בדרך כלל לא נהוג לשתף את הקוראים בכותרות שנבחנו במסדרונות העיתון ונותרו על רצפת חדר העריכה. במקרה שלנו, למשל: "השחקן הוא עגול", "איך שעגלגל מסתובב", "מלא מעצמו", "טרף את המגרש", "עגולאסו", ועוד ועוד ועוד. אבל יש רגעים, כמו רגעי הנחת הנדירים של ערן לוי, שבהם ראוי להתאפק ולתת לגיבור הסיפור את הכבוד המגיע לו.
בדרך כלל גם לא נהוג להוריד חולצה במהלך ראיון עיתונאי, אבל בשלב כלשהו לערן לוי נמאס מהשאלות בנושא משקלו והוא מחליט לעבור להדגמות: קם מהכיסא, משיל מעליו את חולצת הטי־שירט, עומד נטול שערות חזה ושואל "מה רוצים ממני?"
בגיל 32 וחצי, קפטן מכבי נתניה ערך בשבת האחרונה את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ישראל, במשחק הידידות מול נבחרת רומניה, וריכז אליו את כל תשומת הלב. הצעקות "שמן" או "שווארמה", שהוא רגיל לשמוע מהיציעים העוינים באצטדיונים בארץ, קיבלו הפעם גרסה בינלאומית כשעלה למגרש במחצית השנייה. "ישראל נגד רומניה – גרסת האקסטרה אקסטרה לארג'", "מי זה החבית הזו?" "לא ניתן לעצור אותו בבופה", היו התגובות הרומניות ברשתות חברתיות, ממים שלו מלטף לאפה או אוחז בדמותו המיניאטורית נוצרו, והמאבק על מראהו החיצוני עלה שלב.
לוי ענה על המגרש וסיפק כמה רגעים מבריקים ומרגשים של כדורגל, אבל עכשיו כשהמשחק הסתיים והחולצה שלו לא עליו הוא מנסה להסביר – זו קודם כל בעיה של נראות על המסך. "כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה אני אומר 'כוס אמק'. לא יודע מה לעשות, אולי אני אחליף טלוויזיות".
לכולם?
"זה מבאס שיוצאת תמונה כזאת. אני יודע שאני לא מצטייר טוב בטלוויזיה. הבגדים מראים אותי עוד יותר קרנף וסוס. אני לא מתבייש להגיד, גם אני כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה, אני אומר, 'פאק אתה לא נראה טוב'. קורה שאנשים רואים משחק, מסיימים, ואז אני הולך עם החברים או עם המשפחה ויושב במסעדה. בא לפחות בן־אדם או שניים, ולפעמים באים עשרות ואומרים, 'תשמע אחי, אני לא מאמין שככה אתה נראה', או 'מה זה? ירדת 20־10 קילו? מה קורה פה?' אני יושב מולך. מה שאני מולך אתה לא רואה במגרש, זה כל העניין. אל תשכח שיש לי מאסה, יש לי שריר, רגליים, גובה 1.81, יש לי הכל".
אפשר לשאול כמה אתה שוקל?
"83־82־80 קילו. אני עומד תמיד מול מאמן כושר ועושה את מה שהוא אומר. לא יורד מ־8 ק"מ במשחק, לא פחות מ־40־30 ספרינטים במשחק. אלו נתונים של ההתאחדות, לא שלי".
ואחוזי שומן?
"14% שומן. אני לא יכול להיות 12־11־10־9 אחוזי שומן. יש לי מבנה".
ניסית לעבוד על זה?
"יש לי את האנשים שלי. עובד על מה שאני צריך לעשות, אוכל מה שצריך לאכול, שותה מה שצריך לשתות. אני יודע שאני נראה זה ששותה אלכוהול ויוצא לבילויים ובנות ושטויות וחס וחלילה סמים ומעשן וזה. אני יודע שאני נראה הכל. זה לא אני. גם לא בפגרה".
כאן המקום לציין - בכל הקשור לפער בין הטלוויזיה למציאות לוי צודק. כשמביטים בו בלי עזרה של טכנולוגיית HD, הוא באמת מקבל פרופורציות רגילות. אולי לא חטוב כמו מתעמל קרקע יפני, אבל בטח לא איש הלאפות עם הטחינה שדבקה בתדמיתו.
