שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אסתר רדא | צילום: ניר אריאלי
    7 לילות • 03.04.2018
    פנינה
    גם ככוכבת שמופיעה לצד אמנים כמו סטינג ואמא בזוגיות אוהבת, אסתר רדא עדיין נאבקת בשדים ובשנאה העצמית שיצרה הנטישה של אביה בילדותה. את הטינה לאלוהים שעוררו בה רבנים דכאניים ואת מות אחיה הקטן היא דווקא פתרה, בזכות תפקידה כנינה סימון במחזה על היחסים הלא־ייאמנו של מלכת הסול עם הרבי המרקד קרליבך
    ציפי שמילוביץ, ניו־יורק | צילום: ניר אריאלי

    בשנה שעברה ביקרה אסתר רדא באתיופיה, לראשונה בחייה. יותר נכון היה לה קונקשן בשדה התעופה באדיס־אבבה, בדרך מהופעה ביעד אקזוטי אחד באפריקה ליעד אקזוטי אחר באפריקה. "הסתכלתי מסביב ובפעם הראשונה בחיי אמרתי, 'וואו, כולם נראים כמוני'", היא נזכרת עכשיו, "גם הטייס וגם המוכרת בדיוטי פרי וגם המנקה וגם סתם האיש שיושב שם. לא יצאתי מהטרמינל, אבל התחושה בשדה הייתה מכה למוח. הנה האוכל של אמא בתפריט והקפה הוא בדיוק מה ששתיתי בבית, וכולם פה, מדינה שלמה, זה אני".

     

    ועדיין, לא יצאת מהטרמינל.

     

    “כן. אני רוצה לעשות את זה, חייבת לעשות את זה, אבל פוחדת. הנסיעה שלי לאתיופיה צריכה להיות מושלמת”.

     

    מה זה מושלמת?

     

     

    "אם הייתי יודעת כבר הייתי עושה את זה. יש לי את כל הסיבות לנסוע, אני יכולה לקחת את אמא לביקור שורשים, ואבא למעשה גר באתיופיה ובדיוק נולדה לי שם עוד אחות קטנה, אבל משהו עוצר אותי".

     

    כמה אחים יש לך מהצד של אבא?

     

    "בואי נראה, יש את חירות ודקלה ויונתן וחגית ורונית והקטנטונת שנולדה עכשיו שאני לא יודעת את שמה".

     

    מכמה נשים?

     

     

    "בואי נראה, יש את אמא של חירות ואת אמא של דקלה ואת אמא של חגית, יונתן ורונית, והאמא החדשה עכשיו, מה אגיד לך, ברוך השם לא חסרים לי אחים מאמהות שהן לא אמא שלי. לא יודעת, אולי אסע לאתיופיה כשייפתרו העניינים שלי עם אבא, אם כי בקצב הזה ייתכן שזה לא יקרה אף פעם".

     

    × × ×

     

    כמה ימים לפני ההתחלה הרשמית של האביב, מזג האוויר בניו־יורק קפוא, אבל אי־אפשר להרגיש את זה בקומת המרתף המחניקה של המרכז היהודי ליד פן סטיישן במנהטן. בין כלי נגינה וינטג’, שולחנות צפופים, לפטופים, מזרנים ופינת קפה, מסתובבים כמה עשרות אנשים ומנסים להרים מיוזיקל על חברות בלתי אפשרית בין רב אורתודוקסי מוזיקלי וזמרת נשמה שחורה. שחקנים־זמרים צעירים שמקבלים הזדמנות ראשונה, לצד כאלה שכבר יש להם קצת ניסיון בברודוויי. ואסתר רדא.

     

    ‘Soul Doctor’ הוא חידוש למיוזיקל שעלה ב־2013 לתקופה קצרה בברודוויי. סיפורו הלא־ייאמן של הרב שלמה קרליבך, מוזיקאי חרדי שהפך גם אליל של חילונים, בזכות קליק דמיוני ממש עם נינה סימון, מזמרות הנשמה הגדולות בהיסטוריה. קרליבך ומשפחתו ברחו מאוסטריה הכבושה בידי הנאצים לניו־יורק, כששלמה היה נער בן 14. הוא למד בישיבה חרדית והתכוון להיות רב כמו אביו, אבל ערב אחד פגש את סימון במועדון לילה בגריניץ' וילג'. הזמרת פורצת הגבולות הרביצה בו גוספל וג’אז, הסבירה לו שמוזיקה דתית לא חייבת להיות בכי ונהי, ולימדה אותו על הדמיון בין היהדות הנרדפת לחוויה השחורה בארה"ב.

