אבידות ומציאות

שלוש מהצגות התחרות בפסטיבל חיפה השנה מציגות סיפורי אגדות, שבמרכזן ילדים המנסים למצוא משהו שאבד. היפה והמיוחדת ביותר היא "אגדת הילדה והעורבים", המבוססת על הסיפור "שבעת העורבים" מאת האחים גרים. כמו ברבות מאגדות האחים גרים גם כאן יש ממד אכזרי ואפל, אך העיבוד שכתבה צרויה להב מצליח לרכך את הממד המפחיד ולהפוך את הסיפור בחלקו הראשון למופע קומי מקסים ואירוני בסגנון תיאטרון סיפור קבוצתי. בהמשך הטון הופך רציני יותר, אך עדיין האווירה הקסומה נשמרת בעיקר בזכות העבודה המוזיקלית המצוינת של המלחין דניאל סולומון והבימוי התנועתי הדינמי, שבנו עמית אפטה ואלה תמרי־מילס. השחקנים מגישים ביצוע חינני, תוסס ומתוזמר להפליא, והתוצאה הסופית קסומה ביותר (4.5 כוכבים).

גם "אליק בליק" היא סוג של פנטזיה, אבל יותר מצחיקה. זו הצגה ללא מילים המציגה מערכת יחסים בין אב לבן החיים בשגרה שוחקת, ומולם נגן כינור ועץ קסום המנסים להעניק לחייהם קצת צבע. יש בהצגה שבנו שמרית ידין (כתיבה) ושלי מורנו (בימוי) הרבה מקוריות, במיוחד בשפה הליצנית הפיזית, השחקנים מגישים ביצוע מלא חן, כשבולטים במיוחד ליאור חסון וענבל רז בתפקידי האב והבן. אבל משהו בחיבור בין רמת המציאות לרמת הדמיון קצת מאולץ, וההצגה סובלת מתחושת אריכות (4 כוכבים).

"דוט והקנגורו", שכתבה תמר לוין, היא הצגה יותר סטנדרטית על ילדה שהולכת לאיבוד ביער האוסטרלי ופוגשת חיות מוזרות. יש בהצגה שביים רפי ניב הרבה יופי חזותי בעיצוב התלבושות והבובות, והשחקנים מגישים ביצוע נעים ומשכנע, אך יש בה גם יותר מדי מעברים שפוגמים בקצב שלה. עדיין זו הצגה נחמדה ועשויה היטב, המספקת לילדים הצצה לעולם החי ביבשת רחוקה (3.5 כוכבים).