ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 26.03.2018
    רבי יהודה היה נותן בהם סימנים
    אלו עשר מכות שהביאו הסופרים והמו"לים על הקוראים בישראל, ואלו הן
    איורים: ניב תשבי

    קידום עצמי של סופרים ברשתות החברתיות | איתי זיו

     

    בראשית המעשה, כשהוא עדיין מבוסס בתהליך הכתיבה - יידעו הכל שהוא מבוסס בתהליך הכתיבה. הוא יקפיד להעלות לאינסטגרם תמונות של סביבת עבודה פוטוגנית להפליא, שולחן עץ מלא ועליו ספל קפה, קופסת סיגריות ולפטופ פתוח על מסמך גוגל דוקס. שקט, כותבים. בהמשך, כשכתב היד יישלח להוצאה, יצולם עמוד השער עם שם הספר (הזמני), וחשוב מזה, שם הכותב. הכיתוב יכריז: "אחרי X שנים ו־Y חודשים, שלחתי סוף־סוף. תחזיקו אצבעות!" השלב הבא יהיה בחירת העטיפה. או־אז תירתם לעסק חוכמת ההמונים ותידרש הכרעה בין שלוש אפשרויות שונות, למען ירגיש העם שהוא לא סתם צרכן, אלא בעל מניות ומושב בדירקטוריון. ואז - הספר יראה אור. שערי גיהינום ייפתחו. עוד לפני תאריך ההפצה יצרף הסופר המתהווה אי אלו עשרות חברי פייסבוק חדשים, כולל מהיסודי ומקורס המרגמות, על מנת להגדיל את קהל הקוראים היחיד שנחשב - זה שצורך ישירות את הפיד הפרטי שלו. בהמשך, יעלה כרבבת סטטוסים על "הספר פרי עטי הרואה אור!" (כולם נושאים את ההשטאג #שם_הספר); יצלם את הבייבי בחלונות ראווה של חנויות (רצוי בפריפריה); יתעד עצמו אוחז בו בשלל סיטואציות כביכול משעשעות ("מה, אף פעם לא קראתם ספר בכלוב הנמרים בספארי?"); וגולת הכותרת: קמפיין "ספונטני" של חברים קרובים שיצטלמו עם הספר ויצרפו המלצה נחושה (אובייקטיבית, ודאי). ואחר כך: ההזמנות להשקה, קידום של ההשקה, כמה מילים שיינשאו בהשקה, הנעליים שנקנו להשקה, ההשקה. תמונות מההשקה. חוויות מההשקה. השקות "לחיים" מההשקה. וזה לא ייגמר שם: סיטואציות מחיי היומיום "יזכירו" לסופר מכתם מהספר, שמיד יצולם ויועלה כהערת אגב לחיינו. ועוד לא דיברנו על היארצייטים. הרי ה־20 באפריל הוא יום השנה לאישור של בקר הדפוס.

     

    אלו, בקווים כלליים, ההתרחשויות המאפיינות תהליכי עבודה של סופרים - בעיקר צעירים, אבל לא רק - כפי שהן משתקפות ברשתות החברתיות, ארץ ה"נִרְאוּת". 

     

    האשמה ביצירתן של מפלצות קידום עצמי אימתניות מעין אלו, על הטרדת הציבור שכרוכה בהן, לא נחה כמובן אך ורק על כתפי הסופרים. זה פיתוי שיצרה הטכנולוגיה, עד שכמעט בלתי אפשרי להתנגד לו בעידן כלכלת תשומת הלב. אלא שסופרים מוצאים עצמם במלכוד בעייתי במיוחד, לאור הרווח הפוטנציאלי האדיר הגלום מבחינתם בסיטואציה: האפשרות שמישהו, או מישהי, ייתקלו ממש במקרה ביצירה שלהם, וייענו לה. הרי בדיוק בשביל זה הם הניחו את נשמתם בין דפיה. מה זה כבר אובדן פאסון בהשוואה לזה.

