גם אנחנו עבדים היינו

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

(ויקרא י"ט, ל"ד)

וואלידין סולימאן יושב ליד שולחן הסדר בגינת לוינסקי ומביט בחבילת המצות שמונחת לפניו. "אני לא אוהב מצות", הוא אומר. "זה ממש לא טעים. זה יבש. אבל כשרעבים אוכלים הכל. כשהייתי בסיני, בדרך מדארפור לכאן, אכלתי מה שרק אפשר היה למצוא. הייתי רעב. כך שאני יכול להתחבר למה שעבר על בני ישראל כשיצאו ממצרים".

כמעט שנה נמשכה יציאת מצרים של סולימאן. בן 43, רווק, מבקש מקלט מסודאן, שש שנים בארץ. מוסלמי, אבל רחוק מהדת. כמו רוב חבריו, גם הוא חצה את הגבול דרך סיני. "ברחתי בגלל המלחמה בדארפור ובגלל הדעות הפוליטיות שלי", הוא מסביר. "סיני זה מקום קשה ורע מאוד. המסע לכאן היה קשוח. פגשנו אנשים שנמכרו לאנשים אחרים, שקצרו מהם איברים. מישהו בקבוצה שלנו נשאר על הגבול ואנחנו לא יודעים מה קרה לו". מעל ראשו מונפת חרב הגירוש. "אני מאוד מפחד. יש לי חברים שהוחזרו לאפריקה. הרבה מהם איבדו את החיים שלהם".

סולימאן היה אחד המשתתפים באירוע יוצא דופן שהתקיים שלשום בערב בלב שכונת נווה שאנן בתל־אביב: ליל סדר משותף למבקשי מקלט ולתושבי דרום העיר שאירגנו תנועת "דרום תל־אביב נגד הגירוש" וארגון "אחותי".

שולחן הסדר נראה קצת כמו שולחן פיקניק שהשתרבבו אליו מצות וחרוסת וכרפס ומרור. את החרוסת מבקשי המקלט אהבו, את המרור קצת פחות. גם המצות היו להיט והן חוסלו כמעט לחלוטין, למרות הסתייגותו של סולימאן. על החבאת האפיקומן ויתרו. וחוץ מזה הוגש אוכל שתרמו שתי מסעדות מהאזור, עם פשטידות, סלטים וכמובן חומוס.

את הסדר ניהל הרב הרפורמי ופעיל זכויות האדם אריק אשרמן. ההגדה האלטרנטיבית נכתבה בארבע שפות. היא הייתה מורכבת מקטעים מתוך ההגדה הרגילה, לצד שירים מסורתיים וטקסטים שמסבירים על התרבות היהודית. הרב אשרמן הקריא מההגדה, ומדי פעם נתן לאחד ממבקשי המקלט או התושבים הישראלים לקרוא. היו שעשו זאת בעברית, ואחרים בטיגרית, בערבית או באנגלית. הם שרו "מה נשתנה", "אחד אלוהינו" ו"עבדים היינו", אבל גם שירים של בוב מרלי. והייתה גם להקה אריתראית ששרה שירים בשפה הטיגרית.

גשר צר מאוד

הצעירים האריתראים והסודנים הצטרפו לשירה, ובעיקר למחיאות הכפיים. "אני מכיר את השירים שלכם", צוחק תחליט מיכאל, מבקש מקלט מאריתריאה. "שיר אחד אני אוהב במיוחד - 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'. זה משותף לכולנו. אני מסתכל על הבעיות שלנו, מבקשי המקלט, וגם על הבעיות שיש לישראלים, וקצת קשה לי בתור בן אדם עם מה שמדינת ישראל עושה, דווקא בגלל שזו ישראל. הרי אף עם לא סבל כמו היהודים, ועכשיו הם עושים את זה לאנשים אחרים? זה מזעזע".

