כל אדם עם גרם אחד של הומור עצמי יודע שהשיטה הכי טובה להתחסן מדחקות על חשבונו היא לספר אותן בעצמך. רותם אבוהב היא לא רק אחת הנשים המצחיקות ביותר בישראל, אלא משכללת השיטה. מופע הסטנד־אפ המצליח שלה הוא הדבר הכי קרוב לבדיקת רנטגן חושפנית על הבמה. "אנשים זורקים הערות כשאני עושה סטנד־אפ, אבל אף אחד לא באמת מעליב אותי", היא אומרת. "כשמתחילה ההופעה, אני הראשונה לרדת על עצמי. אני זורקת את כל העלבונות האפשריים, מענייני משקל ועד התלונות של בעלי עליי. מי יכול להגיד עליי משהו אחרי זה?"
אבוהב גם הייתה הראשונה להסתלבט על הבחירה בה לנערת תפוזינה. תיקון: בעלה היה הראשון לעשות את זה. זאת השנה השנייה שהיא מובילה את הקמפיין שזוהה בעבר עם נערות כתומות שיער בגופייה לבנה רטובה, וכמצופה ממנה, היא עושה את זה בחן, בהומור ובישירות אופיינית. בשנה שבה קמפיין MeToo# שטף את העולם, ההחלטה להמשיך את הפרסומת למשקה קל עם קומיקאית שמדברת ונראית כמו אישה אמיתית, כזאת שבאמת אפשר להאמין שהיא שותה את המשקה ולא שופכת אותו על עצמה בהבעה מצועפת למצלמה, היא סימן לאופטימיות. העובדה שמדובר באישה עם הומור עצמי משובח זה כבר בונוס. הנה כמה רגעים מצחיקים מאוד מחייה של אבוהב.
סלפי: גרסת הבמאי
"כמות הסלפי שמבקשים ברחוב מטורפת. בתקופות של פרסומות, כמו עכשיו עם תפוזינה, זה אפילו מחריף. ברמה שאי־אפשר ללכת ברחוב. לפני כמה שבועות הייתי בגינה עם הילדים וניגש אליי איזה בחור, ושאל אם אפשר סלפי, ואמרתי 'ברור'. אמר לי שהוא חולה עליי וכיוון את המצלמה אלינו וצילם. מסתכל על התמונה ומבקש עוד אחת כי הוא עצם את העיניים. אמרתי בסדר. מצטלמים פעם שנייה, גם לא טוב, כי עכשיו אני עצמתי את העיניים. עוד אחד. ואז עוד אחד. הרקע לא מתאים לו, אז הוא מתחיל לגרור אותי בגינה כדי שהרקע ימצא חן בעיניו. חמישה סלפי אחרי הוא שיחרר אותי. אחרי שבוע גיסתי שלחה לי צילום מסך שקיבלה מחברה. הוא העלה את התמונה לפייסבוק שלו וכתב: 'אני ורותם אבולעפיה המהממת'".
ברלין חצי חינם
"לפני שנה נסעתי להופיע בברלין. לקחנו אולם בעיר ומכרנו כרטיסים לקהילה הישראלית שחיה שם. כשהגעתי, כבר היה סולד אאוט. עליתי לבמה, מתחילה את ההופעה, פונה לזוג שיושב בשורה הראשונה ושואלת אותם: 'כמה זמן אתם כבר בברלין?'. עונה הגבר 'שלושה ימים. אנחנו בחופשה'. התפלאתי, 'אז למה באתם להופעה שלי כאן?' 'מה זאת אומרת', הוא עונה לי, 'הכרטיסים להופעה שלך הרבה