     

    ספרים ננסיים | אלעד בר־נוי

    "ויהי בימים האלה ויאמרו בני ישראל: אין אנו אוהבים סיפורים קצרים, תנו לנו את הרומנים הגדולים, ויאמר אלוהים: אבל מה עם אליס מונרו והקארבר והקרת אשר בקרבך, ויהיו העם כמתאוננים ויגידו זה לא אותו דבר, תנו לנו רומנים. וישמעו המו"לים את נהי העם וישאלו את עצמם מה נעשה, וייקחו את הסיפור הקצר, ויכתבו לו הקדמה ויוסיפו אחרית דבר, ויכרכו אותו מצד לצד ויאמרו: רומן הוא. ויהי בימים האלה מבול גדול, והרומנים הקטנטנים גדשו את החנויות, ויראו בני ישראל כי טוב, ויקנו את הסיפורים הקצרים שהיו לרומנים בהמוניהם, וישלמו על כל סיפור בנפרד, ותהי בעם שמחה גדולה".

     

    מה שהתחיל כמשב רוח רענן שהביאה איתה הוצאת זיקית ז"ל, הפך בשנתיים האחרונות לפארסה של ממש. הסדרה הקטנה, הספרייה הקטנה, פטיט, מיני־ספר, ספרון־כיס, ספרון־קטנטון ועוד כל מיני שמות שנשמעים כאילו נלקחו מתפריט של אירוע באולמי גן הפקאן. הוצאת כתר מוציאה סדרת נובלות קצרות שאפשר לגמוע בתור לקופה בחנות הספרים, הוצאת תשע נשמות מצמקת את ספרֶיהָ ממיני למיקרו לננו, הוצאת אפיק ממזערת ספרים לעובי מצה, והוצאת רסלינג לוקחת כל מסרון שז'וליה קריסטבה שלחה למישל פוקו והופכת אותו לספרון. כל סיפור קצר, כל נובלה, כל מאמר ‑ זוכים לכריכה ולברקוד משלהם. קצר מדי? נוסיף הקדמה ואחרית דבר. עדיין לא מספיק? נגדיל את הפונט עד שייראה סביר.

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    ויש גם מקרים בוטים יותר: בהוצאת הקיבוץ המאוחד לקחו את 'אלו הם מים', הרצאה של דיוויד פוסטר וואלאס שיצאה בעבר כחלק מאוסף סיפורים קצרים ומאמרים, והדפיסו אותה מחדש כספרון מתנה עם עשר מילים בעמוד. 1,200 מילה שהפכו ברגע מחמישה עמודים ל־144, עם מחיר מומלץ של 66 ש"ח. עשו את החישוב בעצמכם.

     

    האם לכל טקסט כזה יש באמת ערך כספר בפני עצמו? אני לא משוכנע. אבל נראה שהמו"לים פיצחו את רוח התקופה - אובדן הסבלנות של אנשים לקרוא טקסטים ארוכים יותר מפוסט בפייסבוק - ומינפו את זה לעסק כלכלי. על כל שיהוק ספרותי הם מחייבים ב־40 ש"ח, במקרה הטוב, והצרכנים שמחים לחסוך כמה עשרות שקלים; חוטפים עוד ספרון שממתין להם ליד הקופה כמו חטיפי השוקולד והמסטיקים בסופרמרקט. אבל זה לא רק עניין של תמחור - ספרים ארוכים הפכו להיות עסק לא משתלם גם בכלכלה של הקריאה: אם אני יכול לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו בנסיעת אוטובוס אחת, אם כל מה שמפריד ביני ובין התהדרות בתואר הנכסף 'קראתי ספר' זה שעה וחצי של קריאה קלילה - למה להתאמץ ולבזבז זמן על רומן של 350 עמודים?

     

    ספרים מתנחמדים | ענת עינהר

    כששירי פופ מתחננים לאוזניכם בנוסחים כמו "רק תהיה טוב אליי" או "אהבי אותי ברכות", תמיד שזורה בהם נימה יצרית וסקסית כזאת או אחרת. אבל מה קורה כשהקורא לוקח ספר לידיו ואותה תחינה עולה גם ממנו?