בן 29, הגיע לישראל לפני עשר שנים אחרי מסע מפרך שנמשך כשנה. חלק ממשפחתו עדיין חיה באריתריאה תחת המשטר הדיקטטורי. "אף פעם לא חלמתי להגיע לישראל", מספר מיכאל. "אפשר להגיד שהגעתי לכאן בגלל הגורל". הוא גויס לצבא האריתראי, שבו קיימת חובת שירות מגיל 15 עד גיל 50, אבל נכנס לכלא בגלל התנגדותו למשטר. אחרי כמה חודשים שוחרר מהכלא, אבל במקום לחזור לצבא נמלט לסודאן והפך לעריק. מסע התלאות רק החל. "הסודאנים הכניסו אותי לכלא ורצו להחזיר אותי לאריתריאה, אז ברחתי למצרים. הייתי במצרים חודש, ומשם הגעתי דרך סיני לגבול ישראל.

"מקהיר לגבול לקח לי כמעט שלושה ימים. כשהגענו לגבול החיילים המצרים התחילו לירות עלינו, ירי כבד. הם קיבלו הוראה לירות בכל מי שמנסה לחצות את הגבול. הם ראו שיש איתנו נשים וילדים, אבל זה לא עניין אותם. פשוט ירו כדי להרוג. היה בלגן וברחנו משם. אחרי יום חזרנו, והפעם הצלחנו לעבור את הגבול. היינו בגבול כמה ימים ואז לקחו אותנו באוטובוס לבאר־שבע ואמרו לנו: תסתדרו. שאלתי איפה יש משרדים של האו"ם ואמרו לי שהכל נמצא בתל־אביב. אז נסעתי לתל־אביב. הגעתי לכאן באמצע הלילה, הייתי חודש ברחוב. גרתי חודש בגינת לוינסקי עד שהתחלתי לעבוד ולהתפרנס, שכרתי דירה. היום אני גר בדירה קטנה משל עצמי". הוא עובד בעבודות מזדמנות ופעיל בקהילת מבקשי המקלט.

סיפור יציאת מצרים רק מדגיש בעיניו את הפער בין מה שעבר על עם ישראל לבין היחס של ממשלת ישראל למבקשי המקלט. "הישראלים היו עבדים במצרים וברחו משם בעזרת אלוהים ומשה. וגם אנחנו, באריתריאה, היינו כמו עבדים, כשגייסו אותנו לצבא לשנים רבות ושלחו אותנו לעבודות פרך, וכך גם מי שנמלט מרצח העם בדארפור. יש לזה הרבה משמעות".

אחמ"ש עם כיפה

מאחורי שולחן קטן בלב הגינה עומדת ענבל אגוז, ממארגנות האירוע. בת 27, תושבת שכונת שפירא, פעילה כבר ארבע שנים בארגון "כוח לקהילה", שאותו היא מרכזת. "זו התארגנות של מבקשי מקלט ותושבים ותיקים בדרום תל־אביב במטרה ליצור שיח משותף ולמצוא חיבורים", היא מסבירה. "בכל חג אנחנו עושים עם הפליטים פעילויות כדי להסביר להם על התרבות שלנו, שירגישו יותר מחוברים לישראל. בדרך הזו קהילה פוגשת קהילה דרך תרבות, ולא רק דרך הפגנות ומאבק".

אגוז מחוברת לדרום תל־אביב בכל נימי נפשה. "אמא שלי נולדה וגדלה בשפירא ואני חיה בשכונה כבר שמונה שנים. דודים שלי חיים עד היום בשכונת התקווה ויש לי משפחה גם בשדרות הר־ציון ובנווה שאנן. סיפור החיים שלהם היה מאוד דומה לסיפור של מבקשי המקלט כיום. משפחה מרובת ילדים שגרה בדירת חדר, לעבוד במשק בית, בלי אופציות, בלי אופק תעסוקתי, תוך הסללה מכוונת למקצועות האלה. אלה תושבים שעד היום נאבקים מאבק של הישרדות, אם זה להשיג כסף כדי לשלם את דמי המפתח החודשיים, ואם זה בפינויים של תושבי כפר שלם, שכונת הארגזים ואבו־כביר, שהמדינה קוראת להם 'פולשים' רק בגלל שלא הסדירה את הזכויות על הקרקע".

