הפצע הזה לא יגליד

כבר לפני כמה שבועות קיבלתי מסרים מכל מיני דרגים בכירים שהבהירו שמה שאנחנו חושבים שהולך לקרות לא באמת יקרה. לפני שבועיים כבר הבנתי שמישהו פה זורה חול בעיני הציבור. 10 שנים של מפח נפש, 10 שנים של הרגשת הפקרות קשה, פחד, אלימות, טראומות נפשיות ופיזיות שלעולם לא יגלידו, אך את הכל שמנו בצד כשהבנו שצריך לתמוך בממשלה שלנו שלפחות עכשיו מנסה.

כשסיירתי עם ראש הממשלה נתניהו בדרום ת"א הסתכלתי לו בלבן של העיניים ואמרתי לו שאם יראה את הבניין שבו חיה אמא שלי, הוא לא יישן בלילה. שהמסתננים כבשו לא רק את הטריטוריה שלנו אלא גם את הנפש. גם כשישבתי איתו במשרדו הוא אמר לי בלי למצמץ שהוא יטפל בנושא עד שכולם יצאו. "הוא הבטיח לי", אומרת לי אמי בת ה־71 שנישקה את ידו של רה"מ. "הוא הבטיח לי שיוציא אותם אחרי שסיפרתי לו איך מסתנן תקף אותי באלימות בפתח ביתי". הסתכלתי עליה ודמעות חנקו את גרוני. לא יודעת מה לענות לאישה שעבורה התחלתי את המאבק הזה. מה אגיד לה, לאותה אישה שמול מדינה שלמה נישקה את ידו של מי שהחזיק את ידיה בחוזקה והבטיח לה שיגאל אותה מהייסורים, שלהם היא נפלה קורבן בגלל רשלנות פושעת של מקבלי ההחלטות. אין לי מה להגיד לה.

התחלתי את המאבק לפני שמונה שנים לאחר שהותקפתי בעצמי על ידי מסתננים ושרדתי ניסיון אונס בחסדי שמיים. התחלתי אותו עבור שכונות שלמות של אנשים שקולם לא נשמע. אנשים שומרי מסורת, מזרחים, קשישים, ניצולי שואה. יכול להיות שצדק לא מגיע לכולם, רק לאלו במגדלי השן, לא לנו עמך ישראל. ביום העצמאות ה־70 כדאי שנזכור שעצמאות היא גם במנהיגות אמיתית שלא מפחדת ועומדת על שלה למען אזרחיה. אני שמחה שראש הממשלה חזר בו. אהיה בפגישה שיזם עם הפעילים, ונראה מה יוצע. אין לי מה להיות מרוצה כי אנחנו באותו מצב קשה ועגום, אני כן נושמת לרגע לרווחה כי המתווה היה שם סוף למאבק שלנו.

הכותבת היא יו"ר עמותת "העיר העברית"

צילום: עידו ארז