מבצע סבא

מציאות, מתברר, לא תמיד הוא היה כה מבדח, היהודי ההוא שבדה מילים ממוחו הקודח. כשנולד בנו־בכורו, בן־ציון בן־יהודה, המוכר הרבה יותר בשמו הסלבריטאי איתמר בן־אב"י, אליעזר בן־יהודה ואשתו דבורה דיברו איתו בבית רק עברית. "דבורה אמרה לו ברוסית, 'אני לא מבינה עברית'", מספר הנכד אליעזר בן־יהודה, הקרוי על שם סבו המיתולוגי, על ילדותו של הדוד המפורסם שלו. "הוא ענה לה, 'אז תשתוקי'. ככה אמרו אז תשתקי. הוא אמר שאם יש מילה שהיא רוצה לומר ולא יודעת, שתציג בפנטומימה והוא יגיד לה איך אומרים אותה בעברית".

הגזים לגמרי. היום היא בטח הייתה עוזבת אותו.

"אולי, היא הקריבה הרבה מאוד כדי להיות איתו. אחרי שהילד נולד דברים החמירו. הרבה אנשים אמרו לבן־יהודה שאי־אפשר לגדל ילד בשפה העברית. מאוחר יותר גם הוא הבין שאולי דרש יותר מדי. הרי אי־אפשר ללמוד לדבר בוואקום, ואיתמר בן־אב"י נולד במקום שבו אף אחד חוץ מאביו לא מדבר את השפה הזו. הוא התחיל לדבר רק בגיל ארבע, ודבורה חשבה שהאיחור נובע מכך שהוא לא שמע שום שפה בעצם".

מה היו המילים הראשונות שלו?

אליעזר בן־יהודה ליד משרדי העיתון "דואר היום" שהקים דודו איתמר בן־אב"י

"גם זה סיפור. דבורה הייתה רוב הזמן רק עם הילד, החברות שלה לא דיברו עברית, אז לא היה אפשר להזמין אותן הביתה. יום אחד הילד בכה והיא התחילה לשיר לו שיר ברוסית, שאמה הייתה שרה לה. אליעזר נכנס הביתה וצעק, 'דבורה, מה את עושה? הרסת עבודה של שנים'. הם התחילו לריב ואז הילד אמר, 'אבא, די'. ואלה היו המילים הראשונות שלו".

אופרת סבון

אליעזר בן־יהודה, שיחגוג 80 בראש השנה הקרוב, לא זכה להכיר את סבא שלו, שנפטר הרבה לפני שהוא נולד. אבל הוא הכיר מקרוב את סבתא חמדה, אשתו השנייה של בן־יהודה וממשיכת דרכו. הנכד גדל על המיתוס, סבל ממנו שנים רבות עד שלמד לחבק אותו, ולאורך כל הזמן הזה צבר עוד ועוד סיפורים מבית סבא.

"אנשים שאלו אותי כל הזמן למה קוראים לי בן־יהודה ואם הרחוב הוא על שמי", אומר בן־יהודה, שקורא לסבא שלו 'בן־יהודה' ובאופן כללי סיכויי הבלבול במיפוי המשפחה גבוהים מאוד. "לפני 15 שנה אמרתי לעצמי, 'תכתוב משהו שיסביר לאנשים שחיים היום על שם מי הרחוב'. כתבתי ושכחתי מזה לגמרי. עברו שנים, ויום אחד אני הולך ברחוב בן־יהודה בירושלים, ועל השלט כתוב רק 'בן־יהודה', בלי אליעזר. שני בחורים שהלכו מאחוריי תהו לגבי שם הרחוב. אחד אמר שהוא לא יודע על שם מי זה, והשני אמר, 'זו הגברת שמדברת ברדיו'. 'אה כן, נתיבה, אני מכיר אותה'. אז הבנתי שרק בתל־אביב כתוב השם המלא של הרחוב ושחובה לפרסם את הסיפור".