     

    נדמה שיותר ויותר עורכים ומו"לים בהוצאות הספרים הגדולות מכוונים בדיוק לשם, רק בלי הניג'וס של הסקס והיצר. כבר ידוע לכל שענף הספרים אינו בשיא כוחו, מצב שמפצל את נטיית המו"לים והעורכים לשניים: הקטנים וחסרי האמצעים פונים לספרות אלטרנטיבית, מסקרנת, מפתיעה; ואילו ההוצאות הגדולות, שרוכשי הספרים שמים בהן את מבטחם האוטומטי, מעדיפות לאתר, מבין שלל האפשרויות, את הספרות המנעימה, המזדהה עם מצוקות הקורא, המתפרעת במגרש שגודלו כמרצפת של גרניט פורצלן בסלון של הדודה שלכם ברמת־השרון.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    לכאורה, זו עסקה מושלמת: הקורא משלם מכספו ומקבל מוצר שמתנחמד אליו החל מעטיפתו (איזו תמונה פופית־אמנותית שמשדרת עכשוויות עליזה ותרבות גבוהה גם יחד), אחר כך הוא מתיישב על כורסת האיקאה שלו ונהנה מספרות מקומית שמבהירה לו שהסופר חי חיים בדיוק כמו שלו, רק שהוא מצויד באוצר מילים מלוטש יותר וקשרים בעולם המו"לות. מדי פעם יצהירו ההוצאות האלה על איזו תגלית ספרותית - פרח כתבני שעוד בטרם הנץ, כבר נקטף מהאדנית וטופח בידיהם המיומנות של עורכים חמודים (ואיזה צעיר שאפתן יסרב להם?) לא פעם בסדנאות הכתיבה שמציעות ההוצאות עצמן - והקוראים ירכשו את הפרא המסורס הזה עם סימנייה של צומת ספרים במתנה.

     

    נדמה, כאמור, שזה טוב לכולם: ההוצאות מוכרות, הרשתות דוחפות, הקוראים מחייכים, ויש גם מספיק סופרים שיספקו את הסחורה המאלחשת הזאת. אלא שהמנגנון הזה הוא ירייה ברגל הספרות. אמנות אינה יכולה להשפיע, לערער, לומר משהו אמיתי על החיים אם אין בה התרסה, הערמת קשיים, רעב אמיתי, זין בעין. ומוצרים כמו אלה הופכים את הספרות לפינה רדומה, שבעה ומעלה אבק בתרבות הישראלית. תעירו אותי כשצומת יפסיקו לחלק סימניות ממותגות וייתנו במקום שוט קטן במתנה.

     

    סופרים יהודים־אמריקאים מתעלקים על ישראל | אסף מונד

    השטעטל של ברוקלין כמרקחה. נראה שבשנתיים האחרונות גילו בכירי הסופרים היהודים־אמריקאים את היעד הנחשק החדש - מדינת ישראל - והם נאחזים בו כמוצאי שלל רב. ג'ונתן ספרן־פויר משווה מור"קים עם קרובי משפחתו הישראלים ב'הנני', ניקול קראוס שולחת את גיבורי 'יער אפל' לנהל את משבר אמצע החיים שלהם בארץ הקודש, ג'ושוע כהן מציג ב־Moving Kings שני חיילים ישראלים שעשו את הדרך ההפוכה לניו־יורק, נתן אנגלנדר פוגש מתנחלים ומוסדניקים ב־Dinner at the Center of the Earth, והזוג מייקל שייבון ואיילת ולדמן חוגג יובל לכיבוש באסופה 'חמישים'.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    במקום לכתוב על בייסבול בברוקלין או דונאטס במנהטן, הסופרים היהודים של ניו־יורק אורזים את הפקלאות ומתמקמים מחדש במזרח התיכון, מביטים סביב ונדהמים ממה שהם רואים:  הו, השמש שם קופחת! וכולם ישירים כל כך! וגם אוכלים במבה! הקהל האמריקאי, כך נראה, בולע את החלום הלבנטיני החדש ורוצה לקבל עוד מנווה המדבר היהודי הזה, כפי שהוא מצטייר מסלון דירתם בלונג־איילנד, וגם הישראלים נהנים מתשומת הלב שמאששת את מה שהם תמיד ידעו - מרכז העולם זה כאן. אבל אם מצליחים להתגבר על העונג הנרקיסיסטי, מבינים שישראל והישראלים הופכים למוצגים בגן החיות הספרותי של הקראוסים והשייבונים; סמטוחה של יידישקייט, חיילים וחוף הים של תל־אביב, כזו שלא באמת מצליחה לומר שום דבר אלא מתבוססת בתוך המורכבות האינסופית של המאבק; הזהותי והפוליטי.

