רביעי 19 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 28.03.2018
    פועלי רוקנרול
    חמי רודנר, דנה ברגר, גלעד כהנא, פיטר רוט ושחר אבן־צור עולים על במה אחת ומדברים על החיים ברוקנרול מודל 2018
    איתי אילנאי | צילום: טל שחר

    אנחנו נפגשים במרכז תל־אביב בתשע בבוקר(!), ללא ספק שעה לא הגיונית כשמדובר בראיון משותף עם חמישה רוקרים. אלא שגיבורי הרוק של שנות התשעים הם כבר מזמן אנשי משפחה מיושבים שקמים מוקדם בבוקר כדי לקחת את הילדים לגן ולבית הספר. יושבים מולי חמישה מגיבורי הז'אנר: חמי רודנר, במידה רבה האב המייסד של הרוק הישראלי בניינטיז והסולן של "איפה הילד"; פיטר רוט ושחר אבן־צור מ"מוניקה סקס"; גלעד כהנא מה"ג'ירפות"; וכמובן דנה ברגר (כהנא: "לא היו עוד נשים ברוק בתקופה שלך?", ברגר: "לא"). בשלב מסוים עצרנו את הראיון וברגר ספרה כמה ילדים יש לחמישתם בסך הכל. התשובה הייתה 12.

     

    שעת בוקר מוקדמת, ואתם נראים לי ערניים לגמרי.

     

    רודנר: "התפיסה כאילו רוקרים קמים מאוחר זו קלישאה. אתה יודע מי קם בשתיים בצהריים? הזמרים המזרחיים. אני עבדתי עם כמה, הם אלה שקמים בשתיים בצהריים. לדור שלנו היה מוסר עבודה מאוד גבוה, וקיבלנו חינוך שצריך לעבוד קשה בשביל להשיג משהו בחיים. מבחינת אורח החיים, תמיד היינו ככה".

     

    איך מסתדרים עם ילדים כשצריך להופיע בערב?

     

    ברגר: "איך מסתדרת רופאה שיש לה משמרות ערב? מסתדרים. יש סבתות, יש בייביסיטר, יש בני זוג, הכל בסדר".

     

    רודנר: "בגלל שיש לי ימים פנויים אני נמצא הרבה עם הילדים במהלך היום. נורא כיף לי שאני לא חוזר הביתה בשמונה בערב ומספיק רק לקרוא להם סיפור לפני השינה".

     

    כהנא: "בוא נסדוק את האידיליה רגע. הייתה תקופה שהפסקתי לישון לחלוטין. הייתי חוזר מהופעה מאוחר בלילה, מנסה להרדים את התינוקת, כמעט מקיא עליה כי אני עדיין באפטר שוק מההופעה, מניח אותה כשנגמרים הגזים, ואז מצלצל השעון המעורר ומתחיל היום מחדש. לא ישנתי שבע שנים".

     

    רגע, רגע, אתה מתלונן עכשיו כדי שלא יפתחו עליך עיניים?

     

    כהנא: "בדיוק. אתה לומד מהר".

     

    די עם עומר אדם

     

    צחצחו את הד"ר מרטינס, כפתרו את חולצות הפלנל והדקו את הבנדנה: בשבוע הבא תיפתח בראשון־לציון מנהרת זמן, ובצד השני שלה יהיו שנות התשעים. זה היה עשור של סקאדים, סיינפלד ורצח פוליטי אחד — אבל מה שמסמל אותו יותר מהכל בתרבות הישראלית זאת המוזיקה. רוק־אנד־רול בעברית. פס הקול של דור שלם שהתבגר בתקופה שבה הווקמן פגש את MTV.

