"די לתרץ חוסר הצלחה בקיפוח"

מוריס כהן יודע לגלם נהדר דמויות מחוספסות, עברייניות, עממיות. לא סתם הוא נחשב כיום לאחד משחקני האופי הכי טובים בישראל. וזאת לא הגזמה. בסרט "אבינו", שזיכה אותו בפרס אופיר, כהן גילם גובה חובות בשירותו של גנגסטר. בסדרה "אחת אפס אפס" הוא היה השוטר "מוטי המניאק". ועוד איזה מניאק. אבל מעטים יודעים שמתחת למעטה הקשוח לכאורה הזה מסתתר גם צייר ואמן פלסטי רגיש ומוכשר. עכשיו הוא מציג את העבודות שלו ושל שותפו ליצירה, רוסלו שמריה, בתערוכה (גלריית "קן הקוקייה" ביפו), ומתרגש לקראת הפתיחה כאילו זכה לפחות באוסקר.

הרבה מפורסמים עושים מדי פעם תערוכות בעיקר בשביל להזמין לפתיחה את כל המי ומי ולככב במדורים הנכונים.

"אני לא כזה", הוא מחייך, בלי שום תרעומת. "אני יודע שהיצירות שלי טובות. אני לא עושה תערוכה כי אני מפורסם ואני רוצה שכולם יבואו ויגידו 'וואו'. אני אוהב את זה ומאמין שהעבודות שלנו באמת טובות. מבחינתי, שלא תהיה פתיחה ושלא כל הסלבס יבואו. בא לי שאנשים פשוטים, אנשים מהעם, אנשים אוהבי אמנות, יבואו ויקנו את היצירות שלי, ולא בגלל שאני מוריס כהן אלא בגלל שהיצירה עומדת בפני עצמה".

"הוא באמת צייר ואמן נהדר, ואני לא אומרת את זה בגלל שאני אשתו", מתערבת בשיחה רעייתו, השחקנית רותם זיסמן, שמביאה לפגישה את בתם הקטנה הדסה־ז'קלין.

עבודה של כהן, מתוך התערוכה

השניים נפגשו לפני כעשור במועדון "האומן 17". איתי תורג'מן הפגיש ביניהם. "הוא היה שליח מצווה", צוחק כהן. אלה הנישואים השניים שלו. הראשונים הסתיימו כעבור שנה, כשהיה בן 26. בשנים האחרונות מוריס ורותם מתקרבים לדת, שומרים שבת. כהן לומד תורה יחד עם חבריו ישראל אטיאס, דני שטג ואביב אלוש. "כל מה שקרה לי בחיים היה צריך להיות, גם הגירושים", הוא אומר. "רותם היא האהבה הכי גדולה שיש לי, אבל עכשיו יש לה מתחרה — הדסה הקטנה".

מה כל כך מיוחד ברותם?

"היא לימדה אותי להכיר בערך שלי והפכה אותי גם לשחקן יותר טוב. היא חדורת מטרה הרבה יותר ממני, וזה טוב. החלטנו להיות צמחונים. אנחנו כבר לא אוכלים בשר חמש שנים בעקבות תוכנית של אילנה דיין על תנובה. אני יכול לשכוח את ההחלטות שהחלטתי, לא רותם. כשהיא מחליטה, היא לא זזה. הכל אצלה דוך, וזה מה שכל כך יפה בה".

המנטור: סלבדור דאלי

כהן, 42, מצייר עוד מנעוריו. "לא גדלתי בבית של אמנות ואף פעם גם לא למדתי ציור בצורה מסודרת", הוא מספר. "כילד ידעתי להעתיק מאוד יפה. הייתי רואה ציור ומעתיק אותו אחד לאחד. במיוחד ציורים של סלבדור דאלי. הכל השתנה כשרותם פגשה את רוסלו על סט הצילומים. הוא עבד שם כמלביש, וסיפר לה שהוא מצייר. רותם הפגישה בינינו, ונוצר חיבור מדהים. הרי ציור זה תחום מלא אגו, ונדיר שאתה מצליח לצייר עם עוד מישהו, אבל רוסלו מביא את הטכניקה של העבודה על בד שלמד בשנקר, ואני מביא את הטכניקה של עבודה עם בטון".

סליחה, אבל מה לך ולעבודה עם בטון?

"כילד הייתי סוג של פועל בניין. הלכתי לעבודה עם אבא שלי, שהוא קבלן בניין ושיפוצים. צובעים בתים, עושים קירות גבס או לבנים, הייתי סוחב דליים של בטון. לא האמנתי שכשאגדל אעשה עם זה משהו, והיום אני מיישם את הכל באמנות. מערבב בטון ושם אותו על הציורים שלי".

אז מה אתה יותר — שחקן או צייר?

"אמן. היצירות האלה הן עוד דרך לבטא את האמן שבך".

ההורים שלי חטפו הלם תרבות

הוא בן בכור שנולד בבת־ים לאמא ממוצא מרוקאי ולאב ממוצא תוניסאי. בגיל 11 עבר עם הוריו לאילת. "באילת מכירים אותי כמשה, או כמושיקו, לא כמוריס", הוא אומר. "מוריס זה משה בעצם".

היו לך בעיות עם השם מוריס? אתה מרגיש שבהתחלה הסתכלו עליך אחרת בתעשייה בגלל השם?

"ממש לא, לא כילד ולא כמבוגר. אני אוהב את השם הזה מאוד. בילדות אמא שלי העדיפה שיקראו לי משה, אבל כל מי שפגש בי מהצבא והלאה מכיר אותי כמוריס. זה השם שמופיע בפנקס החוגר שלי. אני הכי ילד פריפריה, וגם עכשיו, כשאני גר בתל־אביב, אני לא גר במרכז אלא ביד אליהו".