היא מבינה היטב את מצוקת תושבי דרום העיר, אבל גירוש הזרים, היא אומרת, אינו הפתרון. "העומס לא צריך ליפול על דרום תל־אביב. צריכה להיות מערכת קליטה ופיזור אחראית ומוסרית כמו שכל מדינה שקולטת פליטים עושה. מה שעשו עד עכשיו זה לצופף את כולם במין גטו אחד. מדובר בהזנחה של שנים. אני שומעת סיפורים מאמא שלי שנולדה בשכונה הזו, והיא מספרת שגם בתור נערה - הרבה לפני שהגיעו מבקשי המקלט - היא פחדה לצאת לרחוב. היו סמים בשכונה והיה פשע והמשטרה איפשרה את זה".

אז מה בעצם את מציעה?

"אנחנו דורשות לקלוט אותם כפליטים, ואז לאפשר להם לגור בעוד מקומות. כרגע הם לא יכולים לגור באף מקום, כי המעמד שלהם לא מוסדר. דרום תל־אביב נהיה שטח הפקר, אז אפשר לשכור דירות. אני בעצמי ניסיתי למצוא למבקשי מקלט דירות מחוץ לדרום תל־אביב - במרכז העיר, בחולון, בבת־ים - אבל לא רצו להשכיר להם. צריכה להיות התערבות מאסיבית של המדינה. אני מדברת על פרויקט שיקום שכונות של ממש, לא רק בהיבט של מבקשי המקלט אלא גם מול ריכוזי הסחר בסמים והסחר בנשים, ומול התחנה המרכזית החדשה שמהווה אסון אקולוגי".

לצידה של ענבל עומד טוגוד עומאר אדם. הוא בן 31, גבר מרשים ותמיר עם עברית מושלמת וחיוך מפה לאוזן. "הגעתי לכאן מסודאן לפני שבע שנים", הוא מספר. "כמו כולם הגעתי דרך מצרים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אנחנו היינו הכי עבדים שיש. אדם אחר משתלט עליך, אין לך חופש תנועה. צעדנו דרך סיני. שניים מהקבוצה שלנו מתו בדרך מאש החיילים המצרים שירו עלינו. אחרים מתו מרעב. הייתי למעלה מחודש במדבר. הבדואים לקחו לנו הכל. ילד בן 18 מכוון אליך רובה ואומר שיהרוג אותך אם לא תיתן לו כסף. נשארנו בלי נעליים, בלי אוכל. אין לך אנרגיות, אבל אתה חייב לרוץ כדי להציל את עצמך. ניסיתי לברוח ולא ידעתי לאן. זה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים. סיני שינתה את החיים שלי".

אחרי שהגיע לארץ עבד טוגוד באילת, ובהמשך עבר לתל־אביב. "העלו אותנו על אוטובוס וזרקו אותנו כאן בגינת לוינסקי", הוא מספר. "הממשלה היא זו שבחרה לזרוק אותנו כאן. עושים קמפיין תקשורתי נגד האפריקאים שהם אנסים ואנשים מאוד מפחידים, אבל אנחנו בצד של תושבי דרום תל־אביב. אני מבין את הכאב שלהם. ברגע שאתה מוחלש בישראל אין לך זכויות".

המבטים המצועפים שהוא שולח לעבר ענבל, ושהיא שולחת אליו בחזרה, מעידים על קצת יותר מיחסי שכנות טובים. "ענבל ואני בני זוג", מחייך טוגוד. "בליל הסדר הקרוב אני אהיה אצל המשפחה שלה בראשון־לציון".