     

    המופע "מגבירים את הלילה" הוא הגרסה הנוכחית של פסטיבלי ערד, צמח ורוק עצמאות, עליהם השלום. הזדמנות טובה לרכז על במה אחת את הרכבי הרוק הגדולים של שנות התשעים, בתקווה ליצור מסורת שנתית חדשה שתגרום לנו לשיר ביחד "נשכור לנו חדר בדרום תל־אביב" ולהיזכר בימים בהם דירה בפלורנטין עלתה 200 דולר לחודש. על במה אחת יופיעו מלבד המרואיינים שיושבים מולי גם "נקמת הטרקטור", ערן צור, הקספרים, "תערובת אסקוט" ו"רוקפור", לצד שניים מוותיקי הסצנה - רמי פורטיס וקורין אלאל. אם הייתי יובל בנאי, הייתי שר עכשיו "אני רואה מלאך והוא אומר לי קח, את שנות התשעים". להתראות נעורים, שלום אהבה.

     

    האמת היא שתיכננתי לדבר על הפיל שבחדר רק לקראת סוף הראיון, אבל אבן־צור עשה בשבילי את העבודה בנקודה הזו. קשה לדבר היום על מוזיקה ישראלית בלי להזכיר את תופעת עומר אדם, האיש שמוכר 30 אלף כרטיסים בשעה וממלא אצטדיון כדורגל כלאחר יד. מספרים שזמרי הרוק יכולים רק לחלום עליהם. "הרוק היה בצד במשך שנים, ופתאום בשנות התשעים הוא הגיע למיינסטרים, לאמצע. הרגשנו שאנחנו עומר אדם", צוחק אבן־צור.

     

    איך אתם מתייחסים באמת להצלחה יוצאת הדופן של עומר אדם?

     

    אבן־צור: "יש סיבה אחת מאוד פשוטה לזה שעומר אדם מצליח, והיא שיש קהל למה שהוא עושה. הוא עובד קשה מאוד לא מעט שנים, והוא הגיע לזה בזכות".

     

    ברגר: "עומר אדם מאוד מצליח וזה סבבה. אם השאלה שלך היא האם זה חורה לנו, אז לא חורה לנו".

     

    כהנא: "תמיד מנסים להוקיע את ההצלחות הגדולות כסוג של פנייה למקום נמוך, וזה לא נכון. כמה שיותר הצלחות מבחינתי זה יותר טוב. זה מראה שיש פה חיים, ויש פה דם ולב, וצריך את זה".

     

    רודנר: "אני לא מבין, התכנסנו כאן כדי לדבר על עומר אדם? זה אבסורד".

     

    איזו מוזיקה אתם משמיעים לילדים שלכם? הם לא חוזרים מהלימודים ושרים עומר אדם וסטטיק ובן אל?

     

    אבן־צור: "ברור".

     

    רוט: "הם לא יכולים שלא לשמוע אותם. אי אפשר לברוח מזה".

     

    כהנא: "אצלי נועה קירל חזקה".

     

    ברגר: "הבן שלי דווקא חולה על רדיוהד, אליס אין צ'יינס, רד הוט צ'ילי פפרס".

     

    כמו עומר אדם היום, הרוקרים של שנות התשעים הצליחו לגעת בלב של המעריצים שלהם. לדברי כהנא, הסיבה היא שהשירים מאותה תקופה הצליחו לזקק את מה שצעירים באותם ימים רצו להגיד, ולא ידעו איך. "מה שלי מאוד בלט בתקופה ההיא זה שאנשים שרו כמו שאני הרגשתי", אומר כהנא. "כשהשירים של 'איפה הילד' התחילו לצאת, הרגשתי מחובר לזה בנימי נימיי. מישהו סוף־סוף דיבר על המקום שאני נמצא בו".

     

    ברגר: "זה מאוד איפיין את התקופה שלנו, של אנשים שרוצים להגיד משהו, שירים שיש להם מסר ואמירה. כל מיני דברים גסים שאנשים היום לא מדברים עליהם".