אם היה פשוט כדורגלן שנראה שמן בטלוויזיה אז מילא, אבל כמו שיש קונצנזוס לגבי מראהו על המסך, ההסכמה הגורפת בקשר אליו ממשיכה גם כשמדברים על יכולותיו המקצועיות – כדורגלן עם טכניקה יוצאת דופן, ראיית משחק חכמה, מסירות ארוכות מדויקות כמו סרגל, שנחשב גם לבועט הכדורים החופשיים הטוב בליגת העל.
אולי דווקא השילוב הזה הופך אותו לשחקן אהוב במיוחד בישראל, ובעיקר בקבוצתו. עכשיו, עם חולצה, שר כוכב מכבי נתניה את השיר ששרים לו אוהדי הקבוצה, על פי המנגינה ורוב המילים של "ברבאבא": "ערן לוי נולד בשכונה / הוא גדל בין עצים וורדים / אך בגלל שהייתה לו צורה משונה צחקו עליו כל הילדים / הם קראו לו בלון מנופח / ותמיד לעגו לו כולם / אם תיתן את הלב ותיתן ת'נשמה / אז ישירו לך פה כולם: ערן לוי, ערן לוי, אין כמוך בעולם / ערן לוי, ערן לוי, אוהבים אותך כולם".
אוהב את השיר?
"השיר מושלם, בול עליי. גם אני סוג של גדלתי בשכונה, אבל שפוף וכל זה אני לא הולך אף פעם".
"ילדות? איזו ילדות?"
וזו עוד עובדה לגביו שעשתה לו צרות לאורך הרבה שנים והעמיסה עליו כמה קילוגרמים נוספים של סטיגמות: לא רק מוכשר ושמנמן, גם בעייתי. תדמית של שחקן שהיה מעורב פעם אחר פעם בתקריות, מה שהביא אותו לעבור לאורך השנים בין הרבה מאוד קבוצות.
"היו דברים בקריירה שמשכו אותי למקומות, לענות איך שאני עונה".
בעצבים.
"ברור. כמה אפשר להשפיל בנאדם? מה הבעיה? אתה לא רוצה אותי? להתראות. אבל למה לעשות ככה?" לוי מתכוון בעיקר למאמנים, כשהבולטים ברשימה שלו הם אלי כהן מבית"ר ירושלים, רוני לוי ממכבי חיפה ומרקו בלבול ממכבי נתניה.
הוא גדל באור־עקיבא, הילד השלישי והקטן במשפחה. "יש לי שתי אחיות גדולות ממני. אמא שלי הייתה מנהלת של מלון ואחר כך בבית, אבא שלי הוא אזרח עובד צה"ל בחיל הים עוד מעט 40 שנה. בגלל זה קצת קשה לי לשמוע על בעיות משמעת. אצלנו בבית 8 בבוקר היה 8 בבוקר. צבא, זמנים. היינו צריכים להיות בקריית־אליעזר בעשר? בשש וחצי היה מעיר אותנו. ומאור־עקיבא לקריית אליעזר זה 30, אולי 40 דקות".
את הקריירה התחיל במכבי חיפה כבר בגיל 8 וחצי. "בהתחלה אמא שלי התפטרה מהעבודה והייתה לוקחת אותי לאימונים באוטובוס. אחרי כמה זמן היא הייתה חייבת לחזור לעבוד והציעה שאני אשחק באור־עקיבא. לא הסכמתי. בוקר אחד אבא שלי אמר לי בלי שהיא יודעת: 'קח טלכרד וצלצל אליי כשאתה מגיע לאימון'. היה לי כביש לעבור, אוטוסטרדה של 5־4 נתיבים בלי רמזורים, ולרוץ עם שני תיקים, תיק בית ספר ותיק אימונים, והייתי קטן, לא ראו אותי, מפחיד. רצתי ועברתי מהר, עליתי לאוטובוס, נסעתי. הגעתי לקריית־אליעזר, יש את המנהרה שאתה חוצה, יצאתי ממנה והתרגשתי כמו אני לא יודע מה. וואלה, אני יכול לבוא, אני לא צריך לעזוב. צילצלתי לאבא שלי בטלכרד ומשם זו כבר היסטוריה".
