עשרה מי יודע
ואתא שלמה והביא את עידו, שהביא את תומר, שילדה את רועי, והביאה את מיכאל, שלו ילדה את גור ואת אסי, ואז עידו הביא את ענת שילדה את נועם ומאיה. נשמע מסובך? לא אם תשאלו את שלושת האבות, שתי האמהות, ארבעת הבנים והילדונת ששייכים כולם למשפחה מודרנית אחת. הגדה שהייתה באמת
ברחוב יפה בלב העיר הגדולה, יש בית אחד עם דלת סגולה, ומי בדירה? משפחה אחת, שלה חמישה הורים וחמישה ילדים. ליתר דיוק – שלושה אבות, שתי אמהות, ארבעה בנים וילדונת אחת בת שלוש. "העשירייה", כך הם מכנים את עצמם, היא הרכב משפחתי יוצא דופן, שהתחיל בשני הורים, במקרה הזה שני גברים: הבמאי שלמה פלסנר, 54, והמחזאי עידו בורנשטיין, 47.
הם נפגשו לפני 27 שנה, כשפלסנר למד תיאטרון. "קצת לפני סיום הלימודים, אחרי ארבע שנים של זוגיות עם אישה, הבנתי שאני חייב לנסות זוגיות עם גבר", הוא מספר. "די מהר פגשתי את עידו והרגשתי שלא משנה אם הוא גבר או אישה, זה הפרטנר שלי לחיים".
עידו: "שלמה הבין את זה מיד, וזה מה שהבהיל אותי. כשנפגשנו הייתי בן 19 וחצי. ילד. סיימתי את תיכון תלמה ילין במגמת תיאטרון, יצאתי מהארון ולא התגייסתי. שיכנעתי את הקב"ן שהצבא מסוכן בשבילי ונרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. ראיתי את שלמה באיזה בר אפלולי, הוא ישב וחייך, והחיוך החם שלו כבש את ליבי. אבל אחרי שבוע, כששלמה אמר לי, 'אני אוהב אותך', קפצתי מהכיסא. חשבתי שזה לא אחראי להגיד דבר כזה כל כך מהר".
שלמה: "אבל צדקתי. זיהיתי שנועדנו זה לזה".
אחרי חמש שנים יחד, הוא מספר, הציע לבורנשטיין שיעשו ילד, אבל גם זה היה, מתברר, מוקדם מדי עבורו. "עידו ממש לא היה בעניין", אומר שלמה, "הוא היה אז התסריטאי הראשי של 'פלורנטין', כתב לסדרות כמו 'רחוב סומסום' ו'עשרים פלוס', והוא רצה שנטוס לחו"ל. אבל אני, מאז ומתמיד חלמתי שיהיו לי מינימום ארבעה ילדים. בעקבות הרצון העז שלי בילד פרץ משבר בין עידו לביני. הבהרתי לו שאני לא אוותר, ועידו העדיף לא לוותר לי".
עידו: "איך יכולתי לחשוב על ילד בגיל 25? אמרתי לשלמה, 'תתחיל את התהליך לבד, חפש פרטנרית להורות משותפת'. זו הייתה האופציה היחידה. מסלול האימוץ בדיוק נסגר בפני גייז. שלמה התחיל ללכת לקבוצה של הורות אחרת ויום אחד הגיעה בחורה, שנכנסה לבית והתחילה לעצב לנו אותו מחדש. סליחה? הבנתי שאני חייב להיות מעורב בבחירת הפרטנרית, ושלמה ואני יצאנו למסע של ארבע שנים".
ואז הגיעה תומר. תומר רשף, 48, במקור מקיבוץ יגור, עבדה במספרה בתל־אביב כששמעה על השניים. "חברים של אחי סיפרו לי על שלמה ועידו בדיוק כשהגעתי למסקנה שאני כישלון בזוגיות", היא אומרת. "שניים מהאקסים שלי טענו שכתוב לי על המצח שאני לא באמת מחפשת בעל, אלא ילד. בתת־המודע כנראה אמרתי לעצמי, 'גברים יבואו וילכו, ילד זה לתמיד'. באתי לפגישה הראשונה עם ראש פתוח, אבל אחריה, כל מי שסיפרתי לו שאני שוקלת הורות משותפת עם זוג גייז, הרים גבות. למה להביא לעולם ילד שיגדל בשני בתים?