     

    גדלתי עליו בקריית־ארבע. קרליבך
    גדלתי עליו בקריית־ארבע. קרליבך

     

    בהשראת סימון החל קרליבך להופיע מול קהל של נשים ולא יהודים במועדונים בניו־יורק. המשפחה שלו הייתה מאוד לא מרוצה, אבל לאיש כבר היה כינוי, "הרבי המרקד", ולא הייתה דרך חזרה. בסוף שנות ה־60 הקים בסן־פרנסיסקו את 'בית האהבה והתפילה', שהפך מוקד עלייה לרגל, ועל הדרך הופיע עם בוב דילן והגרייטפול דד. הוא הוציא 25 אלבומים שנמכרו במיליוני עותקים, עד שמת ב־1994 בגיל 69.

     

    כמעט 25 שנה אחרי, מתרכז קאסט צעיר שלא הכיר את הרב קרליבך וראה את נינה סימון רק ביוטיוב, כדי להעלות את הסיפור הזה לבמה. ג’וש יאנג, ששיחק בהצגות ’ישו כוכב עליון’ (שזיכתה אותו במועמדות לפרס הטוני) ו’אוויטה’, הוא קרליבך. אסתר רדא היא נינה סימון, ולכולם בחדר החזרות ברור מי האטרקציה כאן.

     

    אחרי החזרה דואגים לה לסלט עם פלאפל. היא עדיין בג’ט־לג ויום קודם הלכה לאיבוד כשירדה בתחנת הסאבוויי הלא־נכונה - "הייתי בטוחה שירצחו אותי ואף אחד אפילו לא יידע כי מי בכלל מגיע לשכונה הזו" - אבל היא הולכת באוויר. כל החיים שלה, כך נראה, הכינו אותה למיוזיקל הזה. "את רוצה להבין כמה זה מדהים? מצד אחד נינה סימון היא ההשראה שלי, הקלטתי אלבום שירים שלה, ומצד שני גדלתי בקריית־ארבע על קרליבך".

     

    הראתה לקרליבך איך לחגוג. סימון
    הראתה לקרליבך איך לחגוג. סימון

     

    מתי גילית את נינה?

     

    "זה בטוח קרה אחרי שיצאתי מקריית־ארבע ועברנו לנתניה, ופתאום ראיתי MTV. אני לא זוכרת מתי בדיוק הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה, אבל זה היה בום. איזו עוצמה, איזה אומץ, היא לא שמה על אף אחד בתקופה שבה מעט אנשים שנראו כמוה בכלל העזו להרים את הראש".

     

    ב־2014, לפני פסטיבל הג’אז בתל־אביב, עלה הרעיון לעשות מחווה לנינה סימון. "לא רציתי לחקות אותה, זה בלתי אפשרי. היא אומרת את מה שאני רוצה להגיד והיה לי קל לשיר אותה מתוך אסתר". המחווה הזו הפכה לאלבום והובילה את רדא עד להפקה שיוצאת עכשיו לסיבוב בארה"ב, לפני שתגיע לפסטיבל ישראל בירושלים (7־9 ביוני) ותמשיך לשישה שבועות של הופעות ב'בית שמואל' בירושלים.

     

    "שמעתי כמה גרסאות על איך הגיעו אליי", אומרת רדא, "אחד המפיקים אמר שהוא קיבל המלצה מישראל ועוד אחד ראה משהו ביוטיוב. זה בטח גם וגם".

     

    היא אפילו לא הייתה צריכה לעבור אודישן. קיבלה טלפון שלושה שבועות לפני תחילת החזרות, נפלה מהכיסא וכשקמה ממנו עלתה על מטוס לניו־יורק.

     

    מה ידעת על נינה וקרליבך?

     

    "כלום. המפיקים היו הראשונים שסיפרו לי על החיבור הזה ופתאום הכל היה כל כך ברור. אנשים מאוכלוסיות נרדפות מוצאים קשר דרך המוזיקה. קרליבך היה רב אורתודוקסי שפתח צוהר לחילונים, ונינה הראתה לו שאפשר גם לחגוג תפילה, אפשר להיות דתיים מאוד כמו שהיא הייתה, וזה לא אומר שגבר ואישה לא צריכים לגעת זה בזו".