איך היה נראה יום שלך?
"הולך לבית ספר בשמונה בבוקר עד שתים עשרה־אחת, לוקח אוטובוס לאימון בחיפה, חוזר בשש־שבע, ארוחת ערב ולישון".
שיעורים?
"לא יודע אם הייתי עושה".
מוותר על כל מיני דברים של ילד רגיל?
"איזו ילדות? אני פעם בחיים שלי הלכתי לטיול שנתי? טיול של יומיים־שלושה־ארבעה, אתה מפסיד אימונים. איפה אתה יכול להפסיד אימון?"
בגיל 13 נכנס לפנימיית כפר גלים שליד חיפה. "זה החוק במכבי חיפה, כל השנתון של השחקנים לומדים שם באותו מבנה. כילד אתה מתחיל לראות מקצוענות".
ואיך נראה משחק כדורגל בשיעור ספורט עם ילדים אחרים?
"היה אסור. לא הייתי מתאמן, עוד תאכל בומבה מאיזה ילד. בגיל 15־16 כבר היה לי קצת קשה עם הלימודים אז סיימתי כיתה י', 10 שנות חינוך חובה. הייתה לי מטרה, לא להיות מורה ולא להיות עורך דין ולא להיות פרופסור - להיות פרופסור בכדורגל. ואז אני מקבל את הטלפון הכי שמח בעולם, עליתי למכבי חיפה, לבוגרים. בן 16, משחק עם אנשים בני 30".
מפחד?
"לא, אני לא פוחד מכדורגל".
מצאנו תמונה שלך מהימים ההם, עם ג'ובאני רוסו. גבעול, תראה.
"אני ילד פה, אחי. זה שני דברים שונים. חוץ מזה בתקופה ההיא לא הייתה מידה בחולצות, כולם לבשו אקסטרה לארג'".
"השתוללתי כמו מטורף"
ובאותה תקופה הילד הכישרוני טס לטורניר באיטליה ומושך תשומת לב מקבוצת הפאר אינטר. "אמרו לי שרוצים אותי, התחילו להתנהל שיחות, באו כמה פעמים לישראל אליי הביתה אישית. זה לא יצא לפועל. למה? לא יודע. אם זה היה העידן של הסוכנים היום כבר הייתי איפה שאני רוצה".
אחרי חצי עונה עם המאמן יצחק שום, ולא מעט הזדמנויות ממשיות על הדשא, שום הוחלף במאמן רוני לוי, וזה לא השאיר מקום ללוי נוסף. "בא מאמן שאיך אומרים, הריץ אותי. 'התעלל בי' זו מילה עדינה. אכלתי בומבה של החיים וזה הפך למתכונת שכבר כמעט ולא הייתי מתאמן איתם. לא מתלבש באף משחק, לא קשור למועדון בשום פרמטר, ובאימונים רץ מסביב למגרש. אני חתום שם אז לחמש שנים וזו השנה השנייה, ואני לא שותף בשום דבר. אמרתי, צריך לשחק".
למה זה קרה?
"רוני לוי אימן אותי בנוער, הוא שהמליץ עליי לעלות לבוגרים, 'גידל אותי'. מה קרה? אין לי מושג. ניסיתי לשאול כמה פעמים ולא תמיד קיבלתי אישור להיכנס לחדר שלו, כי אתה מהנוער ופישר ושמישר וכל החרטה הזה. יום אחד באימון ידעתי שזה הסתיים. הוא אמר לי לרוץ מסביב ולא הסכמתי יותר. זה היה ליד כל השחקנים, אמרתי, 'אני לא רץ מסביב. אתה רוצה? אני אלך הביתה'. אמר לי, 'לך', והלכתי.