רפרודוקציה

לפני שמונה שנים פרש בן־יהודה מתפקידו כרב של הקהילה היהודית באזור ג'קסונוויל שבפלורידה, לקח את הרשימות שערך במהלך השנים וישב לכתוב. התוצאה היא "כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה" (בהוצאת "ידיעות ספרים"), ביוגרפיה סובייקטיבית קולחת שמשלבת דמיון ומציאות ומציגה את מחַיֶּה השפה העברית כאידיאולוג עקשן שעשה צרבת לממסד היהודי בישראל של סוף המאה ה־19 ותחילת ה־20. אדם בודד ואמיץ, חולני פיזית ובלתי שביר נפשית, שהיחידים שהבינו אותו היו שתי נשותיו, שגם היו אחיות, כי אם אופרת סבון עברית ראשונה, אז עד הסוף.

"הדיאלוגים כמובן מומצאים", אומר בן־יהודה, "אבל שמעתי סיפורים מאבא, ואת חמדה, סבתא שלי ואשתו השנייה של סבא, הכרתי היטב. גרתי בתלפיות הרבה שנים, ליד הבית שבן־יהודה בנה ומת לפני שהספיק לגור בו. היא התגוררה שם עד שנפטרה ב־1951. הייתי בן־בית, עזרתי לה, והקשבתי. בשנים האחרונות לחייה היא סיפרה לי הרבה סיפורים".

דבר אחד ברור מהספר: סבא שלך היה איש לא קל.

"בכלל־בכלל לא קל. הוא למעשה היה בודד מאוד. כולם אז השתייכו לקבוצות ומפלגות וזהויות. לאליעזר בן־יהודה היו רק אהבתו לשתי נשים, אהבתו לעברית, לארץ ישראל וירושלים. אבל גם היה בו צד רך. כשאמו באה לארץ הוא אסר עליה לדבר עם הילדים כי ידעה רק יידיש. הילדים קראו לה 'הסבתא האילמת'. אבל מדי ערב הוא היה הולך אליה לחדר ויושב ומדבר איתה יידיש כשאף אחד אחר לא שומע".

מְחַיֶּה השפה נולד ב־1858 במחוז וילנה, בשם אליעזר יצחק פרלמן. בגיל חמש התייתם מאביו, יהודה־לייב. "הוא לא הבין את גודל ההפסד", אומר בן־יהודה על סבו. "ילד בן חמש לא יכול להעריך מה זה לאבד אבא, אבל ברור שזה גרם לו להתבגר מהר וגם הקשיח אותו". הבעיות הפיזיות שלו החלו כבר כשהיה זאטוט. הוא נפצע באצבע יד ימין וזו הזדהמה עד שלא הייתה ברירה אלא לקטוע אותה. "בן־יהודה לא זכר כלום מהניתוח שנערך בתנאים לא־תנאים באיזה פונדק בעיירה", אומר הנכד. "הוא כעס על אמו תקופה ארוכה על שקטעה לו את האצבע. לקח לו הרבה זמן להבין שהיא הצילה את חייו".

אמא ציפורה, שלא ידעה קרוא וכתוב, שלחה את הילד ללמוד בחדר ולאחר מכן בישיבה, שם נתקל בספר דקדוק עברי, והתאהב. הוא התחבר מהר לתנועת ההשכלה והפך כמעט בן־בית אצל שלמה נפתלי יונאס, יהודי עשיר שהיה גם דתי וגם פרוגרסיבי. שם פגש הנער את בתו של יונאס, דבורה, שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. "דבורה הייתה המורה הראשונה שלו מחוץ לישיבה", אומר בן־יהודה, "היא לימדה אותו שפות, והקשר ביניהם היה מיידי".

עוד דבר מיידי היה הערצתה של חמדה, האחות הקטנה של דבורה, את הנער הכריזמטי. "הוא היה בן 16 וחמדה הייתה בת שלוש", מספר בן־יהודה הנכד, "וכשאליעזר ודבורה היו יחד בחדר, המבוגרים היו משאירים איתם את חמדה הקטנה כדי להבטיח שהם לא יעשו סקס. חמדה סיפרה לי שלשניהם היה שיער אדמדם וכשישבו ליד החלון ביום שמש, זה נראה כאילו יש מעליהם הילה. היא העריצה אותם, הם היו בעיניה נסיך ונסיכה מהאגדות. כשאליעזר נסע לפריז ללמוד רפואה, חמדה כבר הייתה בת שש ואמרה לדבורה: 'הוא לא חוזר כי הוא מחכה שאהיה בגיל שבו הוא יוכל לחזר אחריי ולא אחרייך'. היא הייתה מאוהבת בו מגיל אפס".

