ערב של יום חשוך

כמה מהמאורות התרבותיים הגדולים בישראל של שנות ה־70, עושה רושם, סובלים לאחרונה מליקוי. אחרי שהשווה את המפליקה הפלסטינית עאהד תמימי לחנה סנש, אמר השבוע יהונתן גפן: "אני יכול להבין שבן אדם שנרמס 50 שנה, בוחר להיות שאהיד". ואילו הזמר אפרים שמיר "נגעל" (לא פחות!) מגרסת הכיסוי של שרית חדד ל"נתתי לה חיי", וכינה אותה "דאעש עם שיר". מה הלאה? גרי אקשטיין משמיץ את בית־שאן? ציפי מור תובעת את מירי רגב על "רגע־רגע־רגע"?

ראוי להזכיר לגפן, שכדי להרגיש רמוס 50 שנה, דרושים המון אלכוהול ושירים מתוקים־עצובים, ולרוב תושבי איו"ש והרצועה אין. אין להם גם פז"ם הירמסות כזה, הרי אפילו אלה שהיו כאן ב־1967 זוכרים שני עשורים של פתיחות ישראלית, שספק אם זכו לה מהירדנים והמצרים, וגם בתקופת אוסלו הייתה הפוגה אופטימית, שבה כולנו שמנו ז'יטון בקזינו של יריחו. וממילא דרושים שניים לטנגו: חמאס והרשות הפלסטינית הם שותפים מלאים ל"רמיסה" הזו.

מובן שראוי לגנות ראשית את ההבנה שמגלה גפן, הומניסט ידוע, כלפי אדם, מדוכא ככל שיהא, שמוכן להתפוצץ בשוק הומה חפים מפשע. כשהוא רוצה, גפן יודע היטב להיכנס בקיצוני דת שטופי מוח, כל עוד הם יהודים. כך שככלות הכל, ההבנה שהוא מגלה כלפי מחבלים די רומנטיקנית ומלודרמטית, ללא ספק נאיבית, בוודאי פרובוקטיבית.

אשר לשמיר, עם ה"דאעש עם שיר" שלו: ובכן, לא נותר אלא להיעצב על הסגנון שמאחוריו מסתתרת תפיסה מעוותת. זכותו של שמיר לסלוד מהביצוע, גם אני לא התחברתי אליו (ככלל, מומלץ לא לחדש את שירי "כוורת", הרי במקור ניגנו אותם טובי המוזיקאים). שמיר פסח בקלילות על הביקורת העניינית ונחפז למחוזות העלבון העדתי.

יש בינינו עדיין רבים כמותו. לרוב המבוגרים ממוצא אשכנזי, שמביטים במזרחים כבחצי־ישראלים שלא מגיע להם לגמרי להיות כאן, לא כמו "לנו"; כמי שרק מקלקלים את ישראל והופכים אותה לעוד מדינה ערבית. שמיר ודומיו מתייחסים לבני עדות המזרח באשר הם, מפרופסורים בכירים באקדמיה ועד לאחרון הזמרים המסלסלים, כאל מקשה אחת נחותה. זוכרים את ה"טול־כרם כבשה אותנו", שאמר טומי לפיד, לאחר ששמע ברדיו שיר של עמיר בניון? אותה גברת בשינוי אדרת.

בינתיים קפצה להגנת שמיר אשתו לשעבר, אסתר, שכתבה בפייסבוק (בתמצות), שהזמר המזרחי ממאן להיפרד מהתפוצות שמהן הגיעו מבצעיו (למה זה רע?) שעה שהמוזיקה "הישראלית, שלנו", שאותה יצרו הזוג שמיר ושותפיהם לקליקת שנות השבעים, מאופיינת בנרטיב מקורי "צברי". בתור דוגמה הביאה את חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין וכוורת, שיצרו מוזיקה "לא רוסית" ו"לא גרמנית". זה כמובן הבל מבדח, ודי להיזכר ב"יצאנו אט", "אלפונסינה" ו"המגפיים של ברוך", שבכולם מנשבת רוח אירופית ערה.

אצלנו באוטו, אגב, מקשיבים בשבתות ל"שבת עברית". בשלב מסוים תמיד מבקשת אשתי (מזרחית קומפלט, בעוונותיי), "להפסיק עם השירים הרוסיים האלה". גם כן, הדאעש הזאת. ¿