"למחרת באתי לאימון – אפילו לא היו לי שם בגדים. הודיעו לי 'אתה עובר להפועל כפר־סבא'. מושאל. 'אנחנו מחליטים'. דיברתי והשתוללתי שם כמו מטורף. לקחתי את הנעליים שלי ואמרתי לפה אני לא חוזר ואתם לא עושים לי טובה. הלכתי לכפר־סבא. הימים הכי קשים בקריירה שלי".
למה?
"קשה לעזוב את מכבי חיפה. מקצוענות, הכל. אבל אז לא התייחסו אליי בכלל. אתה יכול לבוא ולהגיד: 'לא מתאים לי', אבל הם אמרו גם: 'אני אגיד לך לאן ללכת'. 16 שנה עברו, תסלח לי, אני שם זין, לא רואה אותם. הם אוויר בשבילי. אבל אני אומר, זה קשה. שם גיליתי שהאהבה פורחת בין מכבי תל־אביב למכבי חיפה, אז אמרתי, 'אני אשחק רק במכבי תל־אביב'".
אז מה עשית?
"ישבתי בבית שלושה חודשים. אני שייך למכבי חיפה, ומכבי חיפה זרקה אותי, לא קיבלו אותי לאימונים ונסגר חלון ההעברות. שלושה חודשים אני שם פס על העולם. חי עם חברים, קם מתי שאני רוצה, יוצא, מבלה, חברות, משתולל מקסימום. וגם מבואס, בדיכאון. הייתי רגיל למועדון ענק מגיל 9־8, לנסוע כל יום מאור־עקיבא לחיפה, והייתי כוכב מטורף בנוער".
אבל בסופו של דבר לא נשמעת להוראות המאמן.
"אין דבר כזה אצלי לא נשמעתי להוראות".
עובדה.
"לא קרה שלא באתי לאימון בזמן או שעשיתי שכונה. אני לא שותה אלכוהול, לא יוצא למסיבות, לא חס וחלילה מעשן או עושה שטויות, זה נוצר תדמיתית. אני לא מתבייש להגיד, נוצר מאנשים ממכבי חיפה".
ליכלכו עליך?
"ברור".
מאיזו סיבה?
"אין לי מושג".
מה אבא שלך היה אומר כשאומרים לך לרוץ ואתה אומר,"לא רץ"?
"שזה לא מקובל עליו. תרוץ. יום אחד אבא שלי תפס אותי, 'מה אתה רוצה?' אמרתי, 'אני רוצה לשחק כדורגל ולא נותנים לי'. אמר, 'מה זה לא נותנים לך? תילחם'. ישבתי בבית, לא ידעתי מה אני עושה".
באותה תקופה גם התגייס לצה"ל. אביו משך אותו לחיל הים, "והחברים של אבא מסביב דאגו לי".
ואז עלה לו רעיון. "ערב אחד בעשר וחצי בלילה עשיתי טלפון לאלי דריקס, מכבי תל־אביב. 'שלום זה ערן לוי, אני רוצה להגיע למבחנים". הוא אמר לי, 'ילד, אין לך מה לעשות? אל תתקשר לפה יותר'. ניתק לי. אז לא היו אייפונים, אולי הוא חשב שמישהו עובד עליו, אז צילצלתי שוב. הוא אמר לי, 'אם באמת זה אתה, תגיע מחר בעשר וחצי לקריית שלום. יש אימון'. באתי".
ואתה שייך למכבי חיפה.
"היה לי אישור שאני יכול להתאמן בכל קבוצה. התחלנו את האימון, עשיתי שני מהלכים, כמה הרמות, ואחרי רבע שעה ניר קלינגר המאמן הוציא אותי. 'שומע? תלך ישר למשרד של דריקס ותגיד לו שניר אמר שיחתים אותך'. נכנסתי לדריקס, הוא אמר לי, 'מה קרה?' אמרתי לו, 'ניר רוצה'. אמר, 'תגיד, אתה צוחק עליי?' הלך לניר, אמר לו, 'כן, כן'".
לוי חתם לשנה וחצי, שם כמה גולים אבל בסוף העונה הראשונה קלינגר הודיע לו שהוא יכול לחפש קבוצה. "הייתי צעיר ובעונה הזו חזרו כל התותחים של הכדורגל, הגלאקטיקוס, אז עשיתי עונה בקריית־שמונה, סיימתי עם 11 או 12 שערים בליגה הלאומית ועלינו ליגה".