     

    וזה, בדיוק זה, מה שבאמת תפס את רדא, שמגיל צעיר כל קונספט הדת היה עגום עבורה. "לא ידעתי שום דבר חוץ ממה שראיתי בקריית־ארבע. בבית הכנסת הגברים למטה שרים והנשים למעלה יושבות מעבר לווילון וסותמות את הפה. כבר כילדה לא הבנתי למה אני צריכה להסתתר מאחורי הווילון. פעם עמדתי ליד אבא ואיזה רב, ואני שותקת, לא מוציאה הגה. אז הרב מסתכל עליי ואומר, 'את כל כך צנועה ואת כל כך טובה, אל תשתני לעולם'. הייתי בת שמונה ואני זוכרת עד היום איך התכווצתי בכל הגוף. עוד לפני כן הרגשתי רע עם החיים שלי, ואז בא האיש הזה ומאשר לי את כל התחושות הרעות, 'החרא שאת מרגישה עכשיו? ככה את צריכה להרגיש כל החיים'. זאת צניעות? זה דיכוי. תמיד הייתי במאבק בין איך שאלוהים רואה אותי ואיך שאני רואה את עצמי".

     

    או איך שאמרו לך שאלוהים רואה אותך.

     

    "נכון, האלוהים שגדלתי עליו. כל כך נטרתי לאלוהים הזה שעד לא מזמן היחסים שלי איתו היו, 'בחייך, לא בא לי לדבר איתך היום'. במשך המון שנים הלכתי לקיצוניות השנייה. עבדו עליי, שיקרו אותי - אני הרי רואה שגברים ונשים יכולים ללכת יחד יד ביד ולא קורה כלום. אני לובשת מכנסיים והשמיים לא נופלים. היה לי אח קטן שנפטר בגיל כמה חודשים. למה נשמה קטנה שרק הגיעה לעולם מתה? מה היא עשתה? אין אלוהים".

     

    ואיך את איתו היום?

     

    "הגילוי המדהים הזה של קרליבך ונינה עזר לי לעשות שלום עם הדת. מצאתי את האמצע בין 'כל מי שמאמין באלוהים הוא דביל וסתום' לרבנים שנתנו לי להרגיש שאני לא שווה כלום".

     

     

    × × ×

     

    אסתר רדא חגגה לפני חודש 33. כנה, אותנטית, כריזמטית ולנצח נאבקת בין המתח שבין הידיעה שהיא כל כך מוכשרת, לשנים הרבות שבהן שנאה את עצמה. היא נולדה בקריית־ארבע להורים ששודכו באתיופיה, ילדה שאהבה מוזיקה מהעריסה. אביה היה פעיל מרכזי בתנועת העלייה מאתיופיה, השתתף במבצע משה וצבר הרבה מעריצים לאורך השנים. הוא גם צבר הרבה מעריצות וחילק לכמה מהן חתימות לכל החיים.

     

    "ההורים שלי לא התחתנו מאהבה", אומרת רדא, "אמא הייתה בת 14 ובגיל 15 כבר ילדה את אחי הגדול. היא מספרת שהם הכירו רק בחתונה, והיו סחבקים יותר מאשר זוג רומנטי. לא הייתה מערכת יחסים עם היררכיה ברורה כנהוג באפריקה. הם היו מאוד שווים. אולי הוא הרגיש שהשוויון הזה אומר שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. מבחינתו זה היה 'אני נשוי לך אבל אני חופשי'. היא מהר מאוד רצתה לצאת מקשר עם מישהו שחושב שהוא יכול לבלות כל לילה במיטה אחרת".

     

    הוריה התגרשו כשהייתה בת שלוש, והצלקת הזו כל כך עמוקה, שגם 30 שנה אחרי, העיניים שלה מתלחלחות כשהיא מדברת על כך. "אני יודעת שזה הרבה זמן", היא אומרת כמעט בלחישה, "והיום אני במצב הרבה יותר טוב, אבל קשה לי, קשה לי עם זה. שנים ניסיתי להיות זו שאבא כן יאהב וכך גם התנהגתי עם אנשים אחרים. בחרתי רק גברים שידעתי שירצו לעזוב, כדי שאוכל להוכיח שאני יכולה להשאיר אותם".

     

    כי אמא לא הצליחה להשאיר את אבא?

     

    "כי אני לא הצלחתי להשאיר את אבא".

     

    היית ילדה.

