חזרתי לפולין, ראיתי את הר האפר ורציתי להישכב בתוכו, להצטרף לאמא שלי

לינה בירנבאום ידעה שהסוף הגיע כשמצאה את עצמה, יחד עם מאות נשים נוספות, בתא הגזים במיידנק. "התפשטנו בצייתנות ובשתיקה, ידענו שמכאן כבר אין יציאה. תלינו את הבגדים על הקולבים והתיישבנו על הספסלים שליד הקירות, במתח הגדול ביותר, מתי ואיך יגיע המוות?" היא מספרת. "ניסיתי לתאר את עצמי מתה, מה יקרה כשפתאום לא אהיה יותר".

אבל השעות חלפו והמוות לא בא. בבוקר נפתחה הדלת והאסירות קיבלו פקודה להתלבש ולצאת. התברר שאפילו מערכת ההשמדה הנאצית היעילה סובלת לפעמים מתקלות. לא היה מספיק גז בצינורות.

כמה שעות אחר כך הורו לאסירות להצטופף בקרונות הַבָּקָר, והרכבת החלה לנסוע. "האמנתי ששום מקום לא יהיה גרוע יותר ממיידנק; קשה היה לדמיין משהו גרוע יותר. לאורך כל הדרך חזרנו ואמרנו לעצמנו שאילו רצו להרוג, לא היו מוציאים אותנו מהקרמטוריום, לא היו מוציאים אותנו ממיידנק".

כעבור שתי יממות, כשהרכבת עצרה ליד הרמפה הנודעת לשמצה באושוויץ, בירנבאום גילתה שהגיהינום האמיתי עוד לפניה. יעברו כמעט שנתיים עד שהסיוט ייגמר, פרק זמן שבמהלכו כמעט מתה מרעב ומִטִּיפוּס, שרדה אקציה אחר אקציה, וכשלה משותקת למחצה בצעדת המוות לגרמניה. ככל ניצולי מחנות ההשמדה, גם היא שרדה בזכות רצף פלאי של אירועים, כאילו מישהו למעלה נגע בה בשרביט קסם. "פשוט היה לי מזל", היא אומרת.

עם הבן יעקב גלעד. גלעד: "לאמא היה צורך לספר מה שעבר עליה שוב ושוב, לחיות את זה מחדש"

הניצולים שחיים בינינו נחלקים לאלה שדיברו על הזוועות ולאלה שהחניקו אותן בפנים. בירנבאום שייכת לסוג הראשון. מאז ספרה הראשון, "החיים כתקווה", שהתפרסם בפולנית ב־1967 ותורגם מאז ל־11 שפות (כולל יפנית), היא לא מפסיקה לכתוב, לתרגם ולערוך כתבים של אחרים, להיפגש עם בני נוער, להשתתף בטקסים ולדבר בכל פורום אפשרי. כבר שלושה עשורים שהיא נוסעת לפולין כמה פעמים בשנה, מתעקשת להזכיר לבני המקום את מה שכה רבים מהם מנסים לשכוח.

בשבוע הבא תיסע שוב. בטקס מיוחד, בירנבאום תקבל אזרחות כבוד של ורשה, הכבוד הגדול ביותר שהבירה הפולנית יכולה להעניק, ובמקביל תשתתף בטקס לציון 75 שנה למרד גטו ורשה, כאחת מאחרוני הניצולים החיים של אותה מערכה הרואית. בטקס אחר, מוסף הנשים של העיתון רב התפוצה "גזטה ויבורצ'ה" יעניק לה אות כבוד כאחת מכמה נשים ש"פעלו לשנות את העולם". את כל האירועים האלה, שלכאורה לא קשורים זה לזה, אפשר לראות גם כתגובת נגד של הכוחות הליברליים בפולין למדיניות ההכחשה של הממשלה הפולנית ולחוק האוסר להאשים את העם הפולני באחריות לחלק מזוועות השואה.