     

    יכול להיות שהסופרים היהודים פשוט כותבים על מה שמעסיק אותם. יכול להיות שפוליטיקת הזהויות דוחפת אותם לכתוב רק על נושאים שיש להם הרשאה תרבותית לדבר עליהם. יכול להיות שישראל היא היום סחורה חמה בעולם. ובכל זאת, ובלי לזלזל בהכנסת אורחים: סופרי ארצות־הברית, אנחנו אוהבים אתכם מאוד, אבל באמא שלכם, תעזבו אותנו בשקט.

     

    סגירת חשבונות עם אמא | יוני ליבנה

    הורים כטבע דומם. כמודל עירום. על כס הנאשמים. על ספת הפסיכולוג. יש אלף ואחת סיבות מוצדקות לכך שהמבט הבוחן בהורה הפך לתופעה כל כך מהותית ודומיננטית בספרות הישראלית. חלקן עתיקות הרבה יותר מתסביך אדיפוס.

     

    בימיה הצעירים של התרבות הישראלית, הורים היו עניין תמוה כמו עצם הזנב. שארית קדמונית, מיותרת. הממסד עצמו, כידוע, עודד וכפה על אנשים לבחור שם משפחה חדש, עברי. עברו כמה עשורים והמטוטלת התעופפה בכוח לכיוון הנגדי. 'קול צעדינו' של רונית מטלון, 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין, 'זה הדברים' של סמי ברדוגו ו'חמש ארוחות ביום' של מיכל זמיר הן רק כמה דוגמאות מהשנים האחרונות. לפניהן היו גם 'חבלים' של חיים באר ו'סיפור על אהבה וחושך' של עוז. מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים - נראה שכל הצהרת זהות אישית מתחילה היום בדיוקן ההורים. דמות האמא היא המרכזית בדרך כלל, אם אינה בולעת לחלוטין את דמות האב.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    על פניו, יש כאן צדק היסטורי. צעד של התבגרות פרטית ותרבותית. ודאי בהקשר של ספרות אוטוביוגרפית. הבת הכותבת, הבן הכותב, מאלצים את עצמם ואת הקוראים לראות מאין הגענו, מי פירנס אותנו, מי הזין את הפגמים, את השאיפות, את החולשות ונקודות הכוח. וכל זה נעשה מסובך עוד יותר ביחס לבני הדור השני. אלו שעליהם הוטלה המשימה להיות ישראלים שורשיים, לבצע את קפיצת הדרך שהוריהם לא יכלו לבצע.

     

    בקיצור, זאת משימה ספרותית בסדר גודל של ייבוש הביצות, והיא תתפרש על פני דורות. אבל לא תמיד המועקה שכרוכה בקריאת ספרות כזאת מוצדקת ובריאה. להפך. בנים ובנות הם יצורים נצלניים מטבעם. יוצרי ספרות, פי כמה וכמה. אחרי חיים שלמים שההורה ניצב מול העיניים, בתודעה, בזיכרון, הוא מונח על דף הנייר. הופך לאובייקט אמנותי. חומר בידי היוצר. גם במקרים הנדיבים והמפויסים ביותר, גם בניסיון העיקש ביותר שלא להתחשבן - אי־אפשר שלא להרגיש בחוסר השוויון. הבנים והבנות הם אדוני השפה והם שליטי המקלדת. ההורה - בובה. עיסת נייר וזיכרונות.

     

    יהיה מעניין לראות את הפרספקטיבה הזאת מתהפכת, לשם שינוי. לקרוא על האופן שבו הורים וסבים בוחנים את דורות ההמשך באותה מידה של חדות ופיכחון. בלי כפפות, בהומור מנתחים. אבל איך הופכים את הילד למעבדה ספרותית, בלי להיחשב למפלצת? אם לשפוט לפי התקדימים, מ'מדיאה' ועד 'דולי סיטי', סוג כזה של מבט ספרותי הוא עניין נדיר עד בלתי אפשרי. בהצלחה.

