"איך אפשר לשרוף למוות ניצולת שואה?"

בית הדירות הגדול, המלבני וחסר הייחוד שניצב בשדרות פיליפ אוגוסט 30, ברובע ה־11של פריז, מרחק דקות הליכה ספורות מכיכר האומה, נבנה ב־1962. מאז, דיירים חדשים באו והלכו. ילדים נולדו, בגרו ועזבו. פריז והעולם שינו את פניהם. אבל שכנה אחת, ותיקה, נשארה שם תמיד. 54 שנה חיה מיריי קנול בדירתה הקטנה, עד שבשבוע שעבר הסתיימו חייה הארוכים באופן מחריד. היא נרצחה בדקירות רבות, ואחר כך נשרפה. בתחילה נראה כי הקשישה החולנית, שהתקשתה להתנייד, נספתה בשריפה. ואז התבררו ממדי הזוועה: קנול, ניצולת שואה בת 85, נרצחה על רקע אנטישמי. בשכונה הצנועה, שברחוב הראשי שלה מסעדות יהודיות לצד קצבים מוסלמים אלה לצד אלה, מסרבים להירגע. זו לא הפעם הראשונה שבה חיי השיתוף השבריריים מתנפצים בצרפת. אבל הפעם זה הגיע אל סף דלתותיהם.

"זו הייתה יכולה להיות סבתא שלי, שגרה לא רחוק מכאן", אומרת סלין, בת 35, שבאה במיוחד כדי להניח פרחים בכניסה לבניין. זה אינו שמה: כמו רבים מהשכנים, היא חוששת להזדהות. "לא ידענו. באמת? שרפו קשישה?", זו התגובה שמקבלים כששואלים תושבים — יהודים ומוסלמים כאחד — על הזוועה שאירעה לידם.

דלת דירתה של מיריי, והלבבות לזכרה שהדביקו שכניה

שרלי פרז, בן 64, אינו אחד מהם. הוא הגיע כדי לצלם קליפ שיעלה לדף הפייסבוק שלו, בו הוא קורא לכולם להצטרף למצעד הזדהות שקט לזכר קנול. "גרתי שנים באיזור. הדברים השתנו בשכונה. ברור שאנחנו חיים בחוסר ביטחון. פעם הסתובבו כאן זקנים עם כובע בארט, כלב ובאגט. היום יש חבורות מאורגנות בכיכר הסמוכה. הם אפילו לא מדברים צרפתית". כיום, שרלי מחלק את זמנו בין ישראל לפריז. "המשפחה עדיין כאן", הוא מסביר. אבל חלק מחבריו כבר השלימו כליל את ההתנתקות, וגרים רק בישראל.

"סבתא נולדה לשני הורים שהיגרו לפריז מרוסיה ומפולין", מספרת ג'סיקה קנול, נכדתה של מיריי, שחיה כיום בארץ. "סבא־רבא שלי הקים בצרפת מפעל מאוד מצליח לגומי. היו לו עסקים גם בברזיל, וכך היה לו דרכון ברזילאי. בשנת 1942, תחת הכיבוש הנאצי, כשסבתא הייתה ילדה, גירשו את כל יהודי פריז. 13 אלף יהודים ניספו. במזל גדול ובאמצעות הרבה שוחד סבא־רבא שלי הצליח לחמוק בעזרת הדרכון הברזילאי, וביחד עם כל המשפחה הם ברחו לקנדה. כשנגמרה המלחמה הם חזרו לצרפת, וגילו שכל רכושם נבזז. הבית, המפעל — היה צריך לבנות הכל מחדש".

לימים, כשהייתה מיריי בת 20, הכירה את הרווה, גם הוא ניצול שואה כמוה. הם נישאו והביאו לעולם שני בנים, אלן ודניאל. "הדור הזה שרד את השואה, והיום הם קורבנות של ההקצנה המוסלמית. קשה לתפוס כמה זה כואב", אומר הבן אלן. "סבתא חיה כל חייה בצרפת", אומרת הנכדה ג'סיקה, "ולא הרגישה סביבה אנטישמיות כלשהי". בשנים האחרונת החלה מיריי לסבול ממחלת פרקינסון, שאט־אט השתלטה עליה והגבילה את תנועותיה. "מאישה עם שמחת חיים שיכלה לרוץ יותר מהר ממני ואהבה את כל המתקנים בלונה פארק, היא הידרדרה וסבלה". בני המשפחה החליטו להעסיק מטפלת צמודה עבור הסבתא הקשישה. הם סיכמו עם אישה מדרום־אפריקה שתשמש כמטפלת — ובתמורה תגור בחינם בדירה עם בתה הצעירה.

"סבתא שרצה יותר מהר מאיתנו ואהבה את המתקנים בלונה־פארק". מיריי קנול ז"ל עם נכדותיה ובנה דניאל

היכרות מגיל 7

אתמול נודע כי כנגד שני החשודים ברצח הוגשו כתבי אישום. השניים הודו כי דקרו את מיריי 11 פעם והציתו את דירתה — וכל זאת ממניעים אנטישמיים. אחד מהם, ככל הנראה יוזם הרצח, בן 35, היה בן בית אצל מיריי. "היא הכירה אותו מאז שהיה בן 7", מספר הבן אלן. לדברי המשפחה, המטפלת של מיריי הבחינה בשלב מסוים כי השכן נוגע בביתה באופן לא ראוי. היא הגישה תלונה, והוא נעצר ונשפט לשנת מאסר. "הוא השתחרר מהכלא ביום שישי, ביום הרצח", מספר אלן. "הייתי אצל אמי והוא אמר לי שהוא רוצה להגיד לה שלום אחרי שלא ראה אותה הרבה זמן".