בפריז חלה בן־יהודה בשחפת והבין שרופא הוא כבר לא יהיה. "הרופאים נתנו לו מקסימום שנה לחיות, ואמרו לו שישכח מחתונה", מספר נכדו. "הם אמרו לו, 'אתה אדם עני, אין לך כסף לארוחות טובות או למגורים בבית שיש בו חום ותאורה. שחפת זו מחלה שאוכלת את הגוף. אם יש לך אהובה, תשכח ממנה. אין לזה עתיד, אתה רק תדביק אותה והיא תמות מזה'".

והוא התעלם מהאזהרות?

"כן, הוא וגם דבורה, שניהם התעלמו. הברון רוטשילד מימן לו נסיעה לאלג'יר החמה ושם הוא העביר את החורף של 1881. אחר כך חזר לפריז והציע לדבורה נישואים, והם עלו ביחד לארץ. שלושה מחמשת הילדים שלהם מתו ממחלות שונות, אבל לא שחפת. הילדה היחידה שחלתה בשחפת הייתה עדה, שנולדה מנישואיו השניים לחמדה. אחרי 50־60 שנה היא מתה".

מלחמת קודש

הנסיעה לאלג'יר לא רק היטיבה את מצבו הבריאותי אלא גם פתחה לבן־יהודה את כל הצ'קרות של השפה העברית. "הוא פגש שם יהודים שנראו והתנהגו ובעיקר דיברו אחרת לגמרי ממה שהיה רגיל לראות באירופה", מסביר הנכד. "הוא הניח תפילין בבוקר ונשא תפילה יחד איתם, אבל המילים שהם אמרו לא נשמעו כמו המילים שהוא אמר. הוא הקשיב ליהודים מקומיים והבין שזו ההטעמה המזרח־תיכונית האמיתית. הוא לא התנשא מעליהם רק כי הוא היה אשכנזי משכיל, להפך, הוא ביקש ללמוד מהם. הוא שמע אותם מדברים בעי"ן וחי"ת והגיע למסקנה שהם אלה שמדברים נכון, ואנחנו האשכנזים הם אלה ששינו את השפה".

עם המטען הזה הגיע בן־יהודה לירושלים, כשהוא בן 23, בוער מאידיאולוגיה. הוא ודבורה שכרו דירה קטנה ודלה, ואליעזר יצא למלחמת הקודש הפרטית שלו: חידוש השפה העברית. "הוא לא היה אדם שחיפש מילים", אומר הנכד, "הוא הגיע לזה דרך הכלכלה. הוא הבין שהעם צריך שפה, וכל מה שקרה מאז ועד היום הוכיח שהוא צדק. לדוגמה, אחת הסיבות לתוצאות הטרגיות של קרבות לטרון במלחמת העצמאות הייתה העובדה שחלק גדול מהחיילים פשוט לא דיברו את אותה שפה. דיברו יידיש, רוסית, פולנית, איטלקית, ואילו המפקדים דיברו עברית. אף אחד לא הבין את השני והיה פיאסקו נוראי. בן־יהודה אמר שבלי השפה לא יהיה עם ולא תהיה ארץ".

הוא באמת בדה מילים ממוחו הקודח?

"בן־יהודה לא המציא אף מילה. הוא פשוט יצר מילה חדשה מתוך מה שכבר היה קיים. למשל המילה 'עיתון'. הרי יש עת לכל דבר, ואם מספרים על משהו שקרה בעת האחרונה, אז זה 'עיתון'. או במקום להגיד 'ספר מילים', נגיד מילון. היה לו דמיון יוצא דופן".

הממסד הוותיק בירושלים לא התלהב מהבחורצ'יק שהגיע בדיוק מאותם מקומות שהם הגיעו אבל היו לו תפיסות אחרות לגמרי ושרצה לשנות לחלוטין לא רק את הדרך שבה הם מדברים, אלא את התרבות כולה. המאמרים שלו בעיתון "חבצלת" היו מתריסים ובוטים, ולא היה בו שום פחד מקובעי העניינים של אותם ימים.

