ועלי הבמה של "סאטרדיי נייט לייב" עסוקים בהרכבת המסך הירוק כשדואה ליפה, בשמלה שחורה ארוכה, חולפת על פניהם ומתיישבת על פסנתר הכנף. בעוד יומיים היא תופיע בתוכנית המצליחה על תקן זמרת אורחת. אחרי הכל, בגיל 22, הצעירה האנגלית ממוצא אלבני עם השם המוזר (“דואה” פירושו באלבנית: אהבה) היא גם הזמרת המושמעת ביותר כיום בבריטניה, שהסינגל שלה, “New Rules” — זכה ליותר ממיליארד ו־200 אלף צפיות ביוטיוב, ובין המעריצים שלה אפשר למצוא את כריס מרטין מקולדפליי וברונו מארס.

למרות שרוב השירים שלה קצביים ומוחצנים, ליפה מתחילה עם “Homesick”, בלדה שכתבה יחד עם מרטין. המנהל האישי שלה, ג'ולס, מכוון את הטלפון למוניטור ומצלם את החזרה, כדי לצפות בה מאוחר יותר. ליפה מתכננת לשבת על הפסנתר בלי לזוז לכל אורך השיר כמעט. היא מקווה לשדר עוצמה שקטה, למרות החשש שזה עלול להצטייר גם כסוג של אדישות.

ליפה כבר למדה שכשאתה מפורסם, גם המחוות הקטנות ביותר עלולות לעשות הרבה רעש. באוקטובר האחרון, למשל, היא לבשה טי־שירט עם תמונה של טיילור סוויפט, במהלך מפגש עם מעריצים בגרמניה — מחווה שמעריצי סוויפט מיהרו לתייג בהתלהבות. זמן קצר אחר כך הזדרזה גם סוויפט עצמה להגיב, וכתבה: "אני צורחת משמחה!!"

אבל קצת אחר כך, ההתלהבות של מעריצי סוויפט התפוגגה, כשעלה לרשת ראיון משנת 2016, שבו ליפה התבקשה להכריע בין סוויפט וקניה ווסט — ובחרה ללא היסוס בשני. "לא חשבתי על הסכסוך ביניהם", היא אומרת עכשיו. "חשבתי רק על המוזיקה, ונכון שטיילור מדהימה, אבל אני כל כך אוהבת היפ הופ שאני מעדיפה את קניה על פני כל אחד אחר".

עם אביה, סולן להקת רוק מקוסובו. "תמיד עבד קשה

התוצאה הייתה מתקפת שנאה מצד נאמני סוויפט. "הם שלחו לי אימוג'י של נחשים במשך שלושה ימים רצופים. כתבו, 'הלוואי שתמותי', ואני ממש לא התכוונתי לשום דבר רע", היא אומרת.

עכשיו, בחזרות ל”סאטרדיי נייט לייב”, ברגליים שלובות וגב זקוף, ליפה אוחזת את המיקרופון האלחוטי ביד שמאל ומצמידה את יד ימין לפסנתר. התנוחה לא נראית ממש טבעית ונינוחה, אבל המורה שלה לפיתוח קול, לורנה, הבטיחה לה שהיא תעזור לה להגיע לצלילים הגבוהים המאתגרים. הביצוע לא לגמרי ממוקד, וכשהיא מסיימת, ליפה מעווה את הפרצוף: היא לא הצליחה להגיע לאחד הצלילים הגבוהים.

הצוות מתכנס לישיבה בהולה. ג'ולס מציג את סרטון הווידיאו שצילם, לורנה מציעה תרגילי קול נוספים. ליפה בוחנת בקפידה את הסרטון בטלפון ועושה קולות מוזרים לעבר לורנה, ואז חוזרים הצלמים של "סאטרדיי נייט לייב" וליפה חוזרת שוב על הביצוע. הפעם, כשמתחיל הבית השני, ליפה לופתת את המיקרופון בשתי ידיים, מצמידה אותו לחזה, ומקרבת את כף ידה השמאלית אל הלחי בקלוז־אפ. זו תנועה קטנה, אבל ליפה יודעת, מצפייה בווידיאו שג'ולס צילם, שהיא תעשה את ההבדל (בשבת, בשידור החי, היא תחזור על אותן תנועות בדיוק כמעט מושלם).

כשלושים אנשי צוות וכמה מוזמנים נבחרים צופים בה מרותקים. כשהיא מסיימת כולם פורצים במחיאות כפיים. צריך להשקיע מאמץ רב כדי להיראות כל כך חסר מאמץ כמוה.

