מנת הבית

אי אפשר לקטלג את יצירתה המקורית של מורן איפרגן. היא נעה באופן נועז בין התיעודי לאקספרמינטלי, זורמת בין המציאותי למיסטי, בין העכשווי למופשט. יותר מכל, "הקיר" הוא קולנוע הכי אישי והכי פרטי, המעוגן באייקון הכי לאומי והכי יהודי, הכותל המערבי. התא המשפחתי הנחרב של הבמאית, גרושתו של השף אסף גרניט, מסומל בסרט בחורבן הבית.

איפרגן צילמה את הסרט במהלך שנה ברחבת הכותל והוא בנוי על שני צירים — האחד בפסקול והשני בתמונה. הפסקול מורכב ברובו המוחלט מהקלטות של הודעות במשיבון ושיחות טלפון, שמנהלת איפרגן עם אמה, עם חברה תל־אביבית, עם אחיותיה ופעם אחת עם בעלה דאז. איפרגן עצמה ממעיטה בדיבור. אנו מבינים שנישואיה לגרניט לא צלחו והיא עוברת תהליך של פרידה ממנו. מי שיחפש פרטי רכילות עסיסיים, לא ימצא אותם. למעט שיחת טלפון קצרה, שבה גרניט מכתיב לה פתק לכותל ומבקש שהוא, איפרגן ובנם הקטן ימשיכו להיות ביחד כתא משפחתי, השף הסלב בקושי מוזכר.

בתמונות אין זכר לדוברים. רוב הסרט מצולם ברחבה המוקצית לעזרת נשים, והבמאית יוצרת תחושה של על־זמניות, כאילו היא שוהה שם יומם וליל. מדי פעם המצלמות מדלגות מעבר למחיצה וקולטות את הגברים המבקרים בכותל. איפרגן מרבה לצלם ריטואלים ברחבה – תשעה באב, ערב יום הזיכרון לנופלים, השבעת חיילים שסיימו טירונות, תפילות, ברכות, תחינות. המיסטיקה של הכותל ניבטת מכל צילום. האם המקום המקודש ביותר יקל על מעשה השחרור האישי שעוברת מורן במהלך צילומי הסרט?

ייחודו ועוצמתו הרגשית של "הקיר" הם בעריכה המעמתת את הנראה ברובד התמונה לבין הנשמע ברובד הפסקול. פעם הם מנוגדים זה לזה, פעם הם משלימים אחד את השני. לפעמים הם מתחברים בהומור דק ולפעמים באירוניה מרירה. וקורה שהתמונה יוצרת מטאפורה לירית לשיחות, או משמשת להן דימוי סימבולי. הכל נרקם זה בזה במלאכת מחשבת של עריכה אימפרסיוניסטית, שאינה אלא רישומי נפשה ההומה של יוצרת הסרט. קולנוע שהוא חוויה אמנותית. כדאי לראות.

ציון: 4 כוכבים