כשירדנו עם מפקדת תחנת כפר כנא, סנ"צ מירב וגנר, לכיכר המעיין בכפר, להתרשם מהסדר שהמשטרה עשתה שם במעגל התנועה, לא ידענו על סיפור האגדה העומד מאחורי המקום. מדובר באירוע מלפני כ־2,000 שנה הנסמך על המסורת הנוצרית, שלפיה הוזמנו ישו ואמו מרים לחתונה בכפר והבינו די מהר שאוכל דווקא יש, אבל יין אין. מרים ביקשה שיעשה משהו בנידון והוא ענה לה באדישות שזה לא עניין שלהם, אבל בכל זאת הורה למלא שישה כדי אבן גדולים במי המעיין ואותם הפך ליין. זה היה הנס הראשון שלו בסדרת ניסים מפוארת, ועכשיו בכיכר, בצהרי היום, נראה שהתחולל פה נס נוסף: אין מכוניות שחונות בכיכר וחוסמות אותה והפקק הארוך והצפצופים העצבניים של הנהגים נעלמו.
הדברים נכתבים בראשית השבוע, חמישה ימים לפני ערב חג הפסח ויום האדמה החלים השנה באותו היום. כנהוג בכל שנה בכנא, תצא תהלוכה של כמה מאות אנשים ממסגד שייח' כמאל חטיב שבטבורו של הכפר, תחלוף על פני אנדרטת השהיד ותמשיך לכאן, אל כיכר המעיין, שסביבה יעמדו הצועדים ויקראו את קריאותיהם. סנ"צ וגנר תעמוד יחד עם פקודיה לא רחוק מהאירוע ותאבטח אותו.
היא כמובן תגיע מוקדם בבוקר לתחנה, תעבור על הערכות המצב ותשב עם קציני הסיור ומפקדי המשמרת לתדריך אחרון לפני היציאה לשטח. בבית בנשר יעמלו הבעל גיא וארבע הבנות, הקטנה שבהן בת שמונה והגדולה בת 17, על שולחן החג שסביבו יתארחו בערב משפחות שני הצדדים, שלה ושלו - עניין של 40 איש בערך. היום הזה יתנהל בציפייה מתוחה מצידם, שהאירוע בכנא יעבור בשלום כדי שהבוסית תחזור מהר הביתה לתפוס פיקוד על ליל הסדר.
עם מדים וחיג'אב
זה סיפור הנע בשני צירים הנפגשים במקום אחד, תחנת משטרת ישראל בכפר כנא. וגנר, 42, דוברת ערבית ובוגרת יחידה 8200, היא המפקדת הראשונה של תחנת המשטרה בכפר שהוקמה בחודש נובמבר האחרון. כ־22 אלף איש חיים בכפר המדורג במקום 2 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עם כמעט 20 אחוזי אבטלה, שכר חודשי ממוצע של קצת יותר מ־5,000 שקל, קרוב למחצית מהממוצע הארצי, כפר כנא הוא לא מקום פשוט.
העובדה שהכפר הוא גם אחד ממעוזיו של הפלג הצפוני בתנועה האיסלמית, רק מוסיפה למורכבות המקום. השייח' כמאל ח'טיב, סגנו של ראש התנועה, ראאד סלאח, הוא בן הכפר. גם שייח' סלאח, תושב אום אל־פחם, מתגורר החל מיום שני השבוע בכנא. בית המשפט החליט לשחררו ממעצרו בחשד להסתה לטרור בתנאים מגבילים. הוא הורחק מעירו ונאלץ לשכור דירה בכנא, שבה ישהה בתנאי מעצר בית.
כך שהמשימה שהוטלה על וגנר לא פשוטה. בכלל, המשטרה לא התקבלה בכנא בפרחים ומטחי סוכריות. את ההחלטה על הקמת התחנה, כחלק משבע נקודות משטרה חדשות במגזר הערבי, קיבל מחוז צפון בסתיו 2016, במסגרת תוכנית מקיפה של המשרד לביטחון פנים לחיזוק הנוכחות המשטרתית ביישובים הערביים בארץ.