ליפה בהופעה. "כשסיימתי תיכון ידעתי רק דבר אחד — שאני רוצה לעשות מוזיקה"

לוהט יותר מהגיהינום

דואה ליפה כבר מזמן לא שרה מול קהל קטן כל כך. בחודשים האחרונים היא הופיעה שני לילות רצופים במדיסון סקוור גארדן והייתה מופע החימום של ברונו מארס בכמה אצטדיונים. הקול הגדול שלה מתאים לחללים גדולים. היא התחילה את הדרך בגיל 15, כשישבה בחדר השינה של חברתה והעלתה ליוטיוב קאברים של כריסטינה אגילרה וג'וש סטון. הסרטונים האלה היו חלק מאסטרטגיה מודעת: "זה היה כמו 'תיק עבודות' שהכנתי", היא מספרת. "הייתי יוצאת ל'גיגים' ומתיידדת עם אנשים, ואם מישהו היה אומר לי 'אני מפיק' או 'אני כותב שירים' הייתי עונה לו, 'אה, במקרה יש לי כמה קאברים שאתה יכול לראות'”.

שורת מפגשים כאלה הובילו אותה לבן מאוסון, המנהל המוזיקלי של לנה דל ריי בין היתר. הוא החתים אותה על חוזה ו"ממש יום למחרת" הכניס אותה לאולפן הקלטות עם כמה כותבים נחשבים. ליפה אמרה לו אז שהיא רוצה לנסות לחבר בין שתי האהבות שלה — מה שהיא מכנה "דארק פופ" והיפ הופ. "הייתי נכנסת לסטודיו ואומרת, 'אני רוצה להישמע כמו שילוב של נלי פורטדו והראפר ג'יי קול’, ואנשים היו מגיבים ב’וואט דה פאק?!’”

ההשראה שלה מגיעה ממקומות בלתי צפויים. "הייתי מיד אחרי פרידה קשה ממישהו שגרם לי להרגיש שאני לא טובה מספיק עבורו", היא מספרת "כשעבדתי על שיר שהיה טוב, אבל הפזמון לא לגמרי ישב במקום. כולם חשבו שכדאי פשוט לעזוב אותו, לבטל הכל ולהמשיך הלאה. ואז גלשתי בטמבלר (שילוב בין בלוג לרשת חברתית) כשפתאום ראיתי שם את המילים 'לוהט יותר מהגיהינום', כתובות באדום על רקע שחור ואמרתי לעצמי: 'מגניב!'" הסינגל "לוהטת יותר מהגיהינום" הפך לתקליט זהב בבריטניה.

צילום: מתוך האינסטגרם

זה גם השיר, אומרת ליפה, שהציג אותה בפני הקהל כסוג של לוחמת במערכות יחסים. בטקסטים שלה אפשר למצוא רגעים של פגיעות וכמיהה לקשר, אבל התדמית השלטת היא של מישהי שלא מוכנה לקבל שום בולשיט. המגה־להיט שלה, "New Rules", בנוי כשלוש מערכות במהלך קרב פרידה מבחור. סינגל מאוחר יותר, “IDGAF” ‑ ראשי תיבות Give a Fuck I Don't‑ הוא סוג של פרק ההמשך לסאגה, כשהפעם, מקור הסבל, הבחור, חוזר אליה בזחילה בניסיון לקאמבק, וליפה מגרשת אותו בלי רחמים.

השירים האלה לא בדיוק אוטוביוגרפיים, אבל ליפה מודה שהיא צברה מספיק ניסיון בתחום האקסים הגרועים. בני הזוג שלה היו "מניפולטורים רגשיים" או סתם מוזרים. "יצאתי פעם עם בחור שלא אכל מעולם ירקות", היא נזכרת. "זה היה פשוט נורא. חשבתי לעצמי, 'היי, אתה גבר שאוכל כמו ילד בן חמש. אני פאקינג עפה מפה'".

פרישטינה–לונדון

לפני כמה שבועות צפתה ליפה בטקס הגראמי והתרגשה מאוד מההופעה של קנדריק למאר. האירוע ספג הרבה ביקורות בגלל העובדה השערורייתית, שהזמרת אליסיה קארה הייתה האישה היחידה שזכתה בפרס במהלך האירוע כולו, ושלורד לא הוזמנה לשיר על הבמה במהלך הטקס, אף שהייתה מועמדת בקטגוריית אלבום השנה. ואם זה לא מספיק, הצליח נשיא הארגון שמחלק את הפרסים, ניל פורטנאו, להרגיז את הצופים כשפנה בעקבות הביקורת על הדרת הנשים הבולטת למוזיקאיות היוצרות וקרא להן "להתעורר" (פורטנאו התנצל מאוחר יותר על ההתבטאות שלו).

צילום: מתוך האינסטגרם

העיניים של ליפה נפערות לרווחה כשהיא מדברת על הנושא. "נשים בהחלט מתעוררות", היא אומרת. "אנחנו רק צריכות שייתנו לנו הזדמנות. הגברים שיושבים בעמדות כוח צריכים לתמוך בכל מה שקורה כאן, לתמוך בשוויון, ולא להגיד לנו: 'אתן לא עובדות מספיק קשה'".