"לפני עשר שנים הייתה אופנה בפולין של לאהוב יהודים", אומרת בירנבאום באירוניה. "האנטישמיות נשארה תמיד מתחת לפני השטח, אבל ככל שהמדינה התרחקה מהקומוניזם והתפתחו היחסים עם המערב, פולנים רבים החלו לגלות עניין בהיסטוריה היהודית שלהם. התחילו לבוא קבוצות תיירים מארה"ב ומישראל, והפולנים רואים שכל האנשים האלה — שסיפרו עליהם שהם רצחו את ישו והשתמשו בדם של ילדים נוצרים להכנת מצות — הם אנשים רגילים, עם שתי ידיים ושתי רגליים, ובנוסף לכל יש להם דולרים. פתאום לכל פולני הייתה סבתא יהודייה, כולם החלו לחפש שמות בבתי הקברות. אבל ככל שהשואה הפכה יותר נוכחת ויותר גורמים התעסקו בה, יותר ויותר פולנים התחילו לשאול: ומה איתנו? למה אף אחד לא מדבר על הקורבן שלנו?"

ומה הסיבה להתפרצות האנטי־יהודית דווקא עכשיו?

"הרבה מזה הוא עניין של פוליטיקה פנימית. תושבי הכפרים, הקתולים האדוקים, ראו שעם כל הפתיחות למערב המצב שלהם לא השתפר, והחלה תסיסה נגד הגורמים הליברליים והאינטלקטואליים בפוליטיקה, ויחד עם זה חזרה השנאה הישנה ליהודים. הכוחות השולטים בפוליטיקה הפולנית הבינו שדרך שנאת הזר והאחר אפשר להשיג הרבה קולות בקלפי. קצת כמו אצלנו".

שגם בשמיים ישמעו

בירנבאום מעולם לא תיכננה להפוך לאחד הקולות המזוהים עם השואה. ב־1961, בזמן משפט אייכמן, היא הייתה אמא צעירה לשניים, וכישראלים רבים אחרים חוותה רגע מכונן. "הייתי מרותקת לשידורים היומיים מהמשפט", היא נזכרת. "לא זזתי מהרדיו. אמרתי לחיים בעלי שהעדים כל הזמן מספרים איך רצחו ואיך עינו ואיך שרפו, אבל הם לא מספרים איך חיינו בתוך כל המוות מסביב. וחיינו. היה מי שחי חודש, היה מי שחי שנה, היה מי שחי שלוש שנים. ובחיים האלה היו רגעים של הקרבה גדולה ורגעים של אנושיות שמנסה לשמור על עצמה גם שנייה לפני המוות, ורגעים של אהבה ענקית — אפילו גדולה מהאהבה שקיימת בדרך כלל כי כל רגע אתה פוחד שתכף תאבד אותה. אז התחלתי לכתוב. בהתחלה ביד, ואז שכרתי מכונת כתיבה".

כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים העבירה בירנבאום את כתב היד לקונסוליה הפולנית. "החיים כתקווה" מתאר את שעבר עליה ועל משפחתה מהרגע שבו נכנסו הנאצים לוורשה, בסתיו 1939, ועד השחרור בחורף 1945. בירנבאום כותבת בלי צנזורה עצמית ובלי הנחות. מתארת בפירוט מקפיא דם את הטרור של הקלגסים, אבל לא מפחדת גם לגעת בנושאים שנחשבו בשנים ההן לטאבו, כמו האלימות הנוראה של המשטרה היהודית בגטו, הקטטות היומיומיות בין האסירות המורעבות, ואפילו סיפור התאהבותה — מכמירת לב וחסרת סיכוי — בצעיר יהודי שטיפל בה בבית החולים באושוויץ. רק בתחילת שנות ה־80 יצא הספר בעברית, בהוצאה עצמית, וזכה לתגובות נלהבות מצד אישים כמו אלי ויזל וישעיהו ליבוביץ’. כיום הוא נחשב לקריאת חובה.

