שוב נראה שאנו בתחילת תקופה של אירועים ביטחוניים, הן ביהודה ושומרון והן בעזה. יש אמנם קשר בין שני האזורים, שעיקרו הוא חמאס, אך מבחינה אסטרטגית מדובר בשני סיפורים שונים המחייבים התייחסות שונה. המצב ביהודה ושומרון הוא סטטי ויציב, ומשום שלא נראה כי צפויה פריצת דרך מדינית – אלא אם טראמפ יצליח להפתיע – הרי שכל שנדרש הוא להמשיך במדיניות הקיימת שבבסיסה שיתוף הפעולה הכלכלי והביטחוני. אם ישנם לקחים מהאירועים האחרונים, הרי שהם טקטיים באופיים.

בעזה המצב הוא שונה: שם כן נדרשת יוזמה ישראלית, שכן המצב איננו יציב ועלול להתפרץ בהקדם, בין אם בדרך של התפרצות צבאית נוסח צוק איתן או בתרחיש מסובך יותר שבמרכזו הפגנת המונים ופריצת הגדר לעבר שטח ישראל. השוני בין האופן שאנו רגילים להתייחס לעזה לבין הדרך הנכונה מתבסס על שלוש תובנות. ראשית, עזה היא דה־פקטו מדינה עצמאית כבר 11 שנה. למדינה ישנם ארבעה מאפיינים: שטח מוגדר; ממשל מרכזי יעיל; מדיניות חוץ עצמאית; וצבא משלה. עזה עונה על כל ארבעת התנאים.

התובנה השנייה נוגעת לבחינת האינטרסים. לישראל אין ביחס לעזה אינטרסים פוליטיים, כלכליים או טריטוריאליים – רק אינטרס ביטחוני של שמירת השקט. לחמאס יש אמנם חזון לחסל את ישראל, אך בכל הנוגע לאינטרסים קצרי טווח הוא מסתפק בהמשך שליטה בעזה. לשם כך הוא זקוק ללגיטימציה בינלאומית ולסיוע כלכלי דחוף – ולכן אין ניגוד של ממש בין האינטרסים הישראליים לאינטרסים המיידיים של חמאס.

התובנה השלישית היא שלא ניתן לשקם את עזה כל עוד מתעקשים שהכסף לשיקום יגיע לרשות הפלסטינית. אבו־מאזן לא מעוניין בשיקום הרצועה – הוא מעוניין להפיל את שלטון חמאס, ואין לו בעיה שהדבר יקרה על גבם של שני מיליון מסכנים שגרים שם. גם לא מפריע לו עימות צבאי נוסף בין ישראל לחמאס, כי בעיניו זה עימות בין שני אויביו.

המסקנה משלוש התובנות הללו היא ברורה: ישראל צריכה לשנות את המדיניות, ולהכיר בכך שהיא גובלת במדינה עצמאית בשם עזה שהשלטון בה נבחר בדרך יחסית דמוקרטית. בנוסף, ישראל צריכה לעודד את מדינות המערב ואת מדינות ערב להשקיע בשיקום עזה, בשיתוף ממשלת חמאס ולא מאחורי גבה. ככל שכך ייעשה, ככל שייבנו בעזה יותר תחנות כוח, מתקני התפלה או פרויקטים להצלת הביוב – כך תהיה ממשלת חמאס מרוסנת יותר. אני מכיר את הטענה שלפיה חמאס ינצל את הסיוע רק כדי לבנות עוד מנהרות, אך טענתי הפוכה: זה מה שקורה בפועל בשנים האחרונות, משום שלא מנהלים משא ומתן עם חמאס ולא נותנים לו ישירות את הכסף או את האמצעים. חמאס ישקיע יותר בתשתית אזרחית אם הוא יוכר כמדינה דה־פקטו, ואם יעשו איתו הסכמים שיידרשו פיקוח קפדני על הבטון ועל יתר האמצעים שייכנסו לרצועה.

הפיצול הפוליטי בין חלקי הישות הפלסטינית, זו שבגדה וזו שבעזה, נוצר על ידי הפלסטינים ולא על ידי ישראל. משום כך, אין לישראל שום אינטרס להפוך את שני האזורים למעין מדינה אחת. עדיף לנו לנהל מדיניות נכונה של מקל וגזר מול הישות המדינית העצמאית בעזה, מאשר לאיים רק במקל ולקוות שמצרים או אבו־מאזן ידאגו לשיקום הרצועה.