לא מעט תושבים בכנא התנגדו למהלך. כמאתיים מהם הפגינו מול התחנה בטקס חנוכתה, שהתקיים במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, בטענה ששוטרים רצחו "בדם קר" את חיר חמדאן, בן 22, שנורה למוות ב־2014 לאחר שניסה לדקור שוטר. התיק נגד השוטר נסגר בטענה של הגנה עצמית, והתושבים לא שכחו ולא סלחו.
התחנה עצמה החלה לעבוד בסוף הקיץ שעבר במשטרת נצרת, "עד שימצאו לנו מקום להקמת המבנה", מספרת וגנר. "אם היה מגיע לשם תושב אחד ביום להגיש תלונה, זו הייתה סוג של חגיגה. ואז נמצא השטח אבל התושבים שהתנגדו לתחנה, מיעוט שבמיעוט, הגישו עתירה מנהלית נגד היתר הקמת המבנה. העתירה נדחתה והעבודות נמשכו. במקביל אמרו המתנגדים, 'לא מספיק שהקמתם לנו תחנה, אז כדי לזלזל בנו עוד יותר, להשפיל עד עפר, גם מיניתם לנו אישה, יענו עשיתם לנו בכוונה, תקעתם לנו אצבע בעין'. הם אמרו את זה במילים האלה".
אמרו לך את זה בפנים?
"הדיבורים היו סביבי. אני עצמי לא נתקלתי בשום פרצוף עקום או התייחסות לא עניינית. ההפך, פנים אל פנים רוחשים לי כבוד.
"זו תחנה שאחראית לא רק על כנא, אנחנו אחראים גם על ריינה, עילוט, משהד, טורעאן והמועצה האזורית אל בטוף, משהו כמו 50 אלף תושבים. ראש מועצת משהד אמר לי שבהתחלה הם הרימו גבה, 'מה פתאום הביאו לנו אישה? אבל מהר מאוד הבנו שאת חזקה, שאי־אפשר למכור לך סיפורים'".
בכנא השבאב דווקא היו מרוצים מהמינוי. "חשבו שתגיע בחורה ואפשר יהיה לעשות לה קרנבל", אומר קצין המבצעים של התחנה, פקד תומר לוי, "אמרו, 'וואלק, באה אלינו אחת קטנה, חמודה, בטוח נמשיך לחגוג. עכשיו הם אומרים, 'הביאו לנו מג'נונה שנתפס לה האלמנט עלינו, זאתי נדלקת מאפס למאה בפחות מעשר שניות'".
72 שוטרים משרתים בתחנה, חצי מהם יהודים. השאר מוסלמים, דרוזים, נוצרים וצ'רקסי אחד. מכפר כנא אין בתחנה שוטר אחד. תושבי הכפר המשרתים במשטרת ישראל עובדים בתחנות ומרחבים אחרים, הבכיר ביניהם הוא הניצב המוסלמי הראשון במשטרה, ג'מאל חכרוש, העומד בראש המינהלת לשיפור שירותי המשטרה ביישובים הערביים. "יש לנו גם שלוש שוטרות מוסלמיות, אחת מהן, סעדי, היא דתייה עם חיג'אב".
אפשר לקרוא להן?
"זה נושא קצת רגיש. לפני כמה חודשים טיפלה מתנדבת של המשטרה, מוסלמית עם חיג'אב, בתאונת דרכים בכביש 7. אזרח שעבר שם צילם אותה בשטח כדי להראות איזה יופי שיש שוטרות מוסלמיות דתיות במשטרת ישראל והעלה את התמונות. בעקבות הפרסום, אותה מתנדבת חטפה איומים וקללות בעמוד הפרטי שלה בפייסבוק. חלק מהמאיימים זומנו לחקירה במשטרה. ככה שזה לא פשוט. חוץ מזה הן לא פה, הן ביום כשירות תרבותית שכל שוטרי התחנה עוברים".