איך הם קיבלו אותך?

"בהתחלה זה תמיד קשה, כי כולנו תמיד מפחדים מהאחר. סבתא שלי סיפרה שבפעם הראשונה שהיא ראתה אדם לבן בשכונה שלה היא ברחה. אבל היום הם מקבלים אותי ואני ממש חלק מהמשפחה".

כשאני שואל אותו אם ישים כיפה בסדר של משפחת אגוז, טוגוד צוחק. "עבדתי בתור אחמ"ש במלון קראון פלאזה ושמתי כיפה. אני לא דתי, אבל מכבד מאוד את הדת. אנחנו יחד כבר שנה וחצי, אבל זו פעם ראשונה שאני עושה איתם את הסדר. ביקשתי מענבל שתדפיס לי את כל השירים כדי שאלמד אותם".

ומה דעתך על המצות?

"בעיניי המצות מסמלות את ההיסטוריה של העם היהודי ואת מה שהם עברו, והדרך הכי טובה לזכור זה דרך האוכל. אם היו מציעים לנו מצות כשהיינו בסיני היינו אוכלים הכל בלי לשאול שאלות. כי לא היה שום דבר אחר לאכול".

באירוע השתתפה גם שולה קשת, מנכ"לית ארגון "אחותי", המובילה תנועה של נשים מזרחיות פמיניסטיות מדרום תל־אביב שמתנגדות לגירוש. "מבחינתי הסיפור של חג הפסח, היציאה מעבדות לחירות, זה להפסיק להיות עבד שמקבל את כל התפיסות השגויות שמכתיבים לו. זה להתחיל לראות את כולנו כבנות ובני אדם שווים. היציאה מעבדות לחירות זה סולידריות, לפעול למען הזכויות של הקהילה שלי כאישה מזרחית פמיניסטית. וזה גם לזכור את מצוות הַגֵּר, 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'. זה ציווי לדורי־דורות. וכשאני מסתכלת על דרום תל־אביב היום אני רואה שכל הציוויים האלה, כל מה שסיפור יציאת מצרים מסמל, מופר פה ברמה היומיומית הן כלפי התושבים הוותיקים, שרובם ממשפחות מזרחיות, והן מול מבקשות ומבקשי המקלט. מבקשי המקלט הם פליטים, אבל גם אנחנו, התושבים והתושבות הוותיקים, פליטים פה בדרום תל־אביב".

על החגיגה העיבו קריאות המגאפון של פעילת הימין שפי פז, שאירגנה הפגנת נגד קטנה עם ארבעה פעילים נוספים. את עיקר הזעם הם הוציאו על מארגני האירוע הישראלים. "עוכרי ישראל", צעקו שפי וחבריה, "אתם לא דרום תל־אביבים. אתם בוגדים". לא רחוק מהם שכבו שלושה הומלסים שניסו לישון ברעש הבלתי פוסק. האווירה הייתה מתוחה מאוד והשוטרים חצצו בגופם בין המפגינים לבין משתתפי הסדר. אחרי כשעה הם התעייפו מלצעוק והתיישבו על המדרכה בצד הגינה.

"אנחנו לא אויבים של תושבי דרום תל־אביב", מתגונן עמנואל ימני, 40, שהגיע לכאן מאריתריאה לפני כעשר שנים. "באנו לדרום תל־אביב כי לא הייתה לנו ברירה. הממשלה הביאה אותנו, והתושבים יודעים שלא באנו להרוס את השכונה. הם מכירים את הבעיות של מבקשי המקלט ויודעים למה באנו".

עמנואל יחגוג את חג הפסח עם חברים יהודים מדרום תל־אביב, גם הם פעילים חברתיים. "את כל החגים אנחנו חוגגים עם הישראלים", הוא אומר. "אני נוצרי ומאמין בברית הישנה והחדשה, ולכן אני מתחבר לפסח ומכיר את הסיפור של יציאת מצרים. גם אנחנו באנו לכאן באותה דרך, רק שלא היו איתנו משה ואהרון".