"מההתחלה הוא הראה פנים שונות מאלה של יהודי אירופאי", מספר בן־יהודה. "הייתה המון עוינות כלפיו מצד הממסד האשכנזי, הוא היה אחד משלהם שלא התנהג ככה. הבכירים ביותר מראשי הציונות, ביאליק ואחד העם ועגנון ומנדלי מוכר ספרים, לא אהבו אותו. היישוב בירושלים תחת השלטון הטורקי היה מאוד מפולג. היה הבדל עצום בין ותיקים לחדשים, בין עשירים לעניים, בין אשכנזים לספרדים. אליעזר התחבר עם הדור הצעיר הספרדי. הוא היה קוּל, הוא היה שונה, והוא היה בצד האידיאולוגי הלאומני שלהם".

הטינה כלפי בן־יהודה הביאה להחרמות של כְּתביו, להתנכלויות מילוליות, לפיטוריה של דבורה מבית הספר שבו לימדה ואפילו למעצרו בידי השלטונות העות'מאניים. ב־1893 פירסם מאמר בעיתונו "הצבי" ובו איים לחשוף את שמותיהם של בכירים בקהילה, השולחים את ילדיהם ללמוד אנגלית במקום עברית. עד היום לא ברור אם ההנהגה היהודית היא שגרמה לכך שייעצר, אבל כך או אחרת הוא הועמד לדין והורשע באשמת הסתה למרד. עונשו בוטל כעבור כמה חודשים ו"הצבי" נאסר לפרסום במשך 14 חודשים.

כל הדברים האלה קרו לו במקביל למות דבורה, שכפי שהזהירו אותו הרופאים הרבה שנים קודם, נדבקה בשחפת ונפטרה. אפילו סביב ההלוויה שלה היה מאבק גדול, כאשר חברה קדישא רצתה לקבור אותה מחוץ לגדר. בסוף נקברה בחלקה צדדית בהר הזיתים, רחוק מהמתחם שבו קבורים היום אליעזר בן־יהודה ואיתמר בן־אב"י. להלוויה שלה לא הגיע אף אחד חוץ מבני המשפחה.

קצת לפני מותה שלחה דבורה מכתב לאחותה, חמדה, וביקשה ממנה שתבוא לארץ ותתחתן עם אליעזר. "אם זה לא היה סיפור אמיתי, אף אחד לא היה מאמין", מודה בן־יהודה, "אבל זה בדיוק מה שקרה. דבורה הייתה אהבת חייו, וחמדה באה כעזר כנגדו. האהבה שלו עם דבורה הייתה מאוד סוערת, היא הלכה אחריו בלי לחשוב פעמיים, בלי לדאוג, וסבלה לא מעט מהדיבוק שאחז בו עד שמתה בגיל 36. האהבה עם חמדה הייתה אחרת, אבל עדיין עמוקה, ומהרבה בחינות יותר בונה. חמדה כבר באה בשלב שבו הכל היה ברור, והיא ידעה שהיא מגיעה להיות שותפה של איש לא פשוט. יש כל מיני צורות של זוגיות. אני חושב שחמדה הבינה שהיא באה למקום מאוד פרימיטיבי באותה תקופה ושהיא תחיה בשבילו. בן־יהודה גם למד לפחות לקח אחד גדול מאוד מהקשר עם דבורה".

והוא?

"הוא לא נישק את חמדה בשפתיים כדי לא להדביק אותה. היא חיה יותר מ־30 שנה אחרי מותו והקדישה אותן לטיפוח המורשת והוצאת המילון. היא למעשה ההצלחה הגדולה שלו. זה מילון שלקח 50 שנה עד שיצא לאור, והיא הצילה אותו".

אליעזר ואליעזרה

לפני מותו עוד הספיק בן־יהודה לראות את ניצחונו במלחמה הגדולה על העברית, וב־1919 שיכנע את הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי, להכריז עליה כעל אחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט. שלוש שנים אחר כך השיגה אותו סוף־סוף השחפת. הוא נפטר בגיל 64, עדיין שנוא על ידי הממסד, אבל כבר בדרך להיות אגדה.

הנכד אליעזר הוא בנו של אהוד, אחד מששת ילדיהם של בן־יהודה וחמדה. כשאשתו של אהוד, דורה, עמדה ללדת, התקשר הבעל הנרגש לאחד העיתונים ובישר כי הנכד של בן־יהודה עומד להיוולד וייקרא אליעזר. "הבעיה היחידה הייתה שכאשר אמא ילדה, התברר שזו בת", צוחק היום בן־יהודה. "למחרת היה כתוב בעיתון שנולד הנכד. אבא צילצל שוב ואמר, 'עשיתם טעות, אמרתי לכם שנולדה ילדה והיא תיקרא אליעזרה בן־יהודה'". ואכן, אחותו הגדולה של אליעזר נקראת אליעזרה.