"שלמה היה סגור על עצמו ברמות מטורפות. למשל, שלמה הבהיר לי שלא אהפוך לחלק מהמשפחה שלו עם עידו. זה התאים לי. רבות מהנשים שמתלבטות בעניין הורות אחרת מדמיינות שבעקבות הילד המשותף ייווצר איזשהו סוג של זוגיות, ואני לא חיפשתי את זה. שלמה גם הבהיר לי שהחלוקה בינינו תהיה שוויונית, גם בזמן וגם בכסף, וזה היה מקובל עליי. יותר מזה, אילו שלמה היה מציע שאקח על עצמי 70 אחוז מהגידול אני לא בטוחה שהייתי הולכת על זה. לא פחדתי מההתמודדות שכרוכה בגידול ילד, אבל חששתי שלא יהיה לי מספיק כסף".
שלמה: "אני זוכר את הלילה שבו רועי נוצר. זה היה הניסיון הראשון והאחרון. תומר באה אלינו, אכלנו, שתינו יין והייתה התרגשות ענקית".
זה היה לפני 18 וחצי שנים. רשף הייתה אז בת 30, והתכוונה נפשית לתהליך ארוך. "כולם הזהירו אותי מפני אכזבות, טענו שיהיו הרבה ניסיונות ושאולי אצטרך להגיע להפריית מבחנה, אבל קניתי בבית מרקחת מזרק שעלה חמישה שקלים והוא עשה את העבודה", היא מספרת.
איך המשפחה שלך קיבלה את ההחלטה הזאת?
"רק אחרי שנכנסתי להיריון סיפרתי להוריי שאני בהורות משותפת עם גייז. חששתי שזה לא יהיה פשוט בשבילם. אבל אמא שלי, שידעה שהיו לי מלא הזדמנויות להתחתן עם האדם הלא נכון, התרגשה בטירוף. אבא שלי נופף בקלף של חוסר אחריות. הוא לא נרתע מהורות עם הומואים, אבל שאל איך אני, שבקושי מחזיקה את עצמי, אצליח להחזיק ילד".
הם בחרו ללדת בבית החולים 'משגב לדך' בירושלים, "המקום היחיד שבו לא הגדירו לנו איך בדיוק תיראה הלידה", אומרת רשף.
עידו: "הוא נולד ממש לתוך הידיים שלי. שלמה עמד מאחורי המיטה והסתכל, אחות של תומר החזיקה לה רגל אחת, חברה שלה החזיקה את רגלה השנייה, המיילדת אמרה לה, 'הוא יוצא, תתפסי אותו', והוא החליק ישר לידיים שלי. וכולנו פרצנו בבכי".
"למה בכיתם? מה, הייתי עד כדי כך מכוער?" שואל רועי ומצטרף לשולחן.
רועי רשף־פלסנר, בן 17 וחצי, 1.75 מטרים ("יש לי עוד כמה סנטימטרים לצמוח כדי להגיע לגובה של אבא"), שמיניסט, כדורסלן שעושה את צעדיו הראשונים כדוגמן: "מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שיש לי משפחה מוזרה. לא מוזרה — מיוחדת. לא היה רגע ספציפי שבו נפל לי האסימון. נולדתי לזה. לשלמה קראתי אבא ולעידו קראתי דודו או 'אבא דודו' ואמא היא אמא והכל בסדר".
עידו: "כשרועי נולד, לא התעסקתי יותר מדי בטרמינולוגיה של מי אני עבורו. בן הזוג של אביו הביולוגי? חצי אבא? אבא שני? השאלות האלה לא הטרידו אותי, וכנראה שזה מה שאיפשר לאהבה האבהית שלי לפרוץ ולהתפתח מעצמה".
שלמה: "כמה שרועי דומה לי".
תומר: "הגזמת! כולם אומרים שהוא דומה לי!"
עידו: "סליחה? הוא דומה לי!"
רועי: "אולי מספיק? הכי מצחיק זה כשאומרים שאני דומה למיכה, האבא השלישי שלי".
