לפני כעשור הושכר בית במושב נבטים למשפחה בדואית. המושב התנגד, והעניין עבר גלגולים משפטיים, ובכלל זה החלטה של בג"ץ שקיבל את דרישת המושב לקיים ועדת קבלה. בסופו של דבר המשפחה לא התקבלה למושב. פה ושם מתעוררות בעיות דומות, כאשר יישובים קטנים זוכים להשתכנות של מתיישבים חדשים, בלתי רצויים, שעלולים לשנות את אופי המקום. אין ועדות קבלה בשייח' ג'ראח ובסילוואן. וחבל שאין. התושבים שם היו מחליטים, בצדק, שלא לקבל את המתנחלים היהודים.
בעבר שלל בג"ץ את דרישתו של יהודי, אביטן, שרצה להשתתף במכרז קרקעות ביישוב בדואי, אבל קיבל את דרישתה של משפחת קעדאן לרכוש דירה ביישוב יהודי. זה לא היה אותו דבר. יש הבדל בין יישוב ליישוב ובין קהילה לקהילה. תושבי רמת אביב לא התלהבו מהחרדים שהגיעו לשכונה, ותושבי יבנאל הצופה אל הכנרת מתלוננים שמאז שהחלו חסידי ברסלב להתיישב ביניהם, איכות החיים שלהם צנחה.
מה דינו של כפר ורדים? ומה המבחן לסלקציה מותרת ואסורה? הנה כלל מוסרי שמותר ליישם במקרים כאלה: יש להעניק זכויות רק למי שמעניק את אותה זכות גם לאחרים, או שישמור על זכויות המיעוט כאשר הוא יהפוך לרוב. כלל מוסרי דומה הפעילה נורווגיה כאשר סעודיה רצתה לתרום כסף להקמת שני מסגדים. אין בעיה, אמר שר החוץ של נורווגיה, יונס גאר סטור, נקבל בברכה את התרומה. בתנאי אחד: שתאפשרו לנו לתרום סכום דומה להקמת שתי כנסיות בסעודיה. זה לא שהמשפחה שבנותיה עטויות בורקות, כפי שהיה במושב נבטים, מגיעה עם כוונות לריב עם יהודים. אבל זה ברור שברגע שקהילת הבורקות תהפוך לרוב, בשם זכויות יסוד כמובן, הרמוניה גדולה לא תהיה שם.
בכפר ורדים חיות עשרות משפחות ערביות. אין לנו שום בעיה, אמרו לי תושבים. הבעיה היא עם תושבים שישנו את אופי המקום. אין בעיה עם דתיים. אבל ברגע שהחרדים יגיעו בהמוניהם תהיה בעיה. אין בעיה עם ערבים. אבל ברגע שבורקות יופיעו ברחובות, זה לא יהיה כפר ורדים.
לא כל שמירה על אופי קהילתי היא גזענות. לכל מדינה יש זכות להגדרה עצמית. הזכות כוללת גם הגבלות על הגירה. מה שנכון ברמת המדינה – נכון בשינויים קלים גם בנוגע לקהילות וליישובים קטנים. גם להם יש זכות בסיסית להגדרה עצמית. ערבוב אוכלוסיות לא עובד ביבנאל, לא בשייח ג'ראח, לא בסילוואן וכנראה גם לא במקומות אחרים, אלא אם כן מדובר באוכלוסיות בעלות אתוס ערכי משותף. כדאי לזכור את זה, לפני שפוצחים בשירת הגזענות.
רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, פירסם מאמר תוכחה קשה ב"ניו יורק טיימס". מאמר מרגיז. מאמר שמתריע מפני השתלטות קבוצות מיעוט על ישראל. מי שלא הבין שהכניעה לחרדים בעניין מתווה הכותל והגיור תוביל לפגיעה קשה בישראל – אולי, רק אולי, יתחיל להבין עכשיו. משום שלאודר הוא גם תומך מובהק של בנימין נתניהו, של הליכוד ושל המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. בשר מבשרו של הימין.
ישראל, הוא טוען במאמר, לא תוכל להיות יהודית ולא דמוקרטית אם השליטה על הפלסטינים תימשך ללא הסכם או הסדר. נכון שאין פרטנר. נכון שהרשות הפלסטינית של אבו־מאזן משלמת סכומי עתק לרוצחי יהודים. נכון שרבים מהפלסטינים לא רוצים מדינה פלסטינית, אלא מדינה אחת גדולה. האם זו סיבה לעשות את מה שהם רוצים? הרי התרחבות מפעל ההתנחלויות אל מחוץ לגושים היא איוולת היסטורית בשירותם של שוללי החזון הציוני.