אבל גם בקריית־שמונה הוא לא מצא מנוח. "איל ברקוביץ', שהיה אז מנג'ר מכבי נתניה, דיבר איתי והחתים אותי לשלוש עונות בנתניה".
ולא היו בלגנים?
"הכל טוב".
ואז?
"אחרי חודשיים המאמן אלי גוטמן נסע לאיזו השתלמות, מרקו בלבול שהיה עוזר מאמן של רוני לוי בא להיות עוזר של גוטמן ויצאנו לאימון במלון דן. אני כבר בן 22־21, עושה גולים בקריירה. באמצע האימון, כשאני עושה ספרינטים בצד עם כולם, הוא אומר לי, 'תרוץ מסביב'".
ושוב לא עשית כלום?
"כלום. אמרתי לו 'מרקו, זו לא התקופה של מכבי חיפה. מה זה תרוץ מסביב?' הוא אמר לי, 'שמעת מה אמרתי לך?' אמרתי לו 'לא נראה לי שאתה שמעת מה שאני אמרתי. אני לא רץ שום מסביב'. הלכתי. דיברתי עם גוטמן, אמר לי, 'מאמן אומר לך מה לעשות ואתה לא עושה, זו בעיית משמעת'. אמרתי לו 'תגיד אתה מסתלבט עליי?' פה זה הסתיים, שיחררו אותי. עוד פעם פיספסתי את חלון ההעברות הראשון, ישבתי בבית, עשיתי הפועל עכו ליגה לאומית. דפדף".
בלי בלגנים בעכו?
"בלי. היה לי קשה מכל המעברים האלה. אתה מאכזב גם את המשפחה. זרקו אותך מפה, עברת לפה, באת לשם. צריך עכשיו לשכנע אותם שזה לא נכון. הגעתי לרמה שהמשפחה שלי לא באה למשחקים. אכזבתי. עכשיו אתה אומר, למה?"
שאלת גם את עצמך?
"לא שואל את עצמי. בחיים שלי, גם היום, אני לא רוצה להיות חכם. תמיד מעדיף להיות צודק. תהיה חכם, תמיד תסבול".
אבל סבלת המון בגלל זה.
"אני סובל עד היום".
"נחנקתי, כמה אפשר?"
לוי מספר שאחרי הפועל עכו ושרשרת ההתנגשויות הקודמות שלו, אף קבוצה כבר לא רצתה להחתים אותו. "ניסיתי להתקבל לכל הקבוצות, וזה נגמר, פיניטו, אתה לא מתאים לכדורגל". בסוף הוא הגיע להפועל חיפה, עלה איתה ליגה וקיבל עמדה חדשה. "המאמן שלומי דורה הביא שני חלוצים ואמר לי 'שמע, אני בונה עליך את הקבוצה'. ואני חלוץ. במחנה האימון הוא אומר לי, 'אתה לא משחק חלוץ יותר, שכחתי להגיד לך. תשחק איפה שאתה רוצה'. אמרתי, 'מה זה תשחק איפה שאתה רוצה? אתה נורמלי?' הוא אומר לי, 'תגיד, אתה מטומטם? רוצה שתשחק איפה שאתה רוצה'. פליימייקר".
הייתה עונה טובה.
"מטורפת, עם 15 שערים ו־14 בישולים. ואז עולים לליגת העל ועשיתי 12 שערים ו־11 בישולים. הרגשתי סוג של מיצוי".
למה מיצוי?
"ראיתי כבר שמתחילים לראות את הערן של פעם, מתחילים לחפש. אני יודע את זה. בוקר אחד לא רצוי שם פתאום".
למה?
"אין לי מושג. קל מולי".
קל להגיע לפיצוץ?
"כן. זה דבר שהיה מוציא אותי מדעתי, אחי. רק מול ההורים שלי הייתי ילד ובכיתי כמו ילד קטן. לא עשיתי כלום. זה כבר נדפק".