     

    "נכון, לא הייתי ילדה מספיק טובה והוא הלך. ואחר כך הוא עשה עוד ילדים. מה, הוא רצה ילדים יותר טובים ממני? למה אתה חי עם הילדים האלה ולא איתי?"

     

    מתי הפסקת להאשים את עצמך?

     

    "בערך כשקיבלתי סוכרת בגיל 24. זה היה הלם. אני אתלטית, אין לי היסטוריה משפחתית, התחלתי לחפור והבנתי שרגשי האשמה האלה לא יעזבו לבד, אני צריכה לשים אותם בצד ולהבין שאבא שלי הוא חלק ממני. שנאתי אותו, אז שנאתי חלק ממני, ורק כשאפסיק לשנוא אותו אפסיק לשנוא את עצמי".

     

    ניהלת איתו את השיחה שבה שמים הכל על השולחן?

     

    "לא. לא יודעת אם אגיע לשם אי פעם".

     

    אבל הוא בטח קורא ורואה ראיונות, את מדברת עליו מאוד פתוח.

     

    "ועדיין, כל אחד בפינה שלו. יש לי את מספר הטלפון שלו, שזה המון, במשך שנים לא היה אפילו את זה. יש הודעות ‘חג שמח’. שיחה של ממש מתרחשת פעם בהמון זמן. אבל היום אני לא כועסת עליו ובטח לא שונאת אותו. הוא לא אדם רע, יש לו המון מעריצים".

     

    לפחות נראה שממנו קיבלת את הכריזמה.

     

    "ככה אומרים".

     

     

    × × ×

     

    בגיל 24 כבר הייתה רדא נשואה למוזיקאי גיל יאלו. הכישרון המשותף שלהם נגע בשמיים, אבל החיים על הארץ היו מסובכים מדי. חודשיים אחרי שהתגרשו היא נצמדה לגל דהן, הסקסופוניסט שמלווה אותה. הם ביחד יותר מארבע שנים, מגדלים את פלא בן השלוש, שנקרא על שם השיר 'אתה פלא' של חוה אלברשטיין, שרדא חידשה והקפידה לשיר לאורך ההיריון.

     

    "זה לא היה ממש מתוכנן, לא החלטנו יום אחד להיכנס למיטה ולעשות ילד. אבל הקשר הזה מרגיש כאילו הוא מגלגולים קודמים אז היה ברור שנהיה הורים וזה יהיה כיף".

     

    מה ההבדל בין הזוגיות עם גיל לזו עם גל?

     

    "אני. לגמרי אני. הייתי מאוד צעירה כשהתחתנתי. חשבתי שחתונה תסדר לי את כל הבעיות. איזה שטויות. הרבה זמן לא אהבתי את עצמי וזה אוטומטית יצא החוצה. עדיין יש רגעים שאני משתתקת ונעלמת, אבל גל חכם ואוהב ומקבל ומחבק. קל לי לעבוד על עצמי לידו, קל לי להגיד 'טעיתי'".

     

    הצלקת מאבא משפיעה על האימהות שלך?

     

    "לפלא יש אבא מדהים, אז אני לא צריכה לדאוג לזה, הפעם בחרתי ממש טוב. אבל רק כשהפכתי לאמא הבנתי באמת איזו גיבורה אמא שלי הייתה, בטח עם הילדה שאני הייתי".

     

    הילד מכיר את סבא?

     

    "הוא פגש אותו פעמיים, כשהיה מאוד קטן. הוא מכיר שתי סבתות וסבא, הוא לא מכיר את הסבא השני".

     

    עד שזה יקרה, הוא מסתובב עם אמא ואבא בעולם ומבחינת רדא אלה יכולים להיות החיים לנצח. "אני מתה על חיי הרוקנרול. מבחינתי, לא לתקוע יתד לעולם. אני מגיעה למקומות הזויים לגמרי. הופעתי בעיר שנקראת 'וואלה וואלה' בוושינגטון. הופעתי באיזה אי קטנטן באפריקה שלוקח שעה לנסוע מצד אחד שלו לצד שני, ואפילו שם היו ישראלים".

     

    חיי רוקנרול עם ילד בן שלוש על הגב זה לא באמת חיי רוקנרול.

     

    "אני בכלל לא זוכרת את החיים לפני פלא. אני משערת שאז הייתי יכולה לצאת לשתות בלילה. נראה לי מגוחך עכשיו לחשוב שיצאתי למועדונים. הרוקנרול קורה על הבמה, יושבים מאחורי הקלעים, שותים, עולים, מנגנים, זה כיף ואחר כך הולכים הביתה לישון".