מה זה?
"זה יום הכנה מנטלי למתן שירות מותאם אוכלוסייה. אנחנו עובדים בחברה הערבית וצריכים להתחשב במאפיינים התרבותיים. למשל ענייני סכסוכים בין חמולות והאפשרויות לסולחה. או למשל בחיפוש בבתים, בחדרים שבהם נמצאות נשים, כניסה ללא ליווי אישה עלולה לייצר הסלמה ולכן צריכה להימצא שם שוטרת או גבר מלווה מטעם המשפחה. אבל אני חושבת שסעדי חזרה מההשתלמות, אני אקרא לה".
החוקרת רס"ל סברין סעדי, בת 26, תושבת בסמת טבעון, עשתה שירות לאומי במחוז חוף של המשטרה בתור רכזת משאבי אנוש, וכשרצתה להתגייס הציעו לה תפקיד במרכז הארץ. "ויתרתי על ההצעה כי לא רציתי לעזוב את המשפחה. לפני שנה וחצי שמעתי שיש גיוס למשטרה ושאלתי אם יקבלו אותי כבחורה מוסלמית דתייה. אמרו לי שאין שום בעיה".
ביום חנוכת התחנה, כשהגיעה למעמד החגיגי על מדי א', כמו שאר השוטרים בתחנה, ספגה מטח נאצות ותמונתה במדים פורסמה ברשתות החברתיות. "היו מלא קללות", היא אומרת, "לא רק עליי, גם על אבא, אמא והאחיות שלי. זה שם אותי במצב לא נעים מול המשפחה שלי, אבל הם אמרו לי, 'אל תתייחסי לשום דבר, ציפינו לזה'. וזה באמת לא עזר להם, עובדה שאני משרתת במשטרה ועובדת בתחנת כנא".
עכשיו אין לה בעיה לדבר וששמה יוזכר בעיתון, העיקר לא להצטלם. "אחרי מה שקרה לי, אני מעדיפה לוותר על תמונה. בכנא מתנגדים לזה ששוטרת דתייה משרתת בתחנה. זה לא כזה מקובל על כולם וגם לא כזה נפוץ. יש עוד שתי חוקרות מוסלמיות בתחנה אבל איתן אין בעיה, כי הן לא דתיות. לא מזמן התחילה לעבוד בתחנת נצרת חוקרת מוסלמית דתייה כך שבעוד כמה שנים אני מקווה שזה יהיה יותר נפוץ ואנשים יתרגלו".
"התאהבתי בערבית"
וגנר במשטרה 21 שנה. הייתה סטודנטית לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה והתפרנסה ממתן שיעורי עזר לילדים וכקופאית בקולנוע. יום אחד ראתה מודעה באוניברסיטה לתפקיד אחראית בסיס משמר אזרחי בוואדי ניסנאס בחיפה. "זה היה ב־97', תפקיד של מפעיל מתנדבים בחצי משרה בשעות הערב", היא מספרת. "עד אז לא חשבתי בכלל על המשטרה, בגלל הרקע שלי במודיעין יכולתי ללכת לאפיקים אחרים מבחינת הקריירה.
"מצאתי את עצמי במקום קטן לכאורה אבל בתפקיד שיש לו השפעה על חיי התושבים בשכונה, תפקיד שאתה יוזם בו בלי סוף. קלטתי שכל פעולה שלי שם, בנקודה הקטנה ההיא, משפרת את הביטחון האישי של התושבים ואת איכות החיים שלהם. ומהר מאוד התאהבתי בעבודה שלי".
מאז הספיקה למלא מגוון תפקידי מודיעין במחוז צפון ומחוז חוף, לפקד על מרכז השליטה המחוזי בצפון, להיות העוזרת של מפקד המחוז וסגנית מפקד תחנת משגב. את בעלה הכירה דרך חברה ששירתה איתה בתחנת חיפה. גיא שירת אז בתחנת חדרה, ואחרי שלושה חודשים הציע נישואים. 18 שנה הם ביחד, יש להם ארבע ילדות, כלבה וחתול.