את פסח הוא משווה לחג הפסחא הנוצרי. "שניהם נופלים באותם תאריכים וגם השמות של החגים דומים. רק שבפסחא אנחנו מדברים על ישו ובפסח על משה. לפי האמונה הנוצרית משה ואליהו הנביא התגלו לישו על הר תבור, כך שהכל מתחבר".

לאחרונה בחרה הקהילה האריתראית מנהיגות שתייצג אותה, מעין יו"ר ועד. לתפקיד נבחר חלפו סולטן, בן 38, מאריתריאה, שנמצא שבע שנים בישראל. גם הוא השתתף באירוע, וקשה היה לשוחח איתו יותר מדקה אחת ברצף בלי שמישהו הגיע ללחוץ לו את היד.

"אריתריאה נשלטת בידי דיקטטור שאכפת לו רק מעצמו", הוא מסביר, "אין חופש תנועה ובכל מקום יש מחסומים. אין לי זכות לבטא את הרעיונות שלי. כשהייתי מורה בבית ספר המדיניות הייתה לגייס לצבא תלמידים בני 14־15. זו פגיעה קשה בזכות הבסיסית לחינוך וזה השליך באופן שלילי גם על שאר התלמידים, כי הם חיו בפחד שגם אותם יגייסו. כשהבעתי התנגדות הכניסו אותי לכלא. הייתי פעמיים בכלא. הבנתי שאני לא יכול לחיות יותר באריתריאה ועזבתי".

גם חלפו רואה את הדמיון בין יציאת מצרים ובין הדרך שהוא עבר. "זה כמעט אותו דבר חוץ מזה שהיהודים באו עם משה ואני הגעתי לכאן עם מבריחים", הוא מחייך. "אבל הסיכונים היו דומים. חטפו אנשים וקצרו מהם איברים. נשים נאנסו באכזריות. היו דורשים כופר של אלפי דולרים מכל אדם שביקש לחצות את סיני, ומי שלא הצליח לגייס את הכסף עונה למוות".

סדר בלי פקקים

הגירוש אמור היה לצאת לפועל מתחילת אפריל, אך בינתיים המהלך מוקפא בהוראת בג"ץ. כל משתתפי הסדר הם גברים צעירים ורווקים, כלומר - מועמדים לגירוש. אבל סולטן אופטימי. "אני מאמין שיצליחו למנוע את הגירוש. במדינה שממנה הגעתי, אריתריאה, ההחלטות מתקבלות על ידי אדם אחד: הדיקטטור. אבל בישראל יש דמוקרטיה, ואת ההחלטות מקבל העם. אני בטוח שאם הישראלים ישמעו יותר על הסבל שעברנו באריתריאה ובסודאן, הם יהיו איתנו".

ליל הסדר נמשך עמוק אל תוך הלילה. ממש כמו אצלנו. כמעט את כל האלמנטים של ליל הסדר הצליחו המארגנים להעביר למבקשי המקלט. את המצות, החרוסת והמרור, את ההגדה ואת שירי פסח, ובעיקר את תחושת הביחד והקהילתיות והאווירה המשפחתית. הכל, חוץ מהפקקים בדרך לסדר.

וכל אותו זמן התרוצצו מסביב עשרות זאטוטים, שתו מיץ ענבים ושיחקו כדורגל. מדי פעם התקרבו לחבורה של שפי פז כדי לראות מה קורה שם, ומיד ניתקו מגע. את הצעקות ביניהם החליפו הילדים בעברית. "תמסור כבר את הכדור, יא מניאק", צעק ילד אחד לחברו. ולרגע אחד יכולתי לעצום עיניים ולחשוב שאני במקום אחר לגמרי. ¿