ליפה יודעת מה זה לעבוד קשה. היא נולדה בלונדון, למשפחה אלבנית מקוסובו שעזבה את מולדתה בשנות ה־90, כשפרצה המלחמה באזור. הוריה היו מהגרים שאפתנים, היא מספרת, שכדי לשרוד "עבדו במסעדות, בברים ובבתי קפה קטנים. הם עבדו ממש־ממש קשה, ותוך כדי כך, אבא שלי גם נרשם ללימודי ערב כדי לקבל תואר במינהל עסקים, ואז תואר שני בתקשורת. משם הוא המשיך לתחום הפרסום. לאמא שלי היה תואר במשפטים שסיימה עוד לפני שפרצה המלחמה, וכשעברנו ללונדון היא למדה תיירות".

למוזיקה היה תמיד מקום של כבוד בבית בזכות האב, דוקג'ין ליפה, שכעבודה צדדית היה סולן של להקת רוק מקוסובו בשם "אודה". "הם עשו את זה בעיקר בשביל הכיף", היא אומרת. "אבל היה להם להיט גדול ממש שנקרא 'Beso ne Diell', שפירושו 'תנו אמון בשמש'. כשהופעתי בקוסובו לפני שנתיים, החלטתי, יחד עם ההרכב שלי, להפתיע את אבי ולשיר גם את השיר הזה. זה היה סוריאליסטי לגמרי, כי כל הקהל שר איתנו את כל המילים".

בתחילת גיל ההתבגרות חזרה יחד עם משפחתה לפרישטינה, בירת קוסובו, אבל התקשתה להשתלב. "ידעתי אמנם לדבר אלבנית אבל לא לקרוא ולכתוב, כך שהמעבר לשם היה די בעייתי מבחינתי. לאף אחד מהילדים האחרים בגילי לא היו שגיאות כתיב בשיעורי הבית. גם להיות שוב הילדה החדשה בבית הספר, אחרי שכולם כבר בחרו לעצמם את החברים, היה קשה ומפחיד".

אבל היא הסתדרה בסוף, מצאה כמה חברים, והם גילו לה את ההיפ הופ. המופע הראשון שראתה בחייה היה של Method Man and Redman (צמד היפ הופ אמריקאי), השני היה של פיפטי סנט.

בגיל 15, כשהיא נחושה להפוך לזמרת, ליפה שיכנעה את הוריה לתת לה לחזור ללונדון בלעדיהם, לגור אצל חברים ולהירשם ללימודים בבית הספר לתיאטרון ע"ש סילביה יאנג, שבין בוגריו אפשר למצוא גם את הזמרות איימי ויינהאוס וריטה אורה. בסיום התיכון, ההורים לחצו אמנם שתמשיך ללמוד, אבל ליפה רצתה לנסות להגשים את החלום. "בסוף זה הגיע לנקודה שבה הייתי צריכה כבר לבחור לאיזו אוניברסיטה אני רוצה להירשם, ולא הצלחתי להחליט", היא מספרת. "ידעתי רק דבר אחד — שאני רוצה לעשות מוזיקה. אז אמרתי, 'תנו לי שנה כדי לראות מה קורה'". לפני שהסתיימה שנת הניסיון, היא כבר זכתה בחוזה הקלטות בלייבל הנחשב של האחים וורנר.

כדי להתפרנס ליפה החלה לדגמן ואף הוחתמה בסוכנות נקסט. הקריירה שלה בעולם האופנה הסתיימה, סיפרה בעבר, אחרי שביקשו ממנה לרזות. עם זאת, ליפה אימצה לעצמה כנראה כמה חוקים חדשים בתחום, מה שהופך אותה גם לסטייל אייקון ולאיט־גירל לוהטת, שמפורסמת גם בשיתופי פעולה עם מעצב־העל אלכסנדר וונג שתופר לה בגדים להופעות. היא נחשבת למתלבשת נועזת, עם חיבה לפריטים צבעוניים ומקוריים וצ'וקרים — שרשראות צוואר הדוקות, גרבוני רשת, מעילי עור ושאר אקססוריז שהיו פופולריים בניינטיז.

הקלות הבלתי נסבלת

כשהיא מסיימת את החזרות ל"סאטרדיי נייט לייב", ליפה חוזרת למלון בלואר איסט־סייד. צלמי הפפראצי אמנם חיכו לה במהלך הביקור בניו־יורק, אבל כרגע אף אחד מהם לא נראה בסביבה. אנחנו מנסים להיכנס למסעדת המלון, אבל הם פותחים רק בעוד חצי שעה, אז אנחנו עומדים בלובי ומתכננים את הצעד הבא.

