ההיריון הטרי גרם ליוצרת והזמרת אניה בוקשטיין להזדכות (זמנית) על אחת מהתכונות הבסיסיות שלה. ״בתור אדם שבוחר להיות הקפטן של הספינה ולוקח תמיד את כל האחריות עליו - אני מנסה עכשיו לנטרל את הצורך שלי להיות כל הזמן בשליטה״, היא אומרת. ״כי אין לי שליטה! אני לא יודעת מה יהיה. אני באה להורות בלי ציפיות ויש לי תחושה שזה יהיה גיים צ׳יינג׳ר מטורף לחיים. הורדתי את הקצב. אני בחודש חמישי, ובשבועות האחרונים שום דבר אחר לא נמצא ברומו של עולם, מבחינתי. הכל בסדר. כן, הכל בסדר״.
בוקשטיין, 35, נמצאת כבר תקופה ארוכה בפריחה. עם התפקיד המדובר ששם אותה על המפה ב"משחקי הכס", אחת הסדרות המדוברות בעולם, אלבום שני שמוכיח שהיא כאן בשביל להישאר, אודישנים בינלאומיים ופוטנציאל להפוך לדיווה החדשה של הקהילה ‑ היא לא נותנת להיריון לעצור אותה. "אני מקווה מאוד שהאמהוּת תעצים אותי ושההזדמנות הגדולה בקריירה שלי תחכה לי לאחר ההרפתקה הזו", היא אומרת.
את ובן זוגך, דותן וינר, לא מיהרתם להקים משפחה.
״כן, לקח לנו קצת זמן עד שהבנו שאף פעם זה לא הזמן האידיאלי. כשהרגשתי שאני מוכנה ושהזוגיות שלנו מוכנה - זה קרה. הרבה שנים האמהות הייתה רחוקה ממני. לא ראיתי את עצמי מתחתנת בגיל עשרים ומשהו ומביאה מיד ילדים. אני ודותן נפגשנו בזמן הנכון וגדלנו ביחד. כמה ימים לאחר החתונה הוא נסע ללימודי תואר שני בקיימברידג׳ שנמשכו כשנה, ואני נשארתי כאן. כל הקשר שלנו היה מבוסס על ׳אני אעצים אותך, אתה תעצים אותי׳. פינג פונג של תמיכה וגדילה. זה בדיוק מה שחיפשתי כל השנים. גבר חזק, שיודע מה הוא רוצה לעשות בחיים, שיכיל את העשייה שלי. אותי. ולהפך. הוא עזר כנגדי, ואני עזר כנגדו״.
אמא'לה!
“ברור שההיריון מביא איתו גם חששות. אני מקווה שההורות רק תחזק את הזוגיות ולא תשבור אותנו. כן, זה הולך להיות לא פשוט. כל השגרה הכרוכה בגידול ילד, הלא לישון וכל הקלישאות האלו. יותר מהכל, אני בתקווה שהאינטואיציה לא תבגוד בי. כשאת עוד לא שם, את לא יודעת באמת איך תקבלי את זה. אין לך מושג איך יהיה המפגש עם התינוק. כמה אהיה מחוברת אל עצמי. אתה לא מתאמן לקראת זה. לא יושב שעות על הפסנתר כדי לשפר טכניקה. אני גם לא מתנפלת עכשיו על ספרי הדרכה, אלא בעיקר עובדת בלהישאר מחוברת לעצמי. מה עוד אפשר לעשות?”
היריון עם נוכחות
“בחודשים הראשונים של ההיריון הרגשתי לא נעים. לא כיף. מין תחושה מוזרה עם הגוף, בחילה של 24 שעות ביממה. מהרגע הראשון ההיריון שלי היה נוכח שם בעוצמה. הייתי מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי, זה לא יכול להיות.
“כשסיפרתי על זה לרופא הוא היה אומר, ‘טוב מאוד, מצוין. אני אתחיל לדאוג כשזה לא יהיה התיאור. יש לך בחילות? תאכלי אוכל של פועלים - לחם, גבינה. פשוט־פשוט’. זה מה שהוא אמר. אבל בלילה פתאום מתפרץ לו הרעב, ואני לא יודעת מאיפה הוא בא. מחפשת אוכל ואוכלת”.