ב־1986, 40 שנה אחרי שעזבה אותה, חזרה בירנבאום לפולין לראשונה. היא ביקרה ברחובות הגטו שבהם הסתתרה עם משפחתה, עמדה מול תא הגזים במיידנק, נכנסה לצריף שלה באושוויץ בצעדים רועשים, "כדי שגם בשמיים ישמעו אותי", היא אומרת. "הייתי שם עשרה ימים שבהם חייתי את כל החיים שלי מחדש. הרגשתי שנגעתי בנצח. ראיתי את הר האפר באושוויץ ורציתי להישכב בתוכו ולהצטרף אל אמא שלי. חזרתי לישראל ואמרתי, 'עכשיו אני אמות'. היה לי קשה לשוב לחיים הרגילים שהשארתי. ויעקב נעלב".

יעקב הוא יעקב גלעד, והחזרה הכואבת של אמו מפולין הולידה את "אפר ואבק", מאלבומי המופת במוזיקה הישראלית, שחוגג עכשיו 30 שנה ליציאתו במופע חדש. גלעד, שכבר לא עובד עם יהודה פוליקר, לא מעורב במופע, אבל קטעים מצולמים של אמו, כמו גם של אביו של פוליקר, מוקרנים במהלכו על הבמה.

"אני התנגדתי לנסיעה של אמא לפולין, כי חשבתי שהיא לא תוכל לעמוד במעמסה הרגשית של ביקור כזה", הוא אומר היום. "אבל היא החליטה לנסוע והיה משהו נורא מתסכל בחזרה שלה, כשהיא אמרה שנגעה בנצח ואין יותר ערך לכלום. אמרתי, 'אבל יש לך חיים שלמים ומשפחה, וכל כך הרבה שנים עברו מאז. לאן כל זה נעלם?'"

את התסכול הוא ביטא במילים האלמותיות של "אפר ואבק", השיר שנתן את שמו לאלבום, שבו הוא פונה ישירות לאמו: "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?/ הנצח הוא רק אפר ואבק/ לאן את נוסעת, לאן את נוסעת?/ שנים וכלום עוד לא נמחק".

כמה שבועות אחרי שבירנבאום חזרה מפולין הזמין אותה בנה לאולפני טריטון בבני־ברק, הרכיב לה אוזניות והשמיע לה את השיר. "אני מקשיבה, הוא עומד מאחוריי, וזה החזיר אותי ישר להר האפר באושוויץ", היא נזכרת. "לא האמנתי. אמרתי, הוא הרי לא היה שם, איך הוא הצליח לגרום לי להרגיש שהוא נמצא שם איתי? ידעתי שהוא כתב את השיר מתוך עלבון, אבל הרגשתי שאני שומעת משהו ענק, שיר שמזיז הרים".

בשלב ההוא, גלעד אומר, עוד לא הייתה החלטה מפורשת להקדיש אלבום שלם לשואה. "חשבנו לכתוב אלבום עלינו, על החיים שלנו בארץ. אבל החומרים ניתבו את עצמם לשם. ביום הראשון שיהודה בא אליי לנגן בבית ההורים בהרצליה, הוא נכנס למטבח וראה שלאמא שלי יש מספר על היד ואמר, 'גם לאבא שלי יש מספר כזה'. אז הבנו שיש לנו מכנה משותף משמעותי כל כך. גיליתי שכמו אמא שלי, גם לאבא שלו היה צורך לספר מה שעבר עליו שוב ושוב, לחיות את זה מחדש. במשך כמה שבועות, מדי שבת, היינו נוסעים לבית הוריו של יהודה בקריית חיים, מקשיבים למונולוגים של אבא שלו, ואמא שלי עם עט ונייר כותבת, נותנת לסיפור התחלה, אמצע וסוף. ואז דלית עופר יזמה את התוכנית 'אחרי המלחמה' בגלי צה"ל, ונפרץ איזה שסתום".