נדפק אבל עבר לבית"ר ירושלים של אורי מלמיליאן, ומשם חתך כעבור חודשיים להפועל אשקלון לחצי עונה שהייתה מקפצה להפועל באר־שבע שבה שיחק עד סוף העונה. אם רכבת השדים של לוי סיחררה גם אתכם, אנחנו עכשיו ב־2010. "יציבות יש לי תמיד", הוא מסביר, אבל לא מתכוון לקבוצה. "מבחינת מספר שערים ובישולים". מבאר־שבע נדד להפועל חיפה שבה שיחק חצי עונה, ואז עבר לעונה וחצי בבית"ר ירושלים של אלי כהן.
"הקפיצה בתשומת הלב התחילה לדעתי מעונת בית"ר".
אבל בית"ר לא הייתה עונה טובה.
"עונה פנטסטית".
הכוונה מבחינה משמעתית.
"מבחינה משמעתית זה לא אני. זה הוא, שיהיה בריא. דביל".
כהן.
"וסתם, באמת סתם. מה הוא היה עושה לי? היה פאול באימון, הייתי אומר, 'פאול', הוא אומר לי, 'אם אתה תגיד פה פאול אתה תהיה פה שופט'. נחנקתי. לא יכולתי. כמה אתה יכול לדחוק שחקן לפינה ואז להגיד, 'ידעתי?'"
איפה החלק שלך בכל הריבים האלה?
"שנגררתי לזה. החלק שלי היה בהתנהלות - להתחצף או לענות על מקרים כאלה. אבל זה היה כדי להשפיל. אם באה מולך מכבי חיפה ואומרת, 'שב פה' ו'אתה לא מתאמן' ו'גם אם תרצה ללכת לשם אתה לא הולך'. אני לא אמור להגיע לכדורגל ויגידו לי, 'שומע? רוץ מסביב'".
לא לגיטימי שמאמן יגיד לשחקן לרוץ מסביב?
"אתה מסתלבט עליי עכשיו?"
לא מסתלבט.
"אין דבר כזה".
אתה השחקן היחיד בישראל שאמרו לו "רוץ מסביב"?
"היו עוד שחקנים שרצו מסביב. זה לא מעניין אותי".
למה אתה לא יכול לרוץ מסביב?
"זה היה סוג של חינוך כזה. עלה עדן בן בסט לבוגרים, עבר את זה. עלה ליאור רפאלוב, מרוויח היום מיליון יורו איפה שהוא משחק, עשה גולים באירופה והגיע לאליפויות ויש לו פסל לדעתי. הוא רץ מסביב ופה זה נגמר. עם ערן לוי זה לא נגמר. שנתיים רצתי מסביב".
ובמקומות אחרים?
"לא רץ מסביב בשום מקום".
ואז נוצרת סטיגמה של בעייתי.
"אתה יודע איזה חוזה היה לי בהפועל חיפה? שאני המצאתי על עצמי. חוזה 'סעיף משמעת'. אם אני עושה עבירת משמעת, מתבטל החוזה. באתי עם זה מהפועל חיפה בגיל 23. גם בבית"ר זה היה. גם בנתניה, אבל בנתניה קרעו לי את זה בפנים".
עם כל ההעברות שלך, עד היום אין לך סוכן, נכון?
"אני לבד".
אולי זו גם טעות בקריירה?
"זו טעות. טעות שהייתה. גם מסוכנים קיבלתי ברקסים. 'מה אני צריך אותו? בעייתי, לא מקשיב'. אני הייתי סוגר חוזים, אני ועו"ד יושבים עם ההנהלה, אני יודע למכור את עצמי הכי טוב. בכדורגל אתה לא יכול לבוא כשאתה נחות, על כל עונה אתה משלם בעונה הבאה. עושה עונה טובה? מה אתה רוצה בשנה הבאה תקבל. עושה חרא שנה? אתה לא מדבר".
ועדיין, בלי סוכן.
"היום בגיל 32 אני אבוא למכבי נתניה עם סוכן? מכבי נתניה זה הבית שלי".
בבית שלך רצית חוזה לשנתיים, אבל נתנו לך חוזה לעונה אחת. למה?