ומאיפה הערבית?
"גדלתי בבית חצי מרוקאי וחצי טורקי, ושמעתי ערבית מגיל אפס. למדתי בריאלי בחיפה 5 יחידות בערבית ולימודי איסלאם. המורה בתיכון לימדה בצורה סוחפת ומרתקת והתאהבתי בשפה.
"למדתי סורות (פרקים) בקוראן ונהניתי מכל רגע. השפה מאוד גבוהה והחריזה יפהפייה. זה מתנגן לך באוזן. בטקס פתיחת התחנה והכניסה שלי לתפקיד סיימתי את דבריי ב'סורת אל נאס', סורת האנשים, הפרק האחרון בקוראן. הפרק הזה הוא מעין הגנה על האדם מפני עין הרע ואנשים חורשי רעה. הנציגים המוסלמים שנכחו במקום אמרו יחד איתי את הסורה. זה היה ספונטני, לא מתוכנן, וכל כך אנושי.
"כשמפקד המחוז בישר לי שהוא ממנה אותי למפקדת תחנת המשטרה כאן לא הייתה מאושרת ממני. לתת לי כזה אתגר זה חלום, כבוד עצום. אמרתי למפקד המחוז, 'אתה אמיץ'. אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי בתוך מסגד בכפר כנא. קיבלנו מודיעין שהיה ירי על המסגד והגענו לשם. הורדתי נעליים בכניסה ונכנסתי עם האנשים שלי. השייח' דיבר בערבית ואני תירגמתי להם. הם שאלו, אני תירגמתי, הוא ענה ותירגמתי בחזרה. מספר מה היה, איפה היה, ואנחנו יושבים במסגד ואני אומרת לעצמי, 'איזו סצנה סוריאליסטית'. זו הגשמה עצמית ברמה הכי גבוהה שיש".
מחלון משרדה של המפקדת וגנר ראינו בחצר התחנה ילד עם ילקוט בית ספר על הגב הולך אחרי שוטר. הוא נראה מוזנח, שיערו פרוע ופניו מלוכלכות, בגדיו מוכתמים, נראה שלא כובסו זמן רב. ביקשנו לברר מה הסיפור. א', בקושי בן 12, תושב ג'בלייה שברצועת עזה, שוהה לא־חוקי בארץ, נכנס דרך מחסום ארז לפני כשנה עם סבתו על מנת לנסוע איתה להתפלל באל־אקצא בירושלים. הסבתא חזרה לעזה והוא נותר כאן כדי לעבוד.
יש לו שמונה אחים ואחיות, ההורים לא עובדים, ואת הכסף שהוא מרוויח ממכירת ספרי לימוד וכל מיני פיצ'פקס בכפרים ערביים, הוא שולח להם דרך סוחרים עזתים שמגיעים לעשות עסקים עם ישראלים. הוא הוכנס לחדר האוכל בתחנה, שם קיבל חמגשית עם ארוחת צהריים, שאותה חיסל תוך דקות ספורות.
"הוא התקשר ל־100 וביקש שהמשטרה תבוא ותיקח אותו כי כבר כמה ימים שאין לו איפה לישון ואין לו מה לאכול", אומרת וגנר. "מסכן, כואב הלב עליו. תראו, הוא ילד קטן. הוא בוכה עכשיו כי נפל לו האסימון שכנראה נצטרך להחזיר אותו לעזה, והוא לא רוצה כי הוא חייב להמשיך לעבוד ולשלוח להם כסף. לפני חודש וחצי פשטנו על דירה בכנא ומצאנו שם שש נשים מהגדה, אחת הייתה מעזה. חלקן היו עם תינוקות. הן יורדות לקבץ נדבות בכיכר המעיין או בצומת בית רימון ואת הכסף שולחות למשפחות. אנחנו אוספים אותן ומעבירים אותן חזרה לשטחים דרך המחסום הרלוונטי.