     

    מותחנים של יוצאי שב"כ ומוסד | רונן טל

    ג'ון לה קארה מספר שאת השיעורים הקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה קיבל מהמפקדים הבכירים ב־MI5, שירות המודיעין הבריטי. הם נהגו להגיב על הדו"חות הכתובים שלו בביקורות מפורטות, תוך שהם משרבטים בשולי הדפים הערות פדנטיות על שימוש עודף בשמות תואר ומסמנים טעויות דקדוק בדיו אדומה.

     

    אם לשפוט ממבול הספרים שפירסמו יוצאי שב"כ ומוסד בתקופה האחרונה, נראה שגם שירותי הביטחון של ישראל מטפחים בחשאי שאיפות ספרותיות בקרב בחוריהם המצוינים. זה התחיל עם מישקה בן־דוד ('דואט בביירות', 'אהבה אסורה בפטרבורג', 'תחנה סופית אלג'יר' ועוד שורה ארוכה של ספרים שנכתבו בהשראת חיסולים מיד ראשונה); המשיך עם איש הביון העלום שחותם בשם העט יונתן דה שליט ('בוגד', 'צוערים'), עניין שמוסיף כמובן לאפיל המסתורי; ורושם עכשיו מוצר נוסף, 'שמים אדומים', שמחברו, דניאל שנער, "שירת בתפקידים מסווגים באמ"ן", ושיוצא לאור רק "לאחר דיונים ממושכים שבסופם קיבל את אישור הצנזורה וועדת שרים מיוחדת". אלו תמיד דיונים ממושכים.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    כמדינה שעסוקה באובססיביות באיומים ביטחוניים, אך טבעי שמדף הספרים שלנו יתמלא בכתביהם של אלה שהיו אחראים, ובכן, לביטחון שלנו. ההיכרות האינטימית עם המערכת אמורה להוסיף לספרי הריגול שלהם אמינות ומהימנות שאין לאלה שסתם התברכו בדמיון יצירתי ובכישרון כתיבה. אבל כמו שאלופים ורמטכ"לים שניצחו מלחמות מתבררים לעיתים קרובות כפוליטיקאים כושלים, הניסיון הקרבי של אשפי הביון לא מציל אותם בהכרח מספרים מלאי פגמים: עלילות מרושלות, דמויות קרטון ובעיקר הסתמכות יתירה על קלישאות ספרותיות. יותר משהם משכנעים בדמיון שלהם ל"מציאות", רוב ספרי הריגול שכתבו יוצאי יחידות המודיעין מזכירים עשרות ספרים דומים שכתבו אנשים שמעולם לא יצאו מחדר העבודה שלהם, סופרים שלא היו מזהים סוכן כפול גם אם היה שולף מולם מבחנה עם חומר רעיל.

     

    אפשר לנחש שמאחורי המגמה הזו עומדים גם יסודות פסיכולוגיים, תרפויטיים, שדוחפים את אנשי הביון להניח את האקדח, לתלוש את השפם המודבק ולחצות את הקווים אל עולמות הרוח. אם אכן יש כאלה, הם לא מחלחלים לעומק הספרים שהם כותבים. ובכל מקרה כדאי להזכיר: ג'ון לה קארה או גרהאם גרין הם סופרים ענקיים לא בזכות העבר שלהם במערכת הביטחון; בשביל ספרות אמיתית נדרשת יותר מהיכרות עם צפנים.

     

    פוליטיקת זהויות ותקינות פוליטית | שרון קנטור

    חבר הוועדה הזיע במיטתו. מחר הוא היום שבו יכריזו על עוז קליינמן כזוכה בפרס. לפני 20, עשר ואולי אפילו חמש שנים זה היה עובר בסדר, אבל מחר - במקרה הטוב הוא יצטרך רק לענות על שאלה של מראיין מגל"צ, אבל במקרה הרע, והוא יגיע, הם יחטפו על הראש, כולם. לא שצריך להתנצל. בשנים האחרונות הם דווקא הקפידו: היה מזרחי, הייתה משוררת, אולי חצי־מזרחית אבל בטוח יותר מחצי־אישה. הוא זוכר דיונים סביב השאלה אם בוכרים הם מזרחים מספיק. וקליינמן הוא ראוי, כולם יודעים שהוא ראוי. איפה הזמנים שהשואה הייתה תירוץ מספיק למשהו.