בגיל 89, בירנבאום, אישה קטנה ונמרצת, לא לוקחת הפסקה ממפעל חייה. אף שסיפרה את סיפורה אלפי פעמים, הוא חי עבורה כאילו זו הפעם הראשונה. היא נולדה ב־1929, בת הזקונים של יעקב ופולה, אחות למרק וחילק. כשהייתה בת עשר הנאצים כבשו את ורשה. "בהתחלה לא היה כל כך גרוע. הייתה מלחמה והפצצות וצריך היה להתחבא בלילות, אבל המשפחה עוד הייתה ביחד והשכנים היו מתכנסים ומדברים על פוליטיקה ושרים שירים. ואז התחילו לספר שיורים באנשים בבורות".

ב־12 באוקטובר 1940, מוצאי יום הכיפורים, הוקם הגטו. כ־400 אלף יהודים, שליש מאוכלוסיית ורשה, הצטופפו במתחם ששטחו שני אחוזים משטח העיר. באקציה הגדולה של קיץ 1942, הִכָּה האובדן הראשון במשפחה.

"במשך כל היום הסתתרנו בעליית גג. בערב חשבנו שהאקציה נגמרה וירדנו לרחוב להתאוורר, אבל תפסו אותנו ולקחו אותנו עם מאות יהודים אחרים לאומשלגפלאץ, נקודת השילוח למחנות, המקום שידענו שמוביל לטרבלינקה. הגרמנים התחילו לירות לתוך ההמון. התחבקנו כולנו, אבא ואמא וחילק ואני, ואמא אמרה, 'כל אדם מוכרח למות פעם, אז אנחנו נמות עכשיו יחד'. הגיעה רכבת, והשוטרים היהודים התנפלו עלינו כמו חיות טרף. הפרידו בין ילדים והורים, דחפו אנשים לרכבת. אמא לקחה אותי ביד אחת, את חילק ביד השנייה וקדימה, להתרחק מהרכבת לכיוון בית הספר הסמוך — ואבא אחרינו, העיקר לא להיפרד. ברגע מסוים, קבוצת שוטרים יהודים עם אלות מתנפלים עליו, וככה ראיתי אותו בפעם האחרונה — איש גבוה לבוש מעיל חורף למרות שהיה קיץ, כי אמרו שצריך לקחת כמה שיותר בגדים איתך — מנסה להתגונן, פעם מצד זה ופעם מצד שני, ואז כפוף כולו, עד שהושלך לרכבת".

בני המשפחה הנותרים שרדו בגטו עד סוף המרד באפריל 1943 (האח הבכור, מרק, חי במחתרת בצד הארי של ורשה). מיד אחרי חיסול קיני ההתנגדות האחרונים, הנאצים החלו לחדור למקומות המסתור בגטו — עליות הגג והמרתפים ותעלות הביוב — ולשלוף מהם את היהודים. בני המשפחה הועלו לרכבות. עם הלינה היו בקרון אִמה, אחיה חילק ורעייתו הלה, ובת הדודה שנקראה גם היא הלינה.

"בקרון אנשים רומסים אחד את השני", היא מספרת. "צובטים אותי, מרביצים לי. הנאצים מכים באלות את הנכנסים וכולם נופלים אחד על השני, עד שמתפנה קצת מקום ומכניסים עוד אנשים וסוגרים את הדלתות. אנשים מתעלפים, צועקים 'מים, מים'. ברגע מסוים קרסתי מתחת לערימת אנשים. כנראה התעלפתי. לא הרגשתי כלום, עד שמישהו נפל לי על הפנים והתחלתי להיחנק. איכשהו קרעתי את עצמי מתוך הנעליים שלי, ונעמדתי יחפה ליד החלון, לנשום אוויר.

