כשבוחנים את ההיסטוריה הצבאית של ישראל, התעוזה גוברת על ההיסוס. זו מסקנה חשובה לתקופה שיש בה יותר ויותר אפיקורסים של המושג מדינה ואין־ספור שוחטי פרות קדושות. מאז מלחמת יום הכיפורים השתנה משמעותית היחס לצה"ל. הכופרים הראשונים היו משמאל ובשנים האחרונות הצטרפו מימין. הפוסט־מודרניזם, אולי הפוסט־ציונות, שמתבטא בהאשמת הצבא ברפיסות כתחביב. סיבות לא חסר: מלחמת לבנון השנייה, "צוק איתן", תמונות קשות או כישלונות טקטיים. לכן פעולות כמו מבצע אנטבה, חטיפת השייח' עובייד או ההשתלטות על הקארין איי חשובות לבניית האתוס הלאומי. גאווה היא חלק ממה שמניע אנשים. ובישראל אין ברירה אלא להניע אותם גם להתגייס לצבא.
תקיפת הכור בסוריה היא סיפור הצלחה של הרבה שותפים. מאולמרט דרך ברק ועד הגף הטכני. הטענה כאילו מדובר באירוע יחצני של אולמרט מגוחכת. זה לא המבצע של אולמרט, למרות המשקל המכריע שהיה לו בהחלטה, וזה לא משחק כדורגל שהקפטן היריב הכניס גול. זה הישג ישראלי, הקבוצה היא של כולם. לו זה היה תלוי בי, הסיפור היה מתפרסם בעברית מזמן. בלי פסטיבל, רק להודיע שאפשר להוריד את הביטוי "על פי מקורות זרים". ההסבר שעברית תזיז את אסד בכיסאו, כשרואים שהידיעות על התקיפה באנגלית משאירות אותו אדיש, נשמע מוזר.
בשנת 2009 אחרי "עופרת יצוקה" ישבתי לכתוב ספר על מלחמת הצללים בין ישראל לאיראן. שותפי לכתיבה היה יעקב כץ, העורך הראשי של ה"ג'רוזלם פוסט". פרק אחד בספר הוקדש לתקיפת הכור בסוריה. ברחבי העולם התפרסמו כתבות על התקיפה ועל אחורי הקלעים שלה, בארץ אף מילה. כץ אירגן ראיונות עם אנשי ממשל בוש וראשי הסי־איי־אי. התמונה שהצטיירה החמיאה מאוד לצד הישראלי - איסוף המודיעין, המאמץ הדיפלומטי ותהליך קבלת ההחלטות - פחות לאמריקאים. הספר נכתב באנגלית ונשלח לצנזורה. מלבד תיקונים קלים הפרק אושר ונשלח להוצאת הספרים, משם לחנויות בוושינגטון ובארץ. אחד הקוראים - אהוד אולמרט שמו, אז ראש ממשלה לשעבר תחת חקירות - קרא והתרשם. זה הסיפור שהוא רצה לפרסם ולא הצליח. בינתיים הפכתי אני לעובד מדינה, ומשם בחזרה לתקשורת. בפעם השנייה שביקשתי לפרסם בטור הזה פרטים שכבר נכתבו בספר, הפרסום נפסל. טור על הצנזור צונזר אף הוא. בסוריה התחוללה מלחמת אזרחים, ישראל תקפה שם שיירות נשק ומתקנים אסטרטגיים, אבל הפרסום שכבר היה מזמן בחנויות הספרים, נפסל. הרמתי ידיים. אם יש היגיון ביטחוני לא הצלחתי להבין אותו.
רוב הפרטים על המבצע פורסמו מאז באין־ספור עיתונים וספרים. עיתונאים ישראלים ציטטו מפי "מקורות זרים". זה לא חסם אף אחד מלהתעניין או לדעת. זה חסם אותנו מלכתוב. ובכל זאת הנוגעים בדבר התהלכו בעשור האחרון בתחושת תסכול. אחד מהמבצעים החשובים שנעשו כאן ובציבור הישראלי אין קרדיט. ישראל השמידה שני כורים אטומיים בתקיפות צבאיות מאז הקמתה. שניים יותר מכל מדינה אחרת. את ההחלטה על הכור בעיראק קיבל בגין, את השנייה על הכור בדיר א־זור קיבל אולמרט. לשניהם היו מתנגדים בתהליך קבלת ההחלטות. שניהם היו יכולים להפסיד הכל, להכניס את ישראל למלחמה רבתי. שניהם החליטו והצליחו. זה הסיפור. היתר פרטים.