הכי הוא מתגעגע לילדות ההיא, שנשארה בעיניו, גם ממרחק השנים, תמימה ונקייה. "לא מזמן סבתא של רותם נפטרה", הוא מספר. "היא גרה בטירת־הכרמל, ואחרי האזכרה הלכנו לאכול פיצה — הפיצה הכי טעימה שאכלנו המון זמן. פיצה פשוטה כמו פעם כשהיינו ילדים ואכלנו משולש פיצה. אמרתי לרותם, 'תקשיבי, יש משהו במקומות האלה שלא השתנה. הילדים עדיין משחקים בחוץ. בא לי שגם הילדה שלי תחווה אותה ילדות שאני חוויתי — לצאת החוצה עם חברים, לשחק קלאס, כדורגל, מחבואים. יש משהו הרבה יותר חם בפריפריה. אצלנו בבניין השכנים הם חלק מאיתנו. דופקים בדלת, מביאים עוגה. בצפון תל־אביב אתה בקושי מכיר את השכן שלך".

ואיפה הקושי הכלכלי בפריפריה? הקיפוח והאפליה העדתית?

"בנאדם שמרגיש מקופח, הקיפוח קיים בתוכו. אתה זה שמייצא לסביבה את התחושות שלך. הגיע הזמן שנמחק את הקיפוח מהחיים שלנו. אנחנו מגדלים דור שלם על מושגים כמו אשכנזים ומזרחים, או ימנים ושמאלנים. למה הילדה שלי צריכה לגדול על זה? ברור שהיה קיפוח, אבל בוא נתקדם הלאה, מספיק עם זה".

אי אפשר שלא לדבר עם כהן על הסערה שעוררה הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל". "ההורים שלי באו מקזבלנקה, וכשהם הגיעו לכאן היה להם הלם תרבות. קזבלנקה בתקופה ההיא הייתה צרפת. הם היו עשירים, היו להם בגדים יפים, היה להם זהב, אבל הם מכרו הכל ובאו לפה, והיו בשוק ששמו אותם במעברה. הם היו בהלם תרבות ממה שקורה פה בארץ, אבל נשארו כאן ולא חזרו למרוקו כמו אחרים".

זה לא אומר שלא היה קיפוח מכוון כפי שראינו בסדרה.

"די לתרץ חוסר הצלחה בקיפוח", הוא מתרעם. "מספיק להגיד 'אני מזרחי ומקופח ולכן אין לי בית'. מספיק עם בכיינות והאשמות. האנשים לוקחים את הקיפוח כתירוץ לזה שהם לא מצליחים, וזה מוגזם".

אבל נעשו כאן טעויות.

"אין ספק שנעשו טעויות, אבל בואו נתקדם הלאה. מי שטוב במה שהוא עושה יצליח, ומי שלא - לא יצליח. חייבים לשחרר. אם לא, עוד דור ועוד דור יגדלו עם תחושת קיפוח. בואו נפסיק ללבות את השנאה והפילוג. זאת אולי העבודה של הפוליטיקאים ללבות את זה, אבל אנחנו צריכים לאחות את השסע. בעבר, אי אפשר היה לשפוט את הקיבוצניקים על היחס שלהם לעולים. העולים החדשים לא ידעו לעבוד כמותם, לא היה להם את הפשן הזה שהיה לאנשים שבנו את הארץ. היום ההתייחסות לעולים הייתה אחרת. היום לומדים כאן לקבל את השונה, את האחר".

אז מה אתה אומר לגבי סוגיית גירוש הפליטים.

"זה מעציב. הם בני אדם, וככה צריכים להתייחס אליהם, לא לגרש אותם".

אז איך פותרים את הבעיה?

"לקחנו בבית שלנו החלטה שאנחנו לא נכנסים לאינטרנט. אני לא שומע חדשות, לא צופה בפרסומות, ולא מכניס לתוכי את כל המידע הזה שהחברה רוצה שאני אצרוך. זה מיותר. אנחנו בנויים משטיפות מוח. איך לא תמשיך להרגיש מקופח אם מכל מקום שוטפים לך את המוח עם דיבורים על קיפוח? אני רוצה להיות בנאדם חופשי, לצאת ממצרים, משיעבוד לגאולה".

כשחקן הרגשת שחובת ההוכחה מוטלת עליך יותר מאשר על אחרים?

"זה לא היה תמיד פשוט, אבל היום טוב לי עם זה. יש המון שחקנים שעושים תפקיד אחד בטלוויזיה והכל פתוח בפניהם. אני עשיתי המון תפקידים, אבל אני עדיין צריך להיבחן באודישנים. אבל טוב לי עם זה בסך הכל. פעם זה היה יותר מסובך. אומרים שלהיות פשוט זה הכי קשה. היום אם אני אלך לאודישן ולא אקבל את התפקיד, אני לא אבוא בטענות לאף אחד. זה יהיה סימן שאין לי מה לתת לתפקיד הזה".

לא מזמן הוא סיים להצטלם לסדרה "תיק נעדר", על פי רב המכר של דרור משעני (לצד אורנה בנאי, עוז זהבי ואחרים), וגם כאן גילם שוטר. "כנראה בגלגול הקודם הייתי שוטר או עבריין, כי תמיד נותנים לי לגלם אותם, ועכשיו אני צריך לשלם על כל הפשעים שעשיתי", הוא מחייך. "ומה שמצחיק זה שיש להם כנראה אותו טייפ־קאסט. לא מזמן הציעו לי עוד תפקיד של שוטר, אבל ויתרתי. מספיק לי בינתיים עם התפקידים האלה".

התערוכה של כהן ורוסלו שמריה תוצג עד 14 באפריל ב"קן הקוקיה", נועם 3, יפו