"אין לי מושג למה. זה פגע בי, איכזב אותי, ביאס אותי. כאב לי, חרה לי".
אבל לא שברת את הכלים.
"כי זה מכבי נתניה. אם היו מחתימים אותי עכשיו לשנתיים־שלוש זה היה הכי יפה בעולם, הכי מכובד ונורמלי".
"הם הרוויחו אותי"
גם כך לוי מצא את מקומו בנתניה ובגדול. חמש עונות הוא מסיים שם, 114 משחקים, 47 שערים, וסרט אחד של קפטן הקבוצה. אפילו הוא מסכים שנתנו לילד הבעייתי של הכיתה תפקיד עם אחריות והוא נרגע. "זה הרגיע אותי במקסימום. אני צריך לקבל את המילה הטובה, את היחס, ואז הכל בסדר. אם לא, זה בדיוק אותו דבר לצד שני".
המאמן הראשון שנתן לו את היחס בקבוצה היה יוסי מזרחי. "הוא שינה עבורי הכל". עכשיו מאפשרים לו לפרוח סלובודאן דראפיץ' ועוזרו שי ברדה. "סלובו ושי אנשים מיוחדים, כיף לעבוד איתם, להיות תחתם. הם מדברים איתך כבני אדם, לא כמאמנים. הם הרוויחו אותי".
גם מחוץ למגרש, מעידים במועדון, ערן לוי משקיע כנראה יותר מפעם. הולך לשמחות של אוהדים וילדיהם, מבקר חולי סרטן בבתי חולים. "יש לנו הרבה כוחות שאנחנו לא מודעים אליהם וזו זכות גדולה", הוא מסביר.
מה עוד אתה רוצה להשיג?
"עברתי הכל בכדורגל. אבל לא שותפתי. ליגת אלופות יש לי, שלוש אליפויות במכבי חיפה יש לי, גביע המדינה, גביע הטוטו. יש לי את כל התארים, נו? ובמה אני שותף? מה יש בזה? אני לא אומר את זה בכלל. כששואלים מה יש לי, אני לא אומר כלום".
בקרוב תהיה בן 33, לא ילד, ופעם ראשונה בנבחרת.
"זו הרגשה טובה. עברתי דברים אז קשה קצת להתרגש, אבל ההרגשה היא כיפית. אולי להתרגשות שלי אני קורא הרגשה טובה".
הנבחרת לא במקום מזהיר עכשיו.
"לא במקום מזהיר, אבל זו נבחרת ישראל".
איך קיבלו אותך שם?
"חלק מהשחקנים שאלו אותי אם זה זימון ראשון. ביברס נאתכו שראה אותי אמר לי, 'אני אגיד לך את האמת, בתקשורת אמרו שמן, שמן, לא רץ. לא ידעתי שאתה ככה'".
חושב שתקבל זימון גם בעתיד?
"לא בטוח בשום דבר, אבל תמיד רציתי. זה כבוד ואם אקבל אני אקבל, ואם לא אז לא. אין ספק שכיף לשמוע מחמאות אחרי משחק בנבחרת, בטח כשזו פעם ראשונה. זה רחוק מלהיות ברור מאליו".
ברומניה דווקא לא כולם החמיאו...
"את התגובות ברומניה לא ראיתי, אבל שמעתי מאנשים. לא ענייני. שכל אחד יגיד מה שהוא רוצה. גם לרומנים יש זכות שתהיה להם דעה".
ואפרופו נבחרת, כשאנחנו עולים איתו להצטלם על הדשא של מכבי נתניה, אנחנו פוגשים עוד שחקן נתניה שהגיע לנבחרת, אחד מוטל'ה שפיגלר. "הנה התינוק", הוא קורא ללוי שמתרגש לפגוש אותו. אחרי זה שפיגלר אומר לנו: "בטלוויזיה זה נראה מפחיד, אבל הוא ממש לא כזה שמן. תגידו לו שיש לו אישור ממני לעלות עוד שני קילו".
ערן, בוא תעשה סדר לכל אלה שצועקים, מתי בפעם האחרונה אכלת לאפה עם שווארמה?