     

    גם חיי רוקנרול עם סוכרת זה לא באמת חיי רוקנרול.

     

    "בדיוק. תראי את האצבעות שלי, הן מחוררות מהמחטים. בהתחלה ממש רתחתי. אני? איך הדבר הזה הגיע אליי? היום אני מקבלת את המחלה. היא מלמדת אותי איזון, מחייבת אותי משמעת, עכשיו להזריק, עכשיו לאכול, אני לא באמת יכולה להתפרע. באיזשהו אופן אני שמחה".

     

    תהיה חתונה עם גל?

     

    "לא משהו שאנחנו מתכננים כרגע".

     

    אז לאבא לא תהיה עוד הזדמנות להוביל אותך לחופה.

     

    "פעם אחת הספיקה. אמרתי אז לאמא, 'אני לא מזמינה אותו, הוא לא הולך איתי לחופה'. היא ענתה, 'איך את מדברת, זה אבא שלך, בטח שהוא יוביל אותך לחופה, נראה לך שאת עושה לי בושות?' אז הסכמתי. אם גל ואני נתחתן זה יהיה בסיטי הול, לא צריך יותר מזה, אבל אולי אזמין את הרב ההוא מקריית־ארבע שאמר לי לשתוק כל החיים".

     

    × × ×

     

    את הגזענות פגשה אסתר רדא בפעם הראשונה בנתניה, לשם עברה עם אמה ואחיה בגיל עשר. “אז הבנתי שיש אנשים שמסתכלים עליי אחרת בגלל צבע העור שלי. זה לא קרה לי בקריית־ארבע. בנתניה פשוט הבנתי שיש קבוצות, רוסים, מרוקאים, אתיופים. אבל כשמישהו היה מעליב אותי, הייתי מרגישה רע בשבילו, 'איזה מסכן, הוא כזה ממורמר'. כשאני שומעת היום שלא מקבלים ילדים בכיתה א’ לבית ספר בגלל צבע העור שלהם, או ששוטרים הרביצו לחייל אתיופי, זה מוציא אותי מדעתי, אבל אני, באישי שלי, אני לא נעלבת - אני מרחמת עליהם. אולי גם זה מה שלמדתי מנינה סימון, שספגה עלבונות שאין לתאר ולא התכופפה במילימטר, ואולי זה היתרון האחד של לגדול בקהילה שבה צבע העור שלי לא היה פקטור".

     

    יחד עם הגזענות, בגיל 16 גילתה רדא שהיא גם ענייה. "לא ידעתי שאנחנו עניים. היו לי בית, מיטה, אוכל, כשנידנדתי לאמא היא קנתה לי ג’ינס. יום אחד ראיתי בחדשות את המספרים של מעל ומתחת לקו העוני, ואני קולטת שהמשכורת של אמא שלי מתחת. אני מסתובבת אליה ואומרת לה, ‘אמא, את ידעת שאנחנו עניים?’ היא נקרעה מצחוק. נחשבנו עניים, אבל החיים היו דבש. אמא לא נתנה לנו אף פעם להרגיש שחסר משהו. היא עבדה קשה, בקטיף ובמפעלים ועכשיו בבית אבות, וטפו־טפו־טפו הוציאה ילדים מוצלחים. הרי בשכונה שבה גדלנו יכולנו ללכת לקיבינימט".

     

    לא רק שהיא לא הלכה קיבינימט בשכונה שסיפרה בעבר שפרחו בה מזרקים משומשים בחצרות הבניינים, היא הלכה ללהקה צבאית ומיד אחרי השחרור עשתה את המיוזיקל היחיד שלה עד עכשיו. "כולם כמובן הלכו לאודישנים של 'הלהקה' בהבימה, חוץ ממני. מה היה לי לחפש שם. עידן רייכל אמר לי שאני צריכה ללכת, אז הלכתי, והתקבלתי. הייתי גלי עטרי, איך קראו לה, מלי, התימנייה/אתיופית התורנית. לא נהניתי, אבל במבט לאחור זו הייתה התנסות טובה, היא פתחה לי את העיניים. אחרי זה כבר לא הייתי כזו ילדה מבולבלת".