מיכאל סביניק, 43, קואוצ'ר שבין השאר גם מלווה זוגות בתהליך בהורות משותפת, הכיר את תומר רשף אצל חברה כשרועי היה בן שנתיים. "הייתי רווק ומתוסכל", הוא מספר. "לא נהניתי ממערכות היחסים שניהלתי מפני שהרגשתי שהנשים רק רוצות להתחתן ולהביא ילדים. לפני שהכרתי את תומר הייתי בקשר עם גרושה פלוס ילד, בתקווה להפחית את הלחץ, וגם זה לא עבד".
תומר: "מהרגע שרועי נולד ועד שהכרתי את מיכאל היו לי חמישה גברים. רומנים קצרים. היה מי ששאל, 'למה עשית ילד עם גייז? מה דפוק אצלך?' האחרים דווקא נגנבו מהרעיון שעשיתי ילד עם הומואים, זה נשמע להם מסקרן ומדליק, אבל היה לי ברור שלא כל גבר סטרייט יכניס את עצמו למערכת כה מורכבת".
מיכאל: "במהלך הארוחה, כשתומר תיארה את ההורות המשותפת ואת הילד המקסים שלה, זה נשמע לי נהדר. בסוף הערב היא אספה את רועי והסעתי אותם הביתה".
תומר: "החיבור שלנו היה מהיר. הייתה הבנה שזו מערכת יחסים עם פוטנציאל. תמיד היו לי שלושה ימים פנויים, שבהם רועי היה אצל שלמה ועידו, ואלה היו הלילות של הרומן. בימים אחרים מיכאל בא איתי לאסוף את רועי מהגן. הקשר שלו עם רועי נרקם בטפטופים ובהדרגה. מיכאל לא הצטייר בעיני רועי בתור האיש הרע שלוקח ממנו את אמא שלו, ואני מאמינה שזה מה שמנע מרועי הטחות כמו 'מי אתה שתגיד לי? אתה בכלל לא אבא שלי'. אחרי ארבעה חודשים עברנו לגור יחד, אבל רגע לפני שזה קרה מיכאל שאל אותי, 'תגידי, את הולכת לעשות עוד ילד עם ההומואים?' והציב לי אולטימטום".
מיכאל: "אמרתי לתומר, 'אם כן, אז אני חותך'. לא הייתי מעוניין שהיא תעשה עוד ילדים איתם, רציתי שהיא ואני נקים משפחה". שנה אחרי היכרותם, מספרת רשף, הם נישאו. יש להם שני בנים משותפים: גור, בן 13 וחצי, ואסי, בן 10.
איך הרגשתם כשתומר הודיעה לכם שהיא מתחתנת?
שלמה: "רגשות מעורבים. מצד אחד שמחנו בשבילה, ומצד שני התאכזבנו מאוד מפני שהבנו שהיא לא תהיה פרטנרית שלנו לילד נוסף".
עידו: "שמחנו בשביל תומר ומיכה, שנכנס למערכת בדרך עדינה ורגישה שלא כל אחד היה מוצא אותה".
פלסנר ובורנשטיין, שבמקביל להורות המאושרת והגאה מטפחים בייבי נוסף, "אנסמבל כאן", לא נישאו מעולם. "כשהכרנו חתונה של גייז עוד לא הייתה תופעה שכיחה, המשפחות שלנו היו צריכות לעכל את הזוגיות שלנו, וכשאמא של עידו אמרה שאני החתן/ כלה הכי מהמם/ מת שהיא יכלה לבקש, כבר היינו כל כך הרבה שנים יחד עד שחתונה נראתה בעיניי כמו סתם מסיבה עם מלא אורחים", מספר שלמה. "כל שנה אנחנו מעלים הפקה שהיא אירוע עם מלא מוזמנים וזה מספיק".
בימים אלה הם מעלים עיבוד עכשווי ל"מדיאה" ב"תיאטרון הבית" ביפו בהשתתפות אודליה סגל וניסו כאביה (הצגות נוספות ב־25, 26 ו־27 במאי). "רציתי להעלות את 'מדיאה' כדי לחזק את החלקים הנשיים שמושתקים בי", מסביר פלסנר. "תכונות כמו אמפתיה והקשבה, שמסייעות לי בעבודתי בהנחיית קבוצות, עדיין פחות מוערכות מתכונות גבריות כמו אגרסיביות ובוטות, אבל במהלך ההפקה גיליתי שגם החלקים הגבריים שלי מושתקים עד לרמה של ביטול עצמי. זה קורה הרבה פעמים עם הילדים. כשרועי חוזר בלילה מאימון כדורסל, לא משנה אם רציתי לנוח או לבלות, אני נכנס למטבח ומפנק אותו בארוחה".
