשה זה שבחולי כבד 30% מהמועמדים נפטרים בהמתנה. זה דבר נורא ואפשר לצמצם את זה בצורה משמעותית. בגלל זה אנחנו משתפים פעולה עם הסדרה, להעלות את המודעות לציבור".

מה הציבור צריך לדעת?

"שאנחנו לוקחים איברים מאנשים שמתים מוות מוחי. ומוות מוחי זה מוות, זה לא שיש איזה סיכוי שהאדם שלוקחים ממנו איברים יתעורר. אפס סיכוי. ואנחנו עושים המון בדיקות שיוכיחו שבן אדם מת מוות מוחי".

איפה הבעיות של משפחות ישראליות שמתבקשות לתרום איברים?

"יש בעיה מסורתית־דתית שאני לא רוצה להיכנס אליה, אבל לפי ההלכה היהודית מותר וצריך לתרום. ויש בעיה אמוציונלית, שאנשים במצבים האלה — אם לא שומעים על זה הרבה קודם, ואין שיח במשפחה על זה, אז כשמגיעים לסיטואציה שבאמת צריכים להחליט יש מי שלא מסוגלים לקבל את ההחלטות. ישראל שונה מאוד מהעולם מבחינה מספרית בתחום. בספרד למשל זה יכול להגיע לכ־30 תורמים למיליון איש. בארה"ב 24־22 תורמים למיליון איש, במדינת ישראל זה מתחת ל־10 למיליון איש".

יש גם השתלות מאנשים חיים.

"כן, תורם חי שתורם כליה. אנשים ללא גורמי סיכון יכולים לחיות חיים נורמליים ובריאים לחלוטין עם כליה אחת. יש כאלה שתורמים לבני משפחה, וזה ברור, ויש תורמים אלטרואיסטים – 'אני יכול, אני בריא, אז אני אציל מישהו אחר'".

אם יש לי כסף ואני צריך, אני יכול לקנות איברים?

"זה לא חוקי, ובטח לא במדינת ישראל. יש מלחמה קשה מאוד של ממסד ההשתלות מול נושא הסחר באיברים. במדינות שזה היה מקובל זה עדיין בקצוות. לרוב מדובר על כליות בשוק השחור, וזה נורא, אף אחד לא יוצא מרווח חוץ מהסוחרים. תורמי האיברים מקבלים אולי עשרה אחוזים מהסכום. ובגלל שזה לא חוקי, הם והמקבלים עוברים ניתוחים במקומות שלא מוכשרים לבצע השתלות ולא מקבלים טיפול כמו שצריך או מעקב רפואי בהמשך. אם יש להם איזשהו סיבוך רפואי הם יכולים לקרוס ולמות".

הציעו לך פעם?

"לא. מועמדים להשתלה שאלו אותי למי לפנות, אמרתי להם — בשום פנים ואופן לא. מועמדים להשתלה נמצאים במצוקה קשה מאוד ולעיתים יעשו הכל כדי להיות בריאים. על הדרך הם פוגעים באנשים אחרים בצורה נוראית".

לא אוכל איברים פנימיים

השתלות איברים הוא המקצוע הכי מתפתח בעולם הכירורגיה נכון להיום. השתלות כליה החלו בעולם בשנות ה־60 המאוחרות, השתלות כבד בתחילת שנות ה־80, ובישראל מאמצע שנות ה־90. אבל בעולם בו בקרוב מכוניות יתחילו לנסוע ללא נהג ורובוטים יחליפו אנשי צוות סיעודי בטיפול בקשישים זה רק עניין של זמן עד שהמדע הבדיוני ייכנס גם לתחום ההשתלות וישאיר מאחור את הצורך בתרומת איברים.

"אנחנו לקראת פריצת דרך בתחום השתלות האיברים", מסביר נשר. "הכיוון המרכזי שכרגע משקיעים בו המון כספים זה הדפסת שלד בתלת־ממד לאיבר, ממש הדפסת איבר — כליה, כבד או לבלב. ועל המבנה המודפס הזה רוצים להלביש תאים שידעו לעשות את התפקיד של אותו איבר".

ומאיפה התאים?

"מתאי גזע של מי שאמור לקבל את האיבר. לוקחים דם, עושים לו סינון בשביל להגיע לתאי גזע, ועם אותם תאים בונים רקמה שתדע לבצע אותו תפקיד. משלבים אותה עם השלד התלת־ממדי. זה העתיד, מה שנקרא 'איבר על המדף' לכל בן אדם שצריך השתלות. אני מאוד מקווה שעוד עשור או שניים יהיה לנו איבר על המדף. באיזו קונסטלציה ואיזה איברים יהיו אנחנו עוד לא יודעים, אבל זה יהיה".

גם הגשש החיוור ניסו להשתיל פעם כבד.

"כן, כבד אווז. ניסו כבר לקחת כבדים של בבון ולהשתיל אותו, זה לא מצליח ויש עם זה בעיות מבחינת וירוסים. זה לא קורה".

ולסיכום, איך נראים היחסים שלך עם הקצב השכונתי?

"מאז שהתחלתי לנתח, במיוחד השתלות, אני לא אוכל את האיברים שאני מנתח, אין מצב. לא אוכל כבד ולא איברים פנימיים".

כל פרקי העונה של "חוזרים לחיים" זמינים באתר של ערוץ 10