"בצפון הכפר, ביער, יש שב"חים שבונים לעצמם חושות, מכסים אותן בניילונים ומתכסים בשמיכות מרופטות. הם ישנים בין השיחים ומתחת לעצים. זה מחזה לא נעים אבל בעבודה שלנו אנחנו נתקלים בדברים לא נעימים. זה עצוב לי כבת אדם, לא רק כאמא. עצוב לראות אותם ישנים בשטח בתת־תנאים. לישון מתחת לעץ תחת ניילון זה דבר נורמלי? זה קורע לב".
עניין השוהים הלא־חוקיים הוא חלק קטן מאוד בעבודת התחנה. קצת לא רציני לבחון את האפקטיביות של תחנת משטרה שהחלה לעבוד רק לפני ארבעה חודשים, אבל אפשר לבחון את הכיוון. היעדים וסדרי העדיפויות, אומרת וגנר, מתגבשים תוך כדי עבודה בשטח ועבודת מטה. "מחלקת האסטרטגיה של המשטרה ביצעה כאן סקר בין התושבים כדי לבדוק באילו בעיות חשוב להם שהתחנה החדשה תטפל. מהסקר עלה שמה שהכי מטריד אותם זו הבריונות בכבישים. 40 אחוז ענו שההשתוללות בכביש, חסימת הכביש בחניות לא מתחשבות, נהיגה ללא רישיון, מפריעות להם. זה היה במקום הראשון. בנוסף, הטרידה אותם יותר גרימת רעש במרחב הציבורי מאשר תופעת הירי, שקיבלה פחות מחמישה אחוז בסדר העדיפויות של התושבים.
"צריך להבין שהרוב המוחלט של התושבים כאן הם אנשים טובים, נורמטיביים שרוצים לחיות בשקט. הם קודם כל רוצים איכות חיים. אבל יש פה היסטוריה של אירועי ירי פליליים, משפחה מול משפחה, וגם ירי על המשטרה. פשוט מוציאים נשק ויורים.
"או למשל סכסוכי שכנים על רעש. לפני שלושה חודשים היה לנו אירוע שבחור ישב בבית והשכנים שלו בחצר ליד השמיעו מוזיקה בקולי קולות. זה הפריע לו אז הוא לקח סכין ודקר אותם בראש ובגב. היית צריך לראות את השכנים שלו, איך הוא דקר אותם. ראיתי אותו פה בתחנה עצור, שאלתי אותו, 'מה אתה, סמוראי?'
"לפני שבועיים סתם סכסוך שכנים שגלש לקללות, נגמר בירי באמצע הרחוב. יש פה ירי בבודדת וירי באוטומט, אנשים מסליקים קלאצ'ים בשטחים פתוחים. אנשים רצים עם הידיים על הראש והאוזניים כדי לתפוס מחסה, נשים רצות עם הילדים שלהן בידיים. זה אצלנו בראש סדר העדיפויות. היו לנו תפיסות יפות מאז שהתחלנו לעבוד - 6 רובים ארוכים, 13 אקדחים, 11 רימוני הלם ורסס ו־6 מטענים - אבל אין ספק שיש לנו עוד הרבה עבודה. המון".
שיניתם משהו בתפיסה של האנשים לגבי המשטרה?
"עוד מוקדם לקבוע. אבל אנשים רואים שאנחנו עובדים עבורם ועבור המקום. לפני כמה חודשים קיבלנו דיווח על אירוע ירי באמצע הרחוב בשכונת באב אל־חארא בכנא. אמרו לנו שזה סכסוך שכנים. מתוך האירוע הזה הבנו שיש שם תחנת סמים שמפריעה לכל התושבים בשכונה. עבדנו על התחנה הזו כמה חודשים עד שפיצחנו אותה לפני חודש. עצרנו שלושה מעורבים משמעותיים, אחרי אחד מהם ביצענו מרדף עד שעצרנו אותו במחסום בכפר תבור, 15 ק"מ מכאן. התברר שאין לו רישיון נהיגה בכלל. תפסנו שבעה כלי רכב, אקסטזי וחשיש בכמויות לא קטנות. החקירה הובילה להגשת כתבי אישום עם 70 סעיפי סחר בסמים ותקיפות. התושבים בשכונה הודו לנו. הם נושמים לרווחה.