"שנתיים מאוחר יותר שוב היו לאמא צירי לידה", הוא מספר, "הפעם אבא כבר חיכה ללידה עצמה, אבל לא היה לו ספק שיקראו לי אליעזר. לפעמים הוא היה קורא לנו ביחד 'אליעזרים'. בבית הספר כשרצו להקניט אותי קראו לי 'אליעזרה', וכשרצו לגרום לי להרגיש קטן, היו אומרים 'אליעזר בן־יהודה הנכד'".

לא קל עם השם הזה.

"בהתחלה זה היה נטל גדול. ילדים לא אוהבים מישהו שבא עם ייחוס, והם הציקו לי. גם המורים התייחסו אליי אחרת. אם כל אחד אחר לא ידע תשובה לשאלה, זה התקבל בהבנה, אבל בן־יהודה הרי חייב לדעת הכל. בכיתה ה' או ו' הייתי הולך מכות באופן קבוע עם שלושה ילדים, לא יכולתי לשאת את זה יותר. יום אחד באתי הביתה חבול ומדמם מהאף ואמרתי לאבא שאני רוצה לשנות את שם המשפחה שלי, אקח את השם של אמא, אעבור בית ספר ולא אצטרך לסבול יותר. אבא אמר לי, 'חכה עד שתהיה בן 18 ואז תוכל לשנות את השם'. זה נראה לי פתרון סביר והמשכתי לחיות. שנים אחר כך, כשחזרתי לחופשה מהצבא, אבא אמר לי, 'שלום בני, אני שמח לראותך, איך קוראים לך?' לא הבנתי למה הוא שואל והוא הזכיר לי שרציתי להחליף את שמי. אמרתי, 'אתה יודע מה, את דמי החבר שילמתי, אז אני כבר אשאר בקבוצה הזו'".

אביו, אהוד, היה אגרונום שהתמחה בגידול הדרים ולימד במקוה־ישראל, לפני שמסלול חייו השתנה לגמרי. "כשבן־יהודה נפטר חמדה רצתה להמשיך את עבודתו, אבל מהר מאוד הבינה שהיא צריכה עזרה, והיא ממש לא חיפשה בעל. אז היא קראה לבן שלה ואמרה, 'התפקיד שלך הוא לסיים את עבודת אביך'". אהוד בן־יהודה אכן השלים את המילון הגדול שכתב אביו, וערך את מילון הכיס העברי־אנגלי.

גם אליעזר וגם אליעזרה עזבו את ישראל בגיל צעיר והתיישבו בארה"ב. אליעזרה יצאה בגיל 16 לטיול בעולם ונשארה לגור בניו־יורק. ב־1989, במהלך ביקור בישראל, נפצעה קשה בפיגוע בקו 405 שדורדר לתהום בשער הגיא. את סיפור ההחלמה המייסר שלה תיארה בשנת 2003 בספר "בין זריחות לשקיעות". אליעזר נמצא בארה"ב מאמצע שנות ה־20 לחייו. כרב קונסרבטיבי הקדיש את חייו לחינוך והסברה, ויש לו חמישה ילדים, תשעה נכדים ונין שנולד בנתניה לפני כמה חודשים.

"לכל אחד יש את החיים שלו", אומר בן־יהודה. "סבא היה צריך להיות בישראל כדי לעשות את מה שעשה. התפקיד שלי הוא להסביר את קיומנו בכל מקום שבו אנשים לא בטוחים למה אנחנו צריכים להיות בארץ ישראל ומה זה אומר בכלל להיות יהודי. הבית שלי הוא ירושלים, פה זה רק מקום העבודה, אבל אני לא יכול לחזור הביתה כל ערב".

מה היית אומר לסבא?

"הייתי מחבק אותו ואומר, 'אתה ראית את כל התמונה של העם היהודי. אחרים ראו חלקים, רק אתה ראית את כל התמונה ובלעדיך כל זה לא היה קורה'". •