זו רק יריית הפתיחה

הנהגת החמאס רשמה לעצמה את אירועי סוף השבוע כהצלחה. נכון, לא הגיעו מאה אלף איש כפי שהובטח, אבל גם שלושים אלף פלסטינים – כולל נשים וילדים, שלא כולם מגויסי חמאס וחלקם הם מפגינים אותנטיים – זהו בהחלט הישג לגל הראשון. אבל ההישג החשוב ביותר מבחינת החמאס היא תגובת הזירה הבינלאומית: המשבר בעזה חזר למודעות. מצרים וירדן מגנות, האיחוד האירופי מוציא הודעה, האמריקאים מודאגים, מזכ"ל האו"ם דורש חקירה – יבול נאה. וזה עוד לפני שישראל מתחילה לשלם בזירה הבינלאומית את מחיר ההרוגים ומאות הפצועים ונדרשת לספק הסברים.

16 הרוגים לא גרמו לרתיעה, ודאי לא לטראומה לאומית, בצד הפלסטיני. מבחינת חמאס זהו חומר הבעירה לסיבוב הבא. החמאס כפה על צה"ל להשבית חלק לא מבוטל מכוחותיו כדי להתעמת עם אזרחים, ולא פחות חשוב: האירועים הללו עלולים להשפיע על קצב בניית המכשול סביב הרצועה. החמאס גם קבע את דפוסי הפעולה שנצטרך להתרגל אליהם בשבועות ובחודשים הקרובים. הכוונה היא לתחזק, דרך קבע, את המאהלים שהוקמו במרחק של 800-700 מטרים מן הגבול הישראלי, כולל בית־חולים שדה. לקראת סופי שבוע ובאירועים מכוננים כמו יום האסיר, יום הנכבה, יום העצמאות ובעיקר ביום שבו תועבר השגרירות לירושלים, יהפכו המאהלים הללו לשטחי היערכות, שיקלטו מסות של מפגינים במגמה לייצר תמונה של התקוממות עממית רחבת היקף.

בינתיים הצלפים יורים במפגינים כי אין לצבא כלי אמיתי טוב אחר כדי למנוע חדירה של אלפי פלסטינים לתוך שטח ישראל. אין מנוף הרתעה אחר מול הפלסטינים בעזה: אי אפשר לקחת להם רשיונות עבודה, חשמל או מים, כי אין להם ממילא. מדובר באוכלוסייה מוכה ומיואשת. כבר לא מדובר בהפרות סדר בנקודות חיכוך מוכרות בגדה, או מול עשרות בודדות של מפגינים על הגדר ברצועה. מבחינתה של ישראל מדובר כאן באירוע אסטרטגי שמשמעותו נסיון לייצר התקוממות ברצועת עזה, שתגלוש בשלב מסוים גם אל תוך הגדה. פתיחת ההפגנות ביום שישי האחרון, בו צוין יום האדמה, היא נסיון לחבר גם את ערביי ישראל לתמונת ההתקוממות: כולנו יחד, פליטי 48 ו־67.

באינתיפאדה הראשונה, לפני כשלושים שנה, לא הבינו בישראל שההתפרעויות הן ראשיתה של התקוממות עממית. אותם קצינים בצה"ל שאמרו 'בואו נפרק את ההפגנות ההמוניות בכוח, שאמנם יגרום להרבה נפגעים אבל יסיים את הסיפור במהירות' זכו לקיתונות של בוז. התוצאה: שנים של אינתיפאדה ואלפי נפגעים בשני הצדדים. ב־2000 זו כבר היתה התקוממות מזוינת של הרשות הפלסטינית. צה"ל של 2018 מבין שאם לא יצליח לדכא ובכוח את המהומות סביב הרצועה, הן עלולות להוביל לתבערה כללית. ישראל תהיה אשמה בכל מקרה. המבחן של הצבא היום הוא לנסות ולשבור את הנוסחה שמכתיב חמאס. אחרת יצטרך בכל סוף שבוע ובכל חג, מועד, או יום איזכור להשבית חצי צבא מול הרצועה – וזה עלול להימשך חודשים שבהם יספור העולם, בכל שבוע, את הנפגעים בצד הפלסטיני. יתרה מזאת, אם הצד השני יתחיל לעשות שימוש בנשק חם – ירי צלפים למשל – לא תישאר בידי הצבא ברירה והוא ייאלץ לעלות מדרגה: ממצב של פעילות תגובתית סביב רצועת הגבול לפעילות צבאית יזומה בתוך שטח הרצועה.

אסור להתעלם מן ההישגים של צה"ל עד כה: החיים בעוטף עזה נמשכים כרגיל, אף פלסטיני לא חדר ליישוב ישראלי, נבלמה התוכנית של חמאס להוביל צעדות אזרחים המוניות לתוך שטח ישראל, וההערכה היא שתהיה ירידת אנרגיות עם הזמן. גם ברמת ה"מלחמה הרכה", קרי המלחמה הפסיכולוגית שמנעה התגייסות רבה יותר של המונים, נרשם הישג. באירועי יום שישי, שניים מבין ההרוגים הפלסטינים – כולם גברים בגילאי 18 עד 33 – היו חמושים בקלצ'ניקוב ובמטענים והגיעו עד לגדר, ושלושה אחרים ניסו לחדור לשטח ישראל.

אחרי שישי סוער, שבו האירועים בשבת למתכונת ה"רגילה" של התפרעויות על גדר הרצועה. אבל אסור לטעות: אין שינוי בתוכניות של חמאס. אם הצבא לא ימצא את הדרך לשנות את כללי המשחק, או לפחות להרחיק את ההפגנות מן הגדר – ניפגש גם בשבוע הבא, ובשבוע שלאחריו. וככל שהסיפור הזה יימשך, כך המחיר המדיני שתשלם ישראל יהיה יותר גבוה.