מילה טובה לבית"ר

פרשת אנתוני וארן הוציאה מהרבה גורמים תגובות צרות אופקים, שמרניות, שיפוטיות ומתלהמות. היו הגברים הצפויים שטענו "בכל מקרה מה הבעיה. אם היא שם, היא רצתה". ומנגד, נשים שמיהרו לומר: "זה אונס, בטוח שהיא הייתה מסוממת".

אותי, דווקא כמי שתומך נלהב בקמפיין #MeToo, זה קומם. איך אפשר לנהל קמפיין של כוח נשי ושל תעוזה נשית, אבל לחשוב שאין שום סיכוי שמישהי תבחר להשתתף במעשים כאלה מרצונה? באמת שחיכיתי שתקום אישה פמיניסטית מוכרת ותגיד משהו כמו: "יכול להיות שיש פה אישה שמגשימה פנטזיה ולא מפחדת מדעות קדומות או מסטיגמות ועושה מה שבא לה, ויכול להיות שהיא לא הייתה בשליטה כי סיממו אותה. צריך לבדוק". לא הייתה אחת כזאת. רק נשים רבות שהחליטו כי רק בגלל שהן לא היו נוהגות ככה, אז כולן כמוהן, וכי מי שבחרה להיות שם היא קורבן אונס, או לפחות קורבן של ניצול מאז ינקותה שהפך אותה לטרף קל.

זה עצוב, כי לקמפיין יש אמנם מטרה להעצים נשים לעמוד על שלהן, אבל גם גברים הם קהל היעד שלו. הם צריכים ללמוד מה עובר על נשים, כמה רבים מדבריהם ומעשיהם מהווים הטרדה, ואיך צריך לנהוג. וכשהם רואים שווארן "הורשע" ציבורית באופן מיידי, למרות הספקות הרבים שנעשתה כאן עבירה, עולה החשש שיתעלמו גם מהמסרים הנכונים והחשובים.

גם זכות החפות לא זכתה לכבוד גדול. כולם שפטו את וארן וטענו שאין שום סיכוי שהאישה הייתה בהכרה. איש לא ידע מיהי, איש לא ראה את כל הסרטון, כולם מיהרו להרשיע. אלא שסרטון נוסף הגיע מאוחר יותר והראה שהיא הייתה שם מרצונה, ולצידו מסרונים שמוכיחים זאת. המשטרה הייתה צריכה לחקור, זה ברור. אבל אנחנו צריכים להיות קצת יותר סבלניים לפני שגורלות נחרצים.

בין כולם, זהרה הנהלת בית"ר ירושלים. זו הרי ההנהלה הכי מושמצת בארץ. הכי קל היה לה להשעות את וארן ולשאת חן, אך היא נמנעה מרווח פופוליסטי על גבו של השחקן. היא גם הייתה יכולה לעשות טעות הפוכה ולומר שהיא נותנת לו גיבוי מלא. אבל לא. היא רק אמרה: נחכה לתוצאות החקירה. לא מסר נגד נשים, לא מסר נגד גברים. רק כבוד לחוק ולעובדות, להבדל בין "זה לא נראה טוב, אבל זכותם" לבין עבירה פלילית.