"גם בנושא האלימות במשפחה אנחנו רואים שישנה יותר נכונות להתלונן, למרות שזה נושא מאוד־מאוד רגיש. לפני כחודשיים הגיע לתחנה מידע על בחורה שאחיה גרם לה חבלות קשות בפנים, הכה אותה מכות נמרצות. שוטרים הביאו אותה לתחנה כדי שתגיש תלונה. עצרנו את האח, והאבא והאמא הגיעו וישבו על ספסל בחצר. אמרתי לאבא, 'תראה מה הבן שלך עשה לבת שלך, איך הוא הרביץ לה' והתגובה שלו הייתה, 'אם הוא לא יחנך אותה, מי יחנך? אהה, לדבר בטלפון עם גבר זר זה בסדר?' האמא ישבה ובכתה על הבן שלה שנחקר. זה היה הזוי, ציפיתי שהם יחבקו את הילדה שלהם".
"מה, אמא היא עבד?"
יצאנו לסיבוב בכפר. רס"ר אחמד גדיר מביר אל־מכסור ורס"ל אברהים פואז מעילבון התלוו אלינו. שניהם סיירים, מסתובבים בניידת סיור, מכירים כל רחוב וכל פינה במרחב שעליו אחראית התחנה. האנשים ברחוב מברכים לשלום. אל וגנר המפקדת ניגשים סוחרים ומסתודדים איתה. הגיע גם גאזי סאלח חמזה שבבעלותו שני עסקים זה מול זה: דוכן מיצים ובית קפה־נרגילה.
חמזה, בן 45, אב לשני בנים ושתי בנות, הגדולה כבר נשואה, הסביר לנו מה מצבה של המשטרה מול חלק מהתושבים. "אני מאלה שהתנגדו שתהיה פה תחנה וגם הייתי בהפגנה ביום שפתחו אותה", אמר וכיבד אותנו במיץ תפוזים סחוט טרי. "אנחנו ערבים, ראש בקיר, לא רציתי אותם כאן כי הם עושים לנו בעיות עם הנשים שלנו. אני לא רוצה שאם הבת שלי מחר תקבל כאפה מבעלה, היא תלך למשטרה ותגיש תלונה נגדו. אם היא תעשה ככה היא קודם כל תגורש מבעלה ויהרסו לה החיים".
עדיף שתסבול מאלימות?
"אם אחת מהבנות שלי תבוא אליי ותגיד, 'בעלי הרביץ לי', אני אחזיר אותה לבעלה ואעשה שלום בית. אני לא רוצה חקירות ולא שמשטרה תתערב לי במשפחה. אם אשתי תעז לגשת למשטרה, ולא שיש לה סיבה לגשת, במקום אני מתגרש ממנה. אם הבעל לא יכול להחזיק את הבית, אם הוא נרקומן או שתיין או מהמר בקלפים, זה דבר אחר. אפשר לפרק נישואים. אבל אם הוא מרביץ, אני מטפל, לא צריך לערב משטרה. אצלנו אישה שמגישה תלונה על בעלה הורסת את הבית. אצלכם זה מקובל, אצלנו לא".
מה השתנה בכפר מאז שנפתחה התחנה?
"תראה, סדר לא יהיה פה אבל יש סיורים, רואים ניידות והם נותנים דוחות. זה מרגיז הרבה אנשים. עוד לא התרגלו פה שיש סדר חדש. חינוך זה עניין שעושים לאט־לאט. אם יש לך אריה בכלוב שלא רגיל להיות בחוץ עם אנשים, אתה לא תשחרר אותו ככה פתאום. צריך לאלף אותו קודם, לאט־לאט. קחו לדוגמה את הנשקים. תפס אותי לשיחה רכז מודיעין ואמר לי, 'אני יודע שיש לך נשק', והסתכל עליי וחיכה שאני אגיד משהו".