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    "רותי, יותם מבקש שתיכנסי". יותם לא קרא לה לחדר מאז השת"פ עם תנובה על 'יומני לילי פרילי'. "תסגרי את הדלת רותי. תגידי, את בטוויטר?" היא לא בטוויטר. יש לה MA בספרות והיא בטינדר. "חבל, כי אז היית רואה לפני. מה לעזאזל חשבת, רותי?" מה שרותי חשבה זה ש'הפנתר שאהב לעשות פו' הוא ספר חמוד ורגיש לילדים בני שלוש עד שש. היא לא חשבה שציור של טחנת רוח בספר על פנתרים עלול לפגוע קשות ברגש הלאומי של קהילת בני צפון סומטרה בגלל הקישור לכיבוש ההולנדי. היא תפרסם התנצלות. הספר יירד מהמדפים. נוציא מהר את 'לא לראות זה לראות את הלב' וישכחו לנו.

     

    המבקרת לא ידעה מה לעשות. הרומן שקיבלה לביקורת היה נחמד וכתוב טוב. משהו על אורבניות, משפחה גרעינית מפוררת... אבל היא לא ידעה מה להגיד עליו. ליתר דיוק, היא לא ידעה מה לחשוב עליו. "זה עוד מונולוג של גבר לבן אמיד מהאקדמיה. מי רוצה לקרוא על ספר כזה עכשיו?" קבלה בפני העורכת שלה, שבהחלט קיבלה את דעתה. באמת לא מעניין. היא הציעה למבקרת תרגום חדש ל'יומנה של משרתת' של אוקטב מירבו שנחשב סקסי וחצוף. המבקרת קראה אותו. הוא באמת היה מעולה. כלומר, לו באמת נכתב על ידי אישה ממעמד נמוך. אבל היומרה של מירבו לכתוב מחוץ למינו ולמעמדו פשוט לא עוברת היום, וגם אומרים שהוא היה נורא חרמן.

     

    "'פוליטיקת הזהויות יכולה לדכא סופר מלנסות לדמיין איך זה להיות אדם אחר'. יודעים מי אמר את זה?" המרצה התבונן בסטודנטים שראשי רובם היו מושפלים לטלפונים שלהם. "פראנזן. ג'ונתן פראנזן. 'העיסוק בפוליטיקת זהויות הוביל לנקודה שבה חופש הביטוי התחיל לקרוס'. את זה אמר איאן מקיואן. מכירים את מקיואן?" סטודנטית אחת הצביעה: "אבל גם מקיואן וגם פראנזן הם בסך הכל גברים לבנים פריבילגים שמאוימים מהמצב החדש". המרצה לא יכול היה לסתור את דבריה, משתי סיבות לפחות.

     

    התקוטטויות סופרים ומבקרים בפייסבוק | שי זמיר

    בתיכון שבו למדתי בחיפה, יום ההורים היה אימתם של המורים. בזה אחר זה היו ההורים מתייצבים לפני ילדיהם ומגדפים את המורה על שהעניקה לבנם ציון פחות ממספיק, מטילים דופי בטיפש שנתן לה תעודת הוראה, ומאיימים לשרוף את בית הספר אם לא תצא בת קול מחדר המנהל ותכריז מיד כי הילד שלהם גאון. גאון! מאז הלך המצב והחמיר, או כך לפחות מספרים האמיצים שהפכו למורים. ובמדורי הספרות, ברשתות החברתיות - כל יום הוא יום הורים. ראו מה עשו המשורר, המתרגם, הסופרת, לאותו מבקר שבגיליון הציונים נתן להם "כמעט טוב".

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    בתגובות העוינות והמצטדקות המבקשות לסגור חשבון עם הביקורת אין כל חדש. החידוש טמון בהיעדר פאסון. מהירות התגובות, אורכן הבלתי נסבל, וגיוס ההמונים להריע מן היציע אין בהם כדי להציע למבקר לשוב ולעיין ברומן או בשיר באור חדש. כל אלו אינם אלא תצוגת תכלית של אגואים מדממים, אשר תובעים את כבוד הכותבים האבוד, בעודם למעשה מאבדים אותו כליל.  