"סוף־סוף הרכבת עצרה. כאבו לי הרגליים והייתי כל כך צמאה שרציתי ללקק את הבוץ, אבל הבנו שאנחנו לא בטרבלינקה ושמחנו. אנשים ממש התנשקו. לא ידענו שהגענו למקום גרוע באותה מידה. מתחילים לרוץ ומי שלא יכול לרוץ, יורים בו. אמא הורידה זוג נעליים עם עקבים מאישה שנורתה ונתנה לי, חילק סחב אותי למרות שהיה פצוע בעצמו. תוך כדי ההליכה הוא שבר עקב מאחת הנעליים שלי. נשאר לי מסמר בתוך הרגל. רגע לפני שהוא שבר את העקב השני, הגענו לרחבה שבה הפרידו גברים מנשים. התנשקנו ונפרדנו. לא ידעתי שיותר לא אראה אותו".

אבל הזוועה האמיתית עוד חיכתה לה. "אמא מכסה אותי במעיל שלה, מחבקת אותי ומבטיחה שתכף נעשה מקלחת והנה, תראי, יש צריפים ואין פה משרפות ויהיה אוכל ושתייה. אנחנו עומדות בקור הנורא וכל דבר לוקח נצח. סוף־סוף הגיע תורנו ואנחנו מגיעות לצריף המקלחת, מסתדרות שתיים־שתיים, אני עם בת דודתי הלינה, ואמי עם גיסתי הלה מאחורינו. אנחנו נכנסות למקלחת ומתפשטות — בחיים לא ראיתי כל כך הרבה נשים עירומות — אבל אמא לא שם. לא נכנסת. למה לוקח לה כל כך הרבה זמן? פחדתי לשאול איפה היא. מתברר שהייתה סלקציה ממש בכניסה למקלחת ושלחו אותה ישר לגז. בסוף הלה אמרה לי: 'אמא איננה. עכשיו אני אמא שלך'. הרגשתי שאין יותר שמיים ואדמה. התחלתי ללכת במעגלים מסביב למקלחת. רציתי למות. ואז נכנסו הקאפו והמשגיחות הגרמניות והתחילו להרביץ בגופות הרטובים ולקלל במילים הכי גסות שאפשר. זורקות לנו בגדים שהוציאו מהערימה בחוץ. אישה גדולה הייתה יכולה לקבל בגד של ילדה בת שש. קרקס. לי זרקו שמלת נשף שחורה אלגנטית, ארוכה, עם תחרה. זה היה היום הראשון שלי במיידנק".

הלה קיימה את הבטחתה והייתה לאם עבור הלינה, עד שחלתה בטיפוס, איבדה את מעט הקילוגרמים שעוד היו לה, גססה. "נלחמתי בשבילה, להביא לה עוד מרק, עוד מנת לחם. הרגשתי שאני יכולה לרעוב, הרי ממילא הייתי רעבה כל הזמן", מספרת בירנבאום. "היא בת המשפחה האחרונה שנותרה לי, הייתה יותר חשובה לי מהחיים שלי. אחרי שהעבירו אותנו לאושוויץ היא הייתה אומרת, 'אפרוחית קטנה, אם נישאר בחיים וחילק לא ישרוד, נחיה ביחד. נישאר ביחד תמיד'.

"ואז הייתה סלקציה. ידעתי שהלה לא תשרוד. היא הייתה כל כך רזה וחלשה וחיוורת. אנחנו עומדים ליד דוקטור מנגלה וקצין אס־אס בשם טאובה. מנגלה מסתכל עלינו בפני האבן שלו, מרים את היד — הלה לשמאל, למוות, ואני לימין, לחיים. ברגע הזה כבר לא פחדתי משום דבר. אחזתי בהלה בכל כוחי ואמרתי, ילדה עירומה בת 14, 'אני לא חוזרת בלעדיה'. הקאפו מנסות לקרוע אותה מהידיים שלי ואני לא נותנת. וטאובה אומר, 'אם את כל כך לא רוצה להיפרד ממנה, את הולכת איתה' ונותן הוראה לרשום את המספרים של שתינו".