מה ענית?
"שאין תגובה. בכנא בכל בית יש מישהו שהיה בכלא. אין פה מועדונים, אין מגרשים. אני ישבתי שלוש פעמים בכלא על עסקאות נשק וירי על משטרה. יש לי ארבע צלקות של ירי, אחת מהן בראש מכדור שירה עליי שוטר ושרט אותי. היום יש לי ילדים ואני שומר עליהם הכי קרוב אליי שאפשר.
"זה הכפר עם הכי הרבה נשק בארץ. ילדים בגיל 17 עוזבים את בית הספר, הולכים לעבוד ובמשכורת הראשונה קונים נשק. הדור שלי התבגר ואנחנו עובדים כמו חמורים כדי שהילדים שלנו לא יהיו כמונו. אני למדתי שש שנים וסובחי הבן שלי סיים י"ב והולך ללמוד רפואה ברומניה. אנחנו לא רוצים שיהיה פה נשק בכפר, אבל זה צריך לבוא מהאנשים כאן, לא מפעולה של המשטרה.
"שלוש פעמים קראו לי לבוא לעדות בתחנה. היו פה קטטות ברחוב, דקירות, אחד אפילו פיניתי לבית חולים. שאלו אותי מה ראיתי ולא אמרתי כלום. אף מילה. ואני אמשיך לעזור ולא להסגיר אנשים למשטרה, בגלל התרבות שלנו ובגלל שאני לא רוצה סכסוך עם אף אחד. אני רוצה לחיות, רק זה. אין לי כלום נגד המשטרה אבל זו התרבות שלנו. דברים לא ישתנו פה בין לילה".
חזרנו לוגנר למשרד, סיפרנו מה שמענו והיא חייכה. "אף אחד לא חשב שהשינוי יגיע ביום אחד. אנחנו לא רוצים לשנות תרבות של אף מגזר. אנחנו כן רוצים לשפר את נורמות הציות לחוק על מנת שכל אדם באשר הוא, גברים או נשים, יכול לחיות חיים שקטים ובטוחים".
השיחה נקטעת בטלפון מאחת הבנות שמעדכנת בקשר לחוג המחול שלה. וגנר אומרת שתחזור בזמן לאסוף אותה. בעלה גיא משרת כקצין מפלג נוער חשיפה ביחידה המרכזית של מחוז חוף. שניהם יוצאים מוקדם בבוקר וחוזרים בערב. "בלי העזרה של אמא שלי אסתר, לא יודעת איך היינו מסתדרים", היא אומרת ושולחת לבעלה ווטסאפ לגבי שעת חזרתה הביתה. "הבנות די עצמאיות ואמא שלי מקבלת אותן בבית כשהן חוזרות מבית הספר.
"אני יוצאת בשש בבוקר ומשאירה כריכים במטבח. כל ערב כשאני מגיעה, אחרי התעדכנויות במה שקרה היום בבית הספר, בחוגים ועם החברות, אני מכינה שני סירי אוכל. אף אחד לא עושה לי הנחות ואני לא מבקשת הנחות. הכל טוב. אתה רואה את החתכים פה ביד, זה מהניקיונות שאני עושה לקראת פסח. מה לעשות, יש לי שריטה בנושא. הקטנה שלי שאלה את גיא, 'למה אמא עובדת כל כך קשה, משפשפת את כל הבית, מרוקנת את הארונות? מה, היא עבד?' והוא ענה לה 'לא, אמא פשוט מרוקאית'.
"הזמנו את המשפחה משני הצדדים כדי שלא יהיה ויכוח איפה נתארח. אני אבשל הכל לבד ואיהנה מכל רגע. דגים מרוקאים זה חובה, מוח ברוטב חריף, ראשי ארטישוק ממולאים בבשר ופולים, פרגיות בתנור, המון־המון אוכל. נשאר לי רק לקוות שיום האדמה יעבור בשקט ואחזור בזמן הביתה".