סושי ואלכוהול
“לגבי אלכוהול וסושי, שאסורים בהיריון - תבין, במצב פיזי כזה אלכוהול זה הדבר האחרון שאתה רוצה להכניס לגוף. אבל באופן כללי, זה נורא סבבה להתאפק בחיים. לדחוק סיפוקים. בעיניי, זו שליטה במובן הטוב. לא כל מה שבא לי לאכול אני אוכלת, לא כל מה שבא לי לקנות אני קונה. אני מנסה עכשיו להיכנס למוד של אורך רוח, אחרת כל הזמן אעבוד בלספק את הקרייב הבא. טוב, לא נגזים - לא הפכתי לבודהיסטית, אני מדברת על ניואנס. מצד שני, להתרגש ככה מהיריון, תופעה שכל העולם כמעט חווה - זה גם קצת מצחיק. לא?”
בא לי להרים
“הפריצה שלי בגיל 24 הייתה בסדרה ״השיר שלנו״, משם יכולתי להתפתח בערוץ של מוזיקה או משחק. אבל בגיל כל כך צעיר לא יכולתי באמת להגיד משהו כיוצרת. מגיל 5 ועד גיל 16 הייתי פסנתרנית קלאסית, אבל רק לקראת גיל שלושים הרגשתי שאני בשלה ויש לי מה לומר, אז לקחתי סדנאות כתיבה וחזרתי לכתוב. שלחתי למוזיקאים את הטקסטים שלי כדי שילחינו אותם, אבל אף אחד לא חזר אליי. כתבתי בהשראת האוטוביוגרפיה שלי, על העלייה, על זהות, על געגוע. כשהבנתי שאין התנפלות אמרתי, אולי אנסה לבד. ישבתי והלחנתי את השירים.
“אני בטוחה שהיו מי שהרימו גבות כשהוצאתי את האלבום הראשון, אבל יאללה, סבבה. בכלל, כשמישהו אומר לי שאני לא יכולה לעשות משהו - זה רק מדליק אותי יותר. האלבום הראשון יצא כשהייתי בת 31, השני כעבור כמה שנים. מה שעברתי באמצע - עולם שלם. התבגרות, שחרור, בשלות, העצמה נשית, תעוזה. אני זוכרת שאמרתי: בא לי לשים את הפסנתר בצד. לא להתחבא עוד. בא לי להרים.
“חבר טוב שלי לחץ עליי להתקשר לעופר ניסים, שיפיק לי שירים. במשך כמה חודשים לא הצלחתי, התביישתי. לא ידעתי איך הוא יגיב לחיבור בינינו שנשמע קצת הזוי, אבל כשהוא שמע את הסקיצה לשיר ״רוקדת״ הוא התלהב, והתחלנו לעבוד ביחד.
“המהפך קרה במסיבה של עופר בסילבסטר בשנה שעברה. העלו אותי בספונטניות לבמה, אחרי חמש הצגות לילדים בחנוכה ולפני עוד חמש הצגות - והרגשתי שאני עפה. השיר והתגובה של הקהל הרימו אותי ופתחו לי את הצ׳קרה. האם הפכתי לדיווה החדשה של הקהילה? המשפחה הכי קרובה שלי היא מקהילת הגייז. אנשים שגדלתי איתם. האחים והאחיות שלי. עכשיו הקהל הזה אימץ אותי, וזו ברכה. הם קהל שמח, עמוק, מקשיב. זה מדהים שהקהילה לצידי”.
לשמור בבטן
“בעונה הראשונה של ‘משחקי הכס’ נבחנתי לתפקיד של מליסנדרה. זה היה מאוד קרוב, אבל לא התקבלתי. להגיד לך שחשבתי שזה יקרה בסוף בעונה השישית? לא. ואז נסעתי לשבוע בבלפסט, באירלנד, לצילומים, בנופים משגעים, שחקנים בטופ, והכל הרגיש טבעי.
“ההבדלים העיקריים בין זה לבין הפקה ישראלית הם הזמן והכסף. כישרון לא חסר פה. אבל ההפקה שם מייצרת אורך רוח, אווירה של רוגע. יום הצילומים היה נהדר, מאוד נהניתי. הרגשתי שיש התאמה ביני לדמות, ממש כמו כפפה ליד. הכל פתאום התחבר.