כאשר מדובר באיום אסטרטגי חיצוני, כמו הכור הגרעיני בסוריה, ישראל יודעת לשמור על עצמה. הבעיה היא שהשלטון הנוכחי עיוור לחלוטין לאיומים הפנימיים. הם פוגעים לאט. הם זוחלים. והם הרבה יותר מסוכנים. לאודר השמיע זעקה של ידיד ואוהב. כדאי שנקשיב לה.
יורשה לי להביע עמדה מאוד לא־עיתונאית. הסרת הצנזורה על חיסול הכור הגרעיני בסוריה הייתה טעות. וכי ישראל הייתה זקוקה לפרסום כדי לשקם או להוסיף לכוח ההרתעה? וכי מישהו בעולם לא ידע שישראל עמדה מאחורי העניין? הרי מרגע שנפרץ הסכר, זכינו בעיקר לקרבות אגו ולחשבונות אישיים, כמו גם לחשיפת פרטים ותהליכי קבלת החלטות שלא ראויים לחשיפה.
ההתמקדות הייתה במחלוקות. חלק משרי הממשלה התנגדו לפעולה. מצוין. לאחר מעשה, ברור שמדובר באחת הפעולות החשובות והמוצלחות בהיסטוריה הביטחונית של ישראל. אבל אוי לנו אם החלטות על מהלכים כאלה יתקבלו ללא מחלוקת. הייתה מחלוקת לפני הפצצת הכור העיראקי. הייתה מחלוקת על פעולה נגד היכולת הגרעינית של איראן. המחלוקת היא נשמת אפו של הליך ראוי ורצוי. גם עמדה מעצבנת, במבט לאחור, היא עמדה ראויה שצריכה להישמע. אבל קיבלנו בדיוק את ההפך. אצבע מאשימה כלפי מי שהשמיע עמדה אחרת.
שר הביטחון, אביגדור ליברמן, יצא נגד אותם אלה ש"משלשלים מידע". הוא היה אמור לדעת באיזו מדינה אנחנו חיים. הוא היה אמור לדעת שהתחשבנויות אישיות יתפסו את רוב הבמה. הפעולה עצמה הייתה הישג היסטורי. חבל שבכירים רבים מדי עשו השבוע מאמץ למסמס את ההישג.
טריון ווייט, חבר מועצת עיר הבירה וושינגטון, צפה השבוע בשלג שסבב אותו, ותהה מהיכן הוא מגיע. הוא מיד מצא את התשובה: אלה הבנקאים היהודים, ובעיקר משפחת רוטשילד. הם גם שולטים במזג האוויר, הוא טען, ועושים מניפולציות אקלימיות, כדי לשלוט בעולם. נשמע מטורף? בוודאי. העניין הוא שהוא לא לבד. קלייר שורט, שהייתה שרה בקבינט של טוני בלייר, אמרה בעבר שישראל אשמה בהתחממות הגלובלית, נוסף לכך שהיא הסיבה העיקרית לאלימות בעולם.
וזה נמשך. קית' אליסון, סגן יו"ר המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, טען שוב ושוב שכבר ב־2006 הוא ניתק כל קשר עם מנהיג אומת האיסלאם, האנטישמי לואיס פרחאן. בימים האחרונים נחשפו פרטים חדשים, על הקשרים שנמשכו, לפחות עד 2015. זה לא הופך את אליסון לאנטישמי. זה הופך אותו למקורב לאנטישמי. בבריטניה זה חמור יותר. ג'רמי קורבין, יו"ר הלייבור הבריטי, נחשף לאחרונה על ידי הבלוגר דיוויד קולייר כמי שהיה חבר בקבוצת פייסבוק סגורה ואנטישמית. גם אבנר גבריהו, מנכ"ל שוברים שתיקה, לפי החשיפה, היה חבר באותה קבוצה. שניהם טענו שהם לא היו פעילים או צורפו ללא ידיעתם. זה נכון בנוגע לגבריהו. קורבין, לעומת זאת, נחשף בעוד ועוד שקרים באותה פרשה. וזה רק המשך לשורה של פרשיות שקשורות למפלגת הלייבור ולעומד בראשה.
החיידק האנטישמי אף פעם לא הודבר. הבעיה היא שהוא מטפס למעלה.