אם יש תובנה מהפרסום בעברית היא דווקא באשר למורכבות האופי האנושי. החיפוש אחר הקרדיט, המניעים לתמיכה או להתנגדות, נבכי הנפש של ראש ממשלה בישראל. אולמרט כגיבור טרגי. יכול אדם לקבל החלטה אמיצה והיסטורית בקור רוח ובאותה נשימה לקבל מעטפות כסף. ראש הממשלה לשעבר של המבצע "מחוץ לקופסה" הוא גם אולמרט האסיר לשעבר. ראש הממשלה שנתן גיבוי ללא סייג למערכת הביטחון הוא גם זה שיצא במתקפה בוטה וחסרת בסיס כלפי מערכת המשפט והחוק בישראל בשבוע האחרון. מה הועיל לו להתקוטט בקטנוניות עם מערכת החוק ושולה זקן רגע לפני פרסום ההישג הכי משמעותי שלו?
זהו גם לקח למעריצי נתניהו ולשונאיו יחדיו. הפסגות והתהומות שראש ממשלה מגיע אליהן. יכול אדם להיות אסטרטג גדול שמדייק בראיית המגבלות בסכסוך הישראלי־פלסטיני. מדינאי שמתמרן בתבונה בזירה הבינלאומית, שאחראי לפריחה כלכלית חסרת תקדים. ובאותה נשימה להיות אדם קטן שמתעסק בקבלת סיגרים ושמפניות, שמתעסק בסיקור זניח של כמה אייטמים ומוכן לעודד שבטיות ובלבד לגרוף עוד כמה מנדטים במסלול ידוע מראש. הישגים לא מונעים שחיתות, כשלים לא מוחקים הצלחות.
אחוזי בנייה
השבוע הופיע נתניהו אחרי מחלה בוועידת הנגב בדימונה. מפגינה אחת בודדה צעקה לו מהקהל שהוא לא סופר את תושבי דימונה ושהוא דואג רק להקמת יישובים חדשים לעשירים. המפגינה, אנה בר אור, פעילת "מגמה ירוקה" מבאר־שבע, לא באמת גדלה בשכונת מצוקה, אבל הטיעונים שלה הם חלק ממגמה רחבה יותר מאיכות הסביבה. המציאות בנגב קשה: השטחים הפתוחים הולכים ונעלמים בגלל בנייה של כ־4,000 מבנים בלתי חוקיים בשנה במגזר הבדואי. מתוך 650 אלף דונם התיישבות בדואית רק 100 אלף חוקיים. זו בעיה בעיקר של המדינה שלא אוכפת חוק באזור ולא מקבלת החלטות. המקומות היחידים שמדינת ישראל נוכחת בהם הם יישובים יהודיים. אותם יישובים שאנה וחבריה מתנגדים להם. שם אם אדם יסגור מרפסת שלא כחוק היא תיהרס. עבריינים שייקחו פרוטקשן או יהרסו ציוד חקלאי ייעצרו. בשאר המקומות - מערב פרוע. מעבר לחשיבות ההתיישבות בנגב יש משמעות לפיזור יישובים כאלה כדי לעצב את הנגב ולמנוע את הכאוס.
אותה בעיה בעצימות גדולה יותר קיימת בגליל. מהבנייה הבלתי חוקית ועד העניין הלאומי. הוויכוח על ביטול המכרז לבנייה בכפר ורדים הוא רק הסימפטום. עיסוק בגזענות מדומה. הפעם האחרונה שבה היה רוב יהודי בצפון הייתה בסוף שנות ה־70. כשהצגתי את המספרים השבוע זה גרם לחוסר נוחות אצל כמה קוראים: ב־1983 היו 49.8% יהודים בגליל, ב־2008 44.2%, ובסוף 2017 מספר היהודים ירד מתחת ל־43%. בקצב הזה, ב־2048 רק גוש דן יישאר קנטון יהודי.
ישראל היא מדינה דמוקרטית, והערבים אזרחים שווי זכויות — גם זכויות קניין, אבל האינטרס הלאומי חשוב לא פחות. לעצור בריחת יהודים מהנגב והגליל לצד קבלת החלטות במגזר הערבי, שיפור תשתיות, מימוש תוכניות מתאר וחוק וסדר. דו־קיום, ערכים דמוקרטיים ואיכות הסביבה תלויים באופן מובהק בהצלחת הציונות ובראשה ההתיישבות היהודית. ראו מסביב.
באותות ובמופתים
רשימת הזוכים בפרסי ישראל השנה היא סמל לתקווה. העובדה שמבקר חריף של מדיניות הממשלה כמו דויד גרוסמן מקבל פרס ישראל ולצידו מרים פרץ, דוד לוי, שרנסקי, יהודה הראל ועוד היא תעודת כבוד לחברה הישראלית. כמו התרפקות על מבצעים צבאיים, טוב לחברה הישראלית להיזכר באנשים שמהווים דוגמה אישית. הקרדיט לבנט או לאחרים שיבקשו.