"אני לא אוכל לאפה עם שווארמה, אבל אני אוכל בשר. אצלי זה סטייקים, אוכל של אמא שלי".
טופו?
"קוסקוס, מפרום ו'טבחות'. אמא שלי יודעת, זה סיר של ערן וזה סיר של כל השאר. בסיר הזה אתה אוכל פתיתים או אורז או חזה עוף או שניצל, וכולם דופקים את ה'טבחות', אוכל של טריפוליטאים. אני קצת לוקח במזלג, נגיעה פה, נגיעה שם. לפעמים אוכל גם צלחת ומפנק את עצמי ולפעמים אני לא יכול. מה לעשות, אני הכי חי מסגרת".
פנטזיונר של פעם | אורי קופר
לפני כמה חודשים, אחרי שנבחרת אנגליה הבטיחה את השתתפותה במונדיאל הקרוב ברוסיה, כונס פאנל שחקני עבר כדי לדון בעתיד הכדורגל במדינה. האמירה המשונה ביותר שיצאה משם שייכת לכריס וודל, שכיכב על המגרשים בשנות ה־80. "כל השחקנים היום בנויים ללא רבב", אמר וודל כביקורת שלילית. "אין באופק אף שחקן שמן, עצלן ופנטזיסט".
וודל ספג טונות של בוז על האמירה הזו - מי רוצה ספורטאי שמן ועצלן אצלו בקבוצה? - אבל הרעיון הכללי מאחורי דבריו מעניין. הוא הסביר שבאנגליה השחקנים מתוכנתים, עושים אותו דבר, מחלקים עוד מסירה קצרה הצידה, עוד מסירה קצרה לאחור, ואין את יוצא הדופן האחד שלא יהיה רובוט, שלא ייראה חיצונית כמו רובוט, ויכניס ניצוץ למכונה. אין פול גאסקוין. ואין ערן לוי.
הדברים האלה ממצים היטב את הדיון על הופעת הבכורה של לוי בנבחרת ישראל, הופעה שהובילה להתמקדות בשאלה האם כדורגלן מקצועי, מוכשר ככל שיהיה, יכול להיראות כך (בהנחה שהנִראות נגזרת גם מאורח חיים). יותר נכון לשאול, האם היום יש מקום לשחקן כזה?
כי לוי הוא שחקן של פעם, לטוב ולרע. שחקן של הזמנים שבהם כדורגל היה מחולק בין אותם פנטזיונרים, שיכולים ליצור קסם עם הכדור וזה הדבר העיקרי שמצפים מהם, לבין "חוטבי עצים ושואבי מים", שתפקידם היחידי הוא לעשות את העבודה השחורה בשביל אחרים.
החלוקה הזו שייכת כאמור לעבר, כיוון שכיום שחקנים צריכים לעשות הכל. לוי שייך כמובן לקבוצה הראשונה, לזן המלהיב שכולנו תמיד התרגשנו ממנו. אם היה כדורגלן לפני 20 או 30 שנה, סביר להניח שהיה הכוכב הכי גדול במדינה.
מבחינת אותה פנטזיה, היצירתיות הבלתי שגרתית עם הכדור, לוי נמצא ברמה עולמית, לא פחות. המסירות שלו ברגל שמאל הן דבר שלא רואים הרבה, ובין היתר הוא רשם העונה בישולים בזכות מסירות לאורך 80 מטרים. אבל אנחנו לא במאה הקודמת ולכן, למרות הכישרון, לוי לא הגיע לנבחרת עד גיל 32. לכן גם תמיד הייתה מעליו תקרה. כדי להשפיע הוא צריך קבוצה שתיבנה סביבו, שתותאם אליו, כפי שקורה במכבי נתניה העונה, אבל לאו דווקא מתאים לקבוצות הגדולות בישראל. ובמבט עתידי, כנראה גם לא לנבחרת. לוי פשוט איחר את זמנו, נולד שניים־שלושה עשורים מאוחר מדי. ועדיין, הוא היה הדבר היחיד שריגש את הכדורגל הישראלי לאחרונה. במצב הקיים פה, זה אולי הכי חשוב.