הפוגה היא אירוע נדיר עבור ליפה בימים אלה. לפני כמה לילות היא הופיעה במונטריאול. לפני כן טסה לג'מייקה, לאולפני Geejam היוקרתיים, לעבוד על שירים לאלבום הבא. "אני עדיין רוצה שזה יהיה פופ, אבל עם נגיעות של רגש ונשמה", היא אומרת על הפרויקט. "הקול שלי מתאים לז'אנר".

בין מקורות ההשראה שלה היא מציינת את: "Electric Chair" של פרינס, האלבום החדש של Francis and the Lights ואאוטקאסט. בחודשים האחרונים היא בילתה שעות ארוכות באולפן עם כותבי להיטים מפורסמים, כמו מארק רונסון ומקס מרטין. "ביליתי שבוע עם מקס ולמדתי ממנו ממש שיטה שהוא פיתח לכתיבה. קודם כל כותבים את המנגינה ואז מקשיבים לה שוב ושוב, ותוך כדי חושבים 'אולי צריך לשנות משהו'. אחר כך מתחילים לכתוב מילים, אבל לא תמיד חייבים להתחיל על הפעימה הראשונה של התיבה, כי זה עלול להיות משעמם. ניגנתי לו חלק מהדברים שכתבתי בג'מייקה, והוא אמר, 'את בהחלט יכולה לפשט את זה. פשוט תחזרי על זה פעמיים. זה יהיה קליט יותר'. יש לו המון תיאוריות וכללים".

הגישה הסדורה והשיטתית הזאת מוצאת חן בעיני ליפה, שאוהבת לערוך רשימות ושומרת אותן בטלפון. "זאת למשל רשימה של מאה הספרים שאני צריכה לקרוא לפני שאמות. קניתי את כולם, והמטרה שלי היא לסיים לקרוא את כולם".

בימים אלה היא סיימה את "הבנות", הרומן של אמה קליין בהשראת פרשת הרוצח צ'רלס מנסון, ואהבה אותו מאוד. עכשיו היא קוראת את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". "אני מרגישה שזה עוזר לי בכתיבת השירים", היא אומרת.

יש עוד קצת זמן עד שיושיבו אותנו במסעדה. "יש לך התנגדות לקינוח לפני הארוחה?" היא שואלת, ואנחנו צועדים לאורך גוש בניינים, לעבר חנות גלידה. "זה היום השלישי ברציפות שאני באה לכאן", היא מציינת, כשהיא נועצת כפית בספל גלידה טבעונית בטעם וניל כלשהו. "אני לא רוצה להרוס לי את התיאבון", היא אומרת, "אבל לפעמים חייבים לשבור את הכללים".

תרגום: לילית וגנר

במסגרת חוקי הז'אנר | אמיר שוורץ

בוויכוח בין אלה שמשוכנעים שמוזיקאי לא יכול להצליח בלי חברת תקליטים גדולה מאחוריו, לבין הטוענים שצריך רק להיט אחד ביוטיוב כדי לפרוץ, הראשונים עדיין מנצחים. גם כיום, מרבית כוכבי הפופ הפכו לכאלה רק אחרי שפעלו גם בשיטה הישנה והמושמצת.

זהו פחות או יותר גם הסיפור של דואה ליפה, השם החם בפופ הבריטי בשנתיים האחרונות. נערה ששרה קאברים לכריסטינה אגילרה, העלתה אותם לרשת והוחתמה בסוף אצל האחים וורנר. אה כן, והיא גם מאוד יפה - עוד תכונה שמעולם לא הזיקה לכוכבת פופ, גם אם קיווינו שב־2018 הדברים כבר יעבדו קצת אחרת. חוץ מפנים יפות וקליפים מושקעים לליפה יש כישרון ובעיקר מנהלים שיודעים מה הקהל מחפש. ולראיה, "New Rules", הסינגל הכי מצליח מאלבום הבכורה שלה, הכניס אותה למועדון המיליארד צפיות ברשת.

בפופ העכשווי חייבים להתעדכן באובססיביות בטרנדים וליפה יודעת ליישר קו. ב"New Love", הסינגל שלה מלפני שלוש שנים, היא נשמעה כהכלאה רומנטית בין לנה דל ריי ואדל. כיום היא מציעה את אותו סלט אגרסיבי שמגישות קולגות כמו קייטי פרי. ב־"IDGAF", הסינגל האחרון שלה, תקבלו הפקה דחוסה עם ביטים שבורים, פזמון פופי מדבק (עם קריצה לאד שירן) ושירה מתוקה־מתריסה. בקרב בין קניה ווסט לטיילור סוויפט ליפה צידדה בראשון והסבירה שהיא אוהבת היפ הופ. שירי הפופ המעצימים שלה מראים שהיא דווקא קרובה יותר לשנייה.