“במשך חודשים אסור היה לי לדבר על התפקיד. מוזר, אבל מדליק. יש לך סוד. נראה לי שהפאן של התסריטאים של ‘משחקי הכס’ זה להחליט את מי נגמור הפעם. יושבים, משתכרים ואומרים, את זה נוריד. למרות שתכלס הם שומרים על הגרעין שלהם, במיוחד על השחקנים שהם מאוד אוהבים. אפילו ג׳ון סנואו קם לתחייה!
“כשהפרק ב’משחקי הכס’ שבו שיחקתי שודר הייתי בלוס־אנג׳לס. מאז נפתחו לי הרבה דלתות - הזדמנויות, אודישנים. כמה חודשים לאחר מכן הצטלמתי לסדרה ׳גאון׳, על אלברט איינשטיין, רשמתי גם ‘כִּמעטים’ בהפקות אחרות. אכזבה? אני במקצוע הזה מגיל 12, עובדת כמו נמלה. התפקיד ב’משחקי הכס’ היה חשוב, אבל עדיין רחוק מהדבר הגדול, הענק”.
שרנסקי ואני
“הנחיתי לאחרונה אירוע הוקרה לכבוד נתן שרנסקי בארה״ב, עם אורחים חשובים כמו ראש הממשלה ביבי נתניהו ונשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש הבן. סיפרתי שם את סיפור העלייה שלי. אני מעריצה את ההורים שלי. בגיל 32, עם ילדה בת 7, הם עלו לארץ כדי לדאוג לי לעתיד טוב יותר. כמה חודשים אחר כך נפטר סבא שלי, ולא היה לנו כסף אפילו לטוס להלוויה.
“על הבמה תיארתי את היום הראשון שלנו בישראל. התרגשתי כל כך. ההורים שלי לימדו אותי איך בונים חיים בעבודה קשה. ההורות המתקרבת שלי ממלאת אותי גם בהערכה כלפיהם. עד גיל מסוים ההורים שלך הם פונקציה עבורך, ומשלב מסוים אתה מתחיל לראות בהם בני אדם ולומד להעריך ולהוקיר את מה שהם עשו עבורך. וזה תמיד שלב מרגש”.
התפרצות הר געש
“קמפיין MeToo# חולל שינוי עצום, וטוב שכך. היינו צריכים לעבור טלטלה מאוד חזקה, כואבת וקיצונית, התפרצות של הר געש ממש, כדי להודיע שאלימות מינית לא יכולה לקרות יותר, אין הנחות. וטוב שזה נעשה בעוצמה שזה נעשה.
“אבל יש גם חלק שני, לא פחות חשוב, לקמפיין: שוויון בשכר. כולם צריכים להיות שותפים למאבק. גברים צריכים לשלם כמו שצריך לנשים, וגם בוסיות צריכות לשלם כמו שצריך לנשים. אני בטוחה שבמהלך השנים יצא לי להרוויח פחות מהפרטנרים שלי. הייתי צעירה, חמודה, בת 25, חושבת על דברים אחרים. התבגרתי. היום כבר לא אעבור על זה בשתיקה. זו הפרנסה, האמנות והערך העצמי שלי”.
לפסוח על הבדידות
“פסח? לא עושה לי את זה. פעם, החגים רק הדגישו את הבדידות שהרגשתי. ההורים שלי עלו לישראל בלי משפחה ואין להם קרובים כאן ‑ אז חגגנו במתכונת מאוד מצומצמת. עברו שנים עד שבנינו משפחה אלטרנטיבית, ונוצר מעגל של חברים חדשים שפגשו בארץ, חלקם דוברי רוסית. וזה לא פחות טוב! וכשדותן נכנס לתמונה הכל השתנה, ועוד אנשים חדשים ונפלאים נכנסו לחיים שלי”.
שיטת הפלאפל
“עד גיל שלושים לא הבנתי מה זו אופנה בכלל. כשהייתי צריכה לעלות לבמה ולהתלבש כמו שצריך - נעזרתי באנשים אחרים. עם הזמן פיתחתי טעם אישי. למדתי מה מתאים לי, ומה לא. אני גם מנסה מאוד לתמוך באופנה ישראלית, ללבוש הרבה כחול־לבן. אני גם פרזנטורית של דניאלה להבי.
“בגדי היריון? אני בשלב שאין לי בטן להשוויץ בה, אבל יש לי תחושה שעכשיו תקעתי שתי מנות פלאפל. זה מעצבן מאוד!”