קבוצת קציני אס־אס עמדה כמה עשרות מטרים מהסלקציה. הבכיר שבהם, פרנץ הסלר, ממפקדי המחנה, צפה במחזה משועשע ונופף להלינה באצבעו. "הוא קורא לי 'קוֹם, קוֹם', בואי. אני רצה אליו, צועקת, והוא אומר לי, 'אם לא תשתקי את הולכת לשם', ומצביע על העשן שעולה מהקרמטוריום, 'ואם תשתקי, אתן לך לחיות, וגם לגיסה שלך'. והוא קורא לקאפו עם הרשימה ואומר לה, 'תמחקי את שני המספרים האלה'. זינקתי אליו אסירת תודה וחיבקתי אותו. אני זוכרת עד עכשיו את ריח המדים שלו. ואז הוא נתן לי סטירת לחי עצומה שסינוורה אותי והפילה אותי לרצפה. הוא היה מפלצת, אבל הוא החזיר אותי לחיים. אותי ואת הלה".

שלושה שבועות לאחר מכן נפחה הלה את נשמתה.

ב־1 בינואר 1945, פחות מחודש לפני שחרור אושוויץ, היה לבירנבאום עוד נס הישרדות פלאי. "ידענו שהשחרור קרוב, הרסו כבר את תאי הגזים ואת הקרמטוריומים", היא מספרת. "היה יום יפה, שבו לא יצאנו לעבודה ונתנו לנו דייסת סולת עם חלב. הייתי בריאה ושבעה, כי בשבועות שקדמו לכך התחלתי לעבוד במבנה סגור ומחומם שבו החמצנו כרוב, ותמורת כמה תפוחי אדמה הצלחתי להשיג נעליים טובות ושמלה מצמר. פתאום ראיתי בחלק אחר של המחנה, מהצד השני של הגדר, חברה טובה של אחי מרק. רצתי אליה, ובאותו רגע השומר ירה בי מהמגדל. הכדור עבר דרך הזרוע ונכנס לתוך הגוף, קרוב ללב ולריאה".

במציאות של המחנה, פציעה כל כך חמורה גררה כמעט תמיד גזר דין מוות, והאחראית על הבלוק אכן הורתה לאסירות להתעלם מהנערה המדממת. אבל אז הגיע לצריף רופא גרמני. "הוא שאל מה קרה וסיפרתי לו ביידיש, ואז הוא התחיל לצעוק על האחראית, אמר לה שצריך להפשיט אותי ולרחוץ את הדם ולהעביר אותי לבית החולים שבמחנה הגברים. היא רחצה אותי והכתה אותי תוך כדי, הלבישה לי כותונת לילה דקה ואמרה לשתי אסירות לקחת אותי לשער מחנה הגברים. באמצע הדרך האלונקה נקרעה והן השאירו אותי על האדמה הקפואה. הצילו אותי שתי נשים גויות מסרביה שעבדו בפינוי הקרח מהכביש ולקחו אותי על הידיים עד לשער. הרופאים ניתחו אותי והוציאו מהגוף את הקליע ולאט־לאט הבראתי, אבל עד סוף המלחמה היד נשארה משותקת".

עם היד המשותקת שרדה בירנבאום את צעדת המוות, חמישה ימי הליכה בשלג של ינואר, מפולין לגרמניה. "מסביב מתו כל הזמן ואני ישנתי בהליכה. הייתי חלשה והשתרכתי מאחור, בסוף הטור, איפה שהסיכויים להישאר בחיים היו הכי גרועים, כי אלה שצעדו בראש זכו לקבל קצת לחם או חלב מתושבי הכפרים הפולנים. הייתי אוספת שלג מהאדמה ואוכלת".