     

    אבל הצפיפות הרבה שבה דוגרים להם יחדיו המושכים בעט בדפי הפייסבוק מעבירה לא רק את הצד הנפגע על דעתו, אלא מכניסה את המערכת כולה לסחרור. משום שכעת, בסולידריות של מקלדת, אפשר לדעת בקלות מי לנו ומי לצרינו, וכמו בסרט מאפיה איטלקי לנהל רשימות מורכבות של חשבונות וחיובים שייפדו, אם לא היום אז מחר, בלייק אוהד, פרצוף חמוץ, תגובה קוטלת. מחנאות גרסת אומת הסטארט־אפ, המאפשרת למבקרים ולסופרים כאחד (והרי לפעמים הם פשוט אחד) להרים ולהוריד זה לזה בלי לבזבז זמן יקר בבתי קפה טחובים. הלאה הרומנטיקה. זוהי רפובליקה ספרותית שיושביה הם פירורי העוגיות שנכנסו מתחת למקלדת, ותושביה הם חובשי סדנאות הכתיבה שכעת מחפשים להם קבוצת תמיכה און־ליין למכורים לחיזוקים ולדרמה דלת משקל.

     

    שואל עצמו הקורא המתבונן בכל זה מהצד: מדוע עליו להאמין למעשה הספרותי של זה שאינו יודע לשתוק, להשהות תגובה, להתבונן בדברים מן הצד. הרי אם היו יודעים הקוראים עד כמה זקוקים סופריהם לחנופה ועידודים, ודאי היו משליכים מידם את כל הספרים כולם. זירת ההתקוטטויות הספרותיות שהלכה ונתעצמה כאן במרוצת השנה החולפת אינה מערערת רק על כבודם של המבקרים והמבוקרים, אלא על האשליה החשובה של הספרות עצמה: מישהו מבקש לספר לי סיפור, והסיפור הזה חשוב מן היד הכותבת. 

     

    המלצות מופרזות על גב ספרים | אלעד בר־נוי

    אם אי פעם תהיתם מה עושים סופרים מצליחים כמו ג'ונתן פראנזן, סלמאן רושדי, סטיבן קינג ועמוס עוז כשהם לא כותבים ספרים, התשובה פשוטה: הם יושבים וכותבים המלצות שיתפרסמו על גב ספרים אחרים. "אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה", מהגג עוז על עטיפת 'הטנק', ספרו החדש של אסף ענברי, בציטוט שאורכו כמעט כאורך הפרק הראשון של הספר, ושכולל גם השוואה ל'מלחמה ושלום' של טולסטוי, לא פחות.

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    מה שהיה פעם תו תקן לאיכות - המלצה פרי עטו של סופר נחשב - הפך לעסק יחצני מגוחך, כפי שהעיד גם הסופר איאן מקיואן בראיון כאן בשנה שעברה: "שולחים לי שלושה־ארבעה רומנים ביום, לפני שהם יצאו לאור, בדרך כלל עם מכתבים מאוד נלהבים מהעורכים שלהם שרוצים שאני אקרא ואכתוב איזו מילה טובה. העסק הזה הגיע לרמות של טירוף".

     

    מסחרת הציטוטים אמנם אינה תופעה חדשה (יעידו ההמלצות המשתפכות של ויליאם פוקנר וג'ק קרואק על כתיבתו של תומס וולף), אבל היא תפחה בשנים האחרונות לממדים גרוטסקיים. פיליפ רות מרים לניקול קראוס, טוני מוריסון מתעלפת מטא־נהסי קואטס, חיים באר עף על דרור בורשטיין ואפילו שמעון פרס מהלל את צרויה שלו. זועקות משולחנות התצוגה בחנויות כריכות הספרים, משדלות את הלקוחות להרים אותן; "הספר המדהים, הנפלא והמעולה שקראתי אי פעם", "הספר הזה ישנה את חייכם", "קריאת חובה לכל מי שיש לו זוג עיניים, לב פועם ומעי מתפקד", משוועים מיטב הסופרים, מבקשים מאיתנו לקנות דווקא את הספר שהם אהבו, כמו בהליכה בשוק סואן, כשכל בסטיונר נשבע בסחורתו - קנו אצלי! כדאי לכם! זה בלדי!