     

    בעשור שעבר מאז, פיתחה רדא שתי קריירות מוצלחות במקביל: משחק ('דאוס', 'המיוחדת', 'הגננת') ומוזיקה עם אלבום בכורה ב־2014 ואחד נוסף ב־2017, את שניהם כתבה והלחינה. היא אפילו טעמה הנחיה בטלוויזיה כחלק מהפאנל הנשי המרשים שהגיש את 'מועדון תרבות' בתאגיד השידור הציבורי. כולם מאוד העריכו את התוכנית, ובתגובה היא ירדה מהמסך במהירות. "תמיד היה לי חלום להיות אופרה וינפרי", אומרת רדא, "וכשהגיעה ההצעה לעשות את מועדון תרבות אמרתי, 'הנה, זה קורה'. פעם ראשונה בחיים שקמתי בבוקר והלכתי לעבודה. היה ממש כיף. ניסינו ליצור שיח על תרבות, לא שיח על סלבריטאיזם. הם אומרים שהרייטינג היה רע ולכן זה ירד. לא ברור לי למה רייטינג חשוב בערוץ ציבורי, אבל שיהיה".

     

    ועכשיו היא מגיעה ל־Soul Doctor, קצת אחרי ששירי מימון נחתה ב'שיקגו' וששון גבאי ב'ביקור התזמורת', שלא לדבר כמובן על מה שעושה גל גדות. רדא לא בטוחה שיש פה טרנד חדש. "עפרה חזה הייתה כאן בניינטיז ושרפה את אמריקה. אני לא יודעת אם יש איזה אפקט גל גדות או שאנשים פתאום גילו את המגניבות של ישראלים, אבל כך או אחרת זה יצא לי טוב".

     

    מרגישה צורך לייצג את ישראל בחו"ל?

     

    "כאילו האתיופית של המדינה?" היא צוחקת, "אני ייצוגית בעל כורחי, מגיעים מפגינים ומחרימים לכל הופעה ושמים עליי את הייצוגיות בלי שאבקש. זה לא שאני עולה על הבמה ואומרת, 'היי, מה שלומכם, יש לי כמה דברים להגיד לכם בעניין הסכסוך'. אני אומרת, 'אנחנו מתל־אביב ובאנו לתת לכם אהבה'. הייתי אומרת את זה גם אם הייתי קנדית, אבל אני מבינה שיש לזה אקסטרה חשיבות".

     

    יש רגעים ממש לא נעימים?

     

    "תמיד לא נעים שמפגינים נגדך בלי סיבה. פעם לפני הופעה ניגשו אליי בחור ובחורה והתחילו לשאול שאלות, איך הגעתי לכאן, האם הממשלה מממנת אותי וכו'. בסוף הבחור אמר, 'אני פלסטיני ובאתי להחרים את המופע, אבל עכשיו אחרי שדיברתי איתך אני שוקל להיכנס'. החברה הפריבילגית שלו הסתכלה עליו במבט של 'וואט דה פאק'. אז הוא אמר, 'טוב, אולי, נראה'".

     

    נכנסו?

     

    "לא יודעת, היא בטח לא הרשתה לו. באירופה הרבה יותר קשה מבאמריקה. אנשים מחלקים פלאיירים נגדי, קיבלתי פעם מכתב שהיה כתוב בו, 'אנחנו יודעים שאת חברה של אהוד ברק'".

     

    מאיפה את חברה של אהוד ברק, מסבנה?

     

    "או מישיבות ממשלה. הם כתבו, 'אנחנו מבקשים שתעלי לבמה ותעשי דקה דומייה לקורבנות הפלסטינים'. מה אגיד לכם, אף אחד לא אומר לי מה לעשות".

     

    חיממת את סטינג. היה מפחיד לדבר איתו מאחורי הקלעים?

     

    "לא. הוא כזה פשוט. הסתובב עם חולצה הפוכה, בלי פמליה, מדבר עם כל אחד. ככה אני מפנטזת אנשים גדולים, שהם אוהבים בני אדם וחשוב להם לחלק את הידע וההצלחה שלהם".

     

    ודיברתם פוליטיקה?

     

    “שאלתי, 'מתי אתה בא לארץ', הוא אמר, 'הייתי, אני מכיר את כל התמונה'. איך אתה מכיר את כל התמונה, אני גרה שם כל חיי ואני לא מכירה את כל התמונה. אמרתי לו, 'יש לנו במה לעלות ולומר את מה שאנחנו רוצים. זה יותר טוב מלהחרים'".

     

    impikk@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 03.04.18 , 21:36