גם הפעם הגורל התערב. קאפו גרמנייה בשם אלווירה ("אישה גדולה ומכוערת, עם פנים אדומות ובלי ריסים, שלא הפסיקה לקלל את האסירות"), שמסיבה לא ברורה חיבבה את הלינה עוד באושוויץ, ניגשה אליה וסחבה אותה את שארית הדרך, עד לתחנה שבה עלו על רכבת למחנה ריכוז בגרמניה.

אחרי המלחמה חזרה בירנבאום לוורשה והתאחדה עם מרק, היחיד מבני משפחתה ששרד. שנתיים התגלגלה על אדמת אירופה עם חבורת צעירים מהשומר הצעיר שהתארגנה כדי להקים קיבוץ חדש, וב־1947 עלתה בעלייה בלתי־לגאלית לישראל. היא נישאה לחיים (הניק), שעבר את המלחמה ברוסיה, וילדה את יעקב ואת בני. בשנים הראשונות נדדו בין קיבוצים, משם למעברת בית דגון, עד שהתיישבו בהרצליה. חיים נפטר לפני כמה חודשים, בגיל 93.

את חושבת שעם כל מה שקורה עכשיו בפולין, מסעות התלמידים יימשכו?

"יש המון אנשים, בפולין ובישראל, שמרוויחים מהנסיעות האלה — חברות נסיעות ונהגים ומאבטחים ומדריכים ובתי מלון. זה הרבה כסף. אני לא תמיד אוהבת את כל מה שקורה שם. לפעמים זה נראה כאילו באנו להתנקם בפולנים. מסתובבים ברחובות עם דגל ישראל כאילו הוא רובה. באחד הטקסים שהשתתפתי בהם, באומשלגפלאץ, קבוצות של ישראלים התחילו לרקוד הורה ולשיר ‘עם ישראל חי’. התפוצצתי. בלב שלי צרחתי. זה מקום של מוות, תחנה אחרונה למאות אלפי אנשים בדרך לטרבלינקה. מה אתם רוקדים? איזה עם חי פה?"

אז אולי צריך לבטל את המסעות?

"לא. מסיבה אחת: הרבה שנים אסור היה לנו לספר מה שעבר עלינו. כינו אותנו 'אבק אדם'. אמרו שהלכנו כצאן לטבח. היו שטענו שכל מי ששרד בטח שיתף פעולה. אבל מאז שהתחילו המסעות, זו כבר לא בושה לדבר. פתאום ילדים מתחברים לסיפורים ששמעו מסבא וסבתא. יש שאומרים שהמסעות הם רק פרופגנדה פוליטית של הימין. נכון שזה קיים במידה מסוימת, אבל אני לא נוסעת לשם כדי שבני הנוער יהיו פטריוטים יותר טובים, אלא בשביל אלה שנספו.

"הייתה לי חברה באושוויץ, חלקנו אותו דרגש, התכסינו באותה שמיכה. ערב אחד פתאום מקריאים מִסְפָּרים, והשם שלה עולה. היא קופצת מהדרגש, מפשיטים אותה ליד הדלת ולוקחים אותה למשרפות. עוד הרגשתי את חום הגוף שלה מתחת לשמיכה — וכבר עלה עשן מהארובות. אבל במשך הזמן שכחתי את השם שלה. זה כאב לי. בספר קראתי לה 'הבנדינאית', על שם העיר שממנה באה. תחשוב כמה אנשים כאלה, שאף אחד לא זוכר את השם שלהם, נספו. בשבילם אנחנו צריכים לנסוע".

ובכל זאת, גם הסיפור הזה מסתיים בניצחון הזיכרון. "יום אחד, 30 שנה אחרי שכתבתי את הספר, אני עומדת ושוטפת כלים במטבח", מספרת בירנבאום, "ופתאום זה חזר אליי. קראו לה פרומה! ומאז אני נוסעת לאושוויץ בשביל פרומה".

צילום : ידיעות אחרונות