     

    וזו לא רק ההיפרבולה של ביטויים כמו "מהפנט", "מפעים" ו"יצירת מופת" (גרסאות פסבדו־ספרותיות ל־OMG וטוטאל מוש!) - מאיפה יש לסופרים עסוקים כמו רושדי וקינג זמן לקרוא את כל עשרות הספרים הנפלאים שהם ממליצים עליהם כל שנה? ויותר מזה, האם הם נתקלים מדי פעם גם בספרים בינוניים? כי קשה שלא לתהות - איך זה שהם קוראים כל כך הרבה יצירות מופת, בעוד הספרים שאנחנו קוראים הם, במקרה הטוב, פשוט בסדר?

     

    הטלוויזיה מחליפה את הספרות | אריק גלסנר

    ג'ונתן פראנזן מכריז בשנים האחרונות שהטלוויזיה היום שוות ערך ברמתה לספרות. דיוויד רמניק, עורך 'הניו יורקר', כלומר איש המילה הכתובה, טוען שהטלוויזיה היא המדיום האמנותי הבולט של זמננו. אנשי ספרות מובהקים אחרים, כאן ובעולם, דנים תכופות ברומנים תוך השוואתם לסדרות טלוויזיה - השוואה שנעשית בדרך כלל כדי להצביע על נחיתותו של המוצר הספרותי.

     

    בעיניי, הקינה על הספרות וההלל לטלוויזיה הם המקבילה התרבותית לזליגה של אינטלקטואלים שמאלנים־לפנים לחיק הימין. לעיתים קרובות, שתי התופעות נשענות על הערצת כוח. הבה נחבור לחזקים.

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    תקראו לי פוץ, אבל אני לא צופה בטלוויזיה. לא סדרות, לא הורדות, כלום. זו לא החלטה ערכית וגם לא סנוביזם. טלוויזיה פשוט לא מהנה אותי. היא משעממת אותי. היא מטרידה אותי. היא מניפולטיבית ופתיינית מדי (יותר מדי כסף הושקע בסדרה בשביל שתוכל לקחת סיכון). היא לא מזיזה לי. כשיש לי זמן פנוי, אני קורא רומנים. לפעמים ספרי עיון. אני יודע שמדברים על "תור הזהב של הטלוויזיה", ואין לי כוונה להתווכח עם הקביעה הזו. 'שובר שורות', למשל, היא אכן סדרה מעולה (אז עוד פתחתי טלוויזיה, פה ושם), אבל היא אינה מגיעה לקרסוליה של יצירת מופת ספרותית.

     

    ברומנים אני נפגש בעולם פנימי. רומנים ספוגים במחשבות הגיבורים. הרומן הוא ממלכת האינטימיות של חלל המוח. ממלכת התודעה. הרבה יותר קשה לייצג עולם פנימי בטלוויזיה. הטלוויזיה זקוקה ל"דרמה", לפעילות ממשית בעולם. אני זקוק למגע עם העולם הפנימי של הדמויות, שהוא בעצם מגע עם העולם הפנימי שלי. לכן אני זקוק לרומן. וגם כדי להיות עם עצמי. רק עם עצמי, לשם שינוי. לכונן עולם ומלואו ממילים על דף. בצפייה בטלוויזיה אני נוכח בחריפות בקיומו של האחר: השחקנים, הנופים, עיצוב הפנים של הבתים. טלוויזיה היא המשך השעבוד היומיומי אל העולם, המשך התקשורת הבלתי פוסקת איתו. קריאה היא הפניית עורף מבורכת לעולם. חדר בריחה. יותר מזה, הרומן הוא פרי תודעה אחת ויחידה, ולכן הוא סמל האינדיבידואליות. הטלוויזיה, לעומת זאת, נוצרת תוך שיתוף פעולה, היא מפעל קולקטיבי. הלאה הקולקטיב!

     

    אומרים שצפייה בסדרות מחליפה היום את קריאת הרומנים. זה כנראה נכון לרבים. אני עוד לא מצאתי לרומן תחליף.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.03.18 , 20:16