ההנחה היא שהשכן שהכיר את הקשישה ניצולת השואה מאז שהיה ילד קטן נחשף לאיסלם הקיצוני בעודו בכלא, וכך החליט לרצוח את שכנתו היהודייה. "היא דיברה איתו הרבה, אפילו סיפרה לו על מה שעבר עליה במלחמה", אומר פרנסיס קליפה, נשיא הקרי"ף, איגוד הארגונים היהודים בצרפת. "קשה לעכל את האלימות הזו, לדקור אישה מבוגרת כל־כך הרבה פעמים בסכין. כמו האלימות נגד שרה חלימי לפני שנה, שהושלכה מחלונה. האלימות הנוראה הזאת מדאיגה אותי. השכונה לא בטוחה יותר. האזרחים היהודים מרגישים שהם מופרדים מכלל האוכלוסייה".

"המטפלת הוציאה אותה לטיולים ושמרה עליה. סבתא סופסוף לא הייתה לבד", מספרת הנכדה ג'סיקה. "הבחור היה שכן שהיא הכירה. סבתא סיפרה עליו שהוא צרפתי ממוצא ערבי שהיה מגיע אליהם הרבה. הוא נהג להיכנס לבקר את סבתא שהרגישה תמיד בודדה. כל אחד שהיה נכנס לדבר איתה נחשב בעיניה לנקודת אור. הוא כנראה באמת היה נחמד ושיחק את המשחק. היה יושב איתה ומשקיע בה זמן עד שקלט את הילדה של המטפלת והתחיל להטריד אותה. ניסה לגעת בה ואמר לה מלים בוטות. לי זה נודע לפני שנתיים כשבאתי לבקר בצרפת. האישה החליטה להגיש תלונה, והוא איים עליה שאם תעשה את זה הוא ישרוף אותה. אני באופן אישי דיברתי עם הילדה, והיא סיפרה לי הכל. הוא נעצר והיה בכלא כמעט שנה. שואלים אותי אם הרצח על רקע אנטישמי. אני לא רואה סיבה אחרת. אם הוא היה החשוד היחיד, אז אפשר היה, כמו תמיד, לטעון שהוא היה חולה נפש. אבל שניים זה מעיד על מחשבה תחילה, על תכנון".

"אנחנו מזועזעים"

פליקס גסטרב הוא זקן הדיירים בבניין. איש נמרץ עם קסקט ושפם, שכמו מיריי, גם הוא מתגורר בבניין מיום הקמתו, והכיר היטב את החשוד ברצח. "הוא גר עם אמא שלו, ואני מתגורר קומה מעליהם. פעם זה היה הבניין הכי רגוע בכל הקומפלקס. פתאום המצב הידרדר. פעמיים שרפו פחי זבל. מישהו שמע אותו קורא אללה אכבר כשזה קרה. שתי נשים מבוגרות הותקפו וקרעו להן שרשרת מהצוואר. בחג המולד אחד השכנים קישט את כל הבניינים — ואצלנו קרעו את הקישוטים. ידענו מי זה אבל לא יכולנו לומר זאת בגלוי". הוא מצביע על שכנה אחרת, שעומדת בפינה ומוחה דמעה. "גם היא וגם אני איבדנו את הורינו בשואה. הם עלו בעשן. אנחנו מזועזעים, כי מתעוררים בנו זכרונות קשים. לשרוף אישה כמו ששרפו את הורינו?".

סלין, שבאה מהצד השני של העיר כדי להניח פרחים, אומרת שהיא לא האמינה שפשע כזה יכול להתרחש ב־2018. "התגובה הראשונה היא שנאה, אבל זה לא פיתרון. אני יודעת שהממשלה מנסה לנקוט צעדים אבל אנחנו מרגישים פגיעים". ממשלת צרפת אכן הכריזה בשבוע שעבר על שורת צעדים שעיקרם חינוך בבתי הספר ומלחמה באנטישמיות באינטרנט. ועדה מיוחדת, בראשות ז'יל טאייב, סגן נשיא הקרי"ף, אמורה להגיש את מסקנותיה בקרוב. "אנחנו מפחדים", אומרת סלין. "מספיק שהשם שלי נשמע יהודי — וזאת כבר בעיה בימינו. האנטישמיות היא טאבו מוחלט. נושאים שנמנעים מלהעלות אותם. אנחנו חסרי אונים".

"כמות האירועים האנטישמים בצרפת אומנם פחתה רשמית", אומר קליפה, "אבל אולי זה משום שהרבה מהם אפילו לא מדווחים. אנשים אומרים: לא נתלונן על גרפיטי אנטישמי שרוסס על מסעדות, מכוניות או תיבות הדואר שלנו, אם אנשים אחרים נרצחו לפנינו".