רועי: "אני מרגיש שאפשר לחלק אותי לארבעה חלקים שכל אחד מהם תרם לי מעצמו, אמא ושלושה אבות, אבל זה נראה לי מוזר לדבר על אבא 1, אבא 2 ואבא 3. בשבילי הם אבא, דודו ומיכה. עם אבא ודודו אני מדבר על אמנות, עם מיכה יש לי מכנה משותף של ספורט וראפ, אבל בעיקרון אני יכול לדבר על הכל עם כולם. לפעמים מישהו מהארבעה מתבאס שלא סיפרתי לו משהו ואני עונה, 'אמרתי לאחד — אמרתי לכולם. תעבירו הלאה'. אבל זה לא אומר שכל הארבעה מתייצבים באסיפות הורים. בדרך כלל באים שניים, אחד מכל בית".
תומר: "כל צומת בחייו של רועי מזמין שיחה של ארבעתנו. כשרועי בחר בכדורסל, כשהוא ביקש סלולרי, כשהוא רצה לטוס לבד לארצות־הברית, כשהוא רצה לעבור ל'אנקורי' ולהשקיע בבגרויות, בכל פעם שנושא חדש עולה על הפרק רועי יודע שהוא לא יקבל תשובה עד שכולנו נתכנס ונדבר. נחזור אליו עם תשובה מפורטת ומנומקת, ובסוף הוא יעשה את מה שהוא יחליט לעשות".
עידו: "האבהות לרועי, וגם השנים שחלפו, האיצו בי את הדחף לילד ביולוגי משלי, אבל תומר כבר הייתה תפוסה. נאלצתי לצאת למסע. את כל הדייטים שלא עשיתי עם בחורים עשיתי עם בחורות במהלך ארבע שנות חיפוש. הכרתי זוג לסביות, והיה דיאלוג מצוין, ואפילו ניסחנו הסכם, אבל בימים הקריטיים להיריון הן נעלמו. התקף חרדה. כל אכזבה נחוותה אצלי כסוג של אבל. המשכתי לחפש עד שהכרתי את ענת דרך חברה משותפת".
ענת רדנאי, 48, מנהלת "אי"ב", ארגון יוצרים עצמאיים בתיאטרון, ילדה את בנם לפני שמונה שנים. "הייתי רווקה ומאושרת", היא מספרת על התחלת ההיכרות. "כבר בסביבות גיל 30 הבנתי שאצלי זוגיות והורות לאו דווקא ילכו יחד, וכשהרחם שלי התחיל לדבר אליי החלטתי להפריד זוגיות מילדים. חיפשתי הומו. אמהות חד־הורית לא באה בחשבון מבחינתי, לא רגשית ולא כלכלית. סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני מחפשת פרטנר, וחברה סיפרה לי שעידו ושלמה מחפשים. הכרתי אותם בשמותיהם, אני עובדת המון שנים בפרינג'. הרמתי טלפון לעידו והשארתי לו הודעה, 'אשמח להיפגש איתך בענייני הורות משותפת', באתי אליהם והתאהבנו".
עידו: "הייתה כימיה בין שלושתנו. תחושה של 'ביחדנס'. כשענת צילצלה אליי הייתי בדיאלוג עם אישה אחרת, חוויתי תחושה של בגידה ואחרי כמה ימים הודעתי לה שכאן נפרדות דרכינו וחזרתי לענת".
ענת: "לי, בניגוד לתומר, היה פחות מזל. בגלל הגיל נאלצתי לעבור הפריות מבחנה. את נועם, הבן הביולוגי של עידו, ילדתי בגיל 40. כשנועם היה בן ארבע רמזתי לעידו ושלמה שתכף יהיה מאוחר".
עידו: "גם אנחנו רצינו עוד ילד. הייתי משוכנע שהפעם זו תהיה בת. אמרתי לשלמה שאני מרגיש שיש מישהי שמידפקת על החלון. ושלמה, במקום לומר לי, 'בוא נהיה בשקט כדי שהיא תעבור לדלת הבאה', קרא לענת והם יצרו את מאיה".
שלמה: "סוף־סוף נולדה לנו בת".
רועי: "כשאבא ודודו סיפרו לי שענת בהיריון אמרתי 'בסדר'. הבנתי שגם עידו רוצה ילד. אבל כשהם סיפרו לי שענת שוב בהיריון חטפתי הלם. אמרתי, 'חברים, אין לנו מספיק ילדים?' וגם טענתי שאני כבר בן 14, איך אתחבר לתינוק? אבל מהרגע שמאיה נולדה התהפכתי ב־180 מעלות. דפקתי לעצמי על המצח, 'איזה טמבל היית'. הכיף הכי גדול שלי הוא לחפוף לה את הראש ולהפריח איתה בועות סבון".
שלמה: "נועם ומאיה התחברו לרועי מבחינה גנטית, אבל חמשת החבר'ה האלה — כולל גור ואסי של תומר ומיכה, שלא מחוברים בקשר דם לנועם ומאיה — החליטו שהם אחים".
רועי: "עזבו אותי מגנטיקה, המציאות חזקה מהכל, אנחנו מחוברים".
מיכאל: "הורות משותפת היא פורמט שמאפשר יותר מיקוד בילדים. רק תומר ואני מתפקדים כהורים שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. לשלושת ההורים האחרים יש ימים חופשיים, שמעניקים נשימה יותר ארוכה. הילדים מרגישים שתמיד יש הורה פנוי בסביבה".
תומר: "הנשימה הארוכה גם מורידה את המפלס של רגשות האשמה".
שלמה: "בבית שלנו זה הכי מגוון. בראשון־שני אנחנו זוג צעיר נטול ילדים שמתמסר אך ורק לעבודה, ביום שלישי אנחנו זוג פלוס אחד, ברביעי אנחנו זוג עם שני ילדים קטנים, בחמישי אנחנו זוג עם נער מתבגר ובשישי־שבת אנחנו זוג עם שלושה עד חמישה".
תומר: "לגור ואסי יש רק אבא אחד, מיכאל, והם מקנאים בשלושת אחיהם שזכו בשני אבות. כשאנחנו חוזרים מחופשה משפחתית של 'העשירייה' הם אומרים, 'אנחנו רוצים יום אצל שלמה ועידו' או 'אנחנו רוצים יום אצל ענת'. פעמיים בשנה כולנו יורדים לסיני לשלוש חושות, שנקראות על שם שלוש הכתובות שלנו, ובחושה המרכזית מתרחשות קפיצות הגדילה. שם נפרדים מחיתולים וממוצצים ומתחילים לדבר וכל רגע הוא חוויה".
עידו: "הילדים מדלגים מחושה לחושה על פי ימות השבוע, בהתאם לחיים שלנו בעיר".
ענת: "אני הכי בת מזל. נכנסתי למשפחה שכבר היו בה ילדים ובכל פעם שמשהו חרק בתקשורת שלי עם האבות של ילדיי יכולתי ללכת לתומר ומיכה, להתבכיין ולבקש עצה, בידיעה שהם יעשו הכל למען האינטרס המשותף. הם לימדו אותי המון על שלמה ועידו".
תומר: "כמו 'אל תדברי עם עידו על הבוקר אם את רוצה שהוא יקשיב לך'. עצת זהב".
שלמה: "כולנו הגענו להורות מתוך בגרות וניסיון להיות הכי מדויקים שאפשר. סביב רועי הלכנו לטיפול משפחתי, סביב מאיה הלכנו להדרכת הורים. אנחנו עובדים בלהיות ההורים הכי טובים שאפשר".
ומה עם החלום שלך על מינימום ארבעה ילדים?
"אני כבר מוכן להיות סבא. אמא שלי נפטרה בגיל צעיר, אבל אבא שלי הספיק לראות את רועי".
עידו: "לכל ילד במשפחה שלנו יש שני סטים של סבתא וסבא שאוהבים את כולם".
ענת: "אבל שתי האמהות במשפחה הזו כבר עברו את גיל הפוריות".
רועי: "חברים, אפשר להחליט שהילד הבא יהיה שלי?"
כולם ביחד: "מתי אתה מתחיל?"
לפנייה לכתב/ת 