     

    רודנר: "הסינגל הראשון ש'מוניקה סקס' הוציאו זה 'כל החבר'ה', שיר חברתי עם ביקורת מושחזת (על פרשת האונס בקיבוץ שמרת, א"א). אין בשיר הזה שום דבר מתנחמד, אין בו פוצי־מוצי. זה מה שמייחד את השירים האלה. כתבנו דברים ריאליסטיים, גם על הדברים הכיפיים וגם על הדברים הכואבים של הדור שלנו. וזו אחת הסיבות, מעבר לזה שהיו גם כמה מנגינות יפות, שהשירים האלה נשארו".

     

    כהנא: "היו קולות חדשים שיחד יצרו איזו תחושה שקורה פה משהו טוב".

     

    וזה קרס?

     

    ברגר: "אנחנו נראים לך קרוסים? כל מי שיושב פה מופיע כל הזמן. אתה לא יושב עם אנשים שבשנות התשעים היה להם רגע ואוספים אותם עכשיו לשם הנוסטלגיה. אתה יושב עם אמנים שמאז לא הפסיקו לרגע. מה שהשתנה זה הלך הרוח התרבותי".

     

    כהנא: "הוא חייב להשתנות, אחרת הוא ימות. מי שחושב שפעם היה יותר טוב פשוט בדרכו לקבר".

     

    תחושה של התפוצצות

     

    הם מכירים כבר שנים. חמי רודנר ראה את דנה ברגר מופיעה לראשונה ב־1988, כשיצחק שמיר היה ראש ממשלה ובמצעדי הפזמונים כיכבו עופרה חזה, סי היימן ואדם. היא הייתה אז אחרי שהשתחררה מלהקת הנח"ל — שפורקה לאחר שחלק מחבריה נתפסו מעשנים חשיש — והצטרפה ללהקת "בלאגן" של דן תורן. את השיר "נפלת חזק" כתב רודנר בעקבות רומן שניהלה עם חברו, ירמי קפלן. "זה היה רומן קצר וכואב", אומרת ברגר.

     

    כמה שנים אחרי זה רודנר שמע את "מוניקה סקס" בהופעה ואימץ אותם כלהקת חימום של "איפה הילד". במקביל העביר קלטת שלהם לחיים שמש מ"הד ארצי", והשאר היסטוריה.

     

    גלעד כהנא, הצעיר שבחבורה, זוכר את עצמו נדחק לקדמת הבמה בהופעות של כל הלהקות האלה וחולם על היום שבו יופיע לצידן. "זו הייתה תחושה של התפוצצות, מעין רגע של 'טינג!', שכל מי שנמצא פה היה חלק ממנו. חוץ ממני".

     

    ברגר מזהה את הרגע הזה ב־1991. "מועדון ה'רוקסן'. ההתפוצצות של ההופעות, של הלהקות, של אלף איש בקהל כל ערב".

     

    25 שנה אחרי, בפגישת המחזור שאנחנו עורכים, קשה שלא להתרשם ממערכת היחסים החברית ביניהם, מהעובדה שהם מרגישים בבית זה עם זה. "אני מסתכל על האחווה שיש בין האנשים כאן וחושב שהחברות שלנו לא פחות יפה ומשמעותית מאשר המוזיקה", אומר רודנר. "מבחינתנו זה סוג של ציונות. אנחנו מבינים עד כמה החברים שלנו חשובים בשביל הסצנה".

     

    ברגר: "זו משפחה".

     

    רגע לפני שאנחנו מתפזרים שחר אבן־צור מרגיש צורך לחלוק משהו: "תקשיבו, יש לי תחושה שהבוקר הזה הוא לא לחינם. החלום שלי זה להקים עוד להקה, כי זה הדבר הכי כיף בעולם. לא סתם הגיעו לכאן דווקא כל האנשים האלה. מה אתם אומרים?".

     

    כהנא: "בכיף, אבל אני המתופף".

     

     

    פסטיבל "מגבירים את הלילה", חול המועד פסח, 4.4, אמפי לייב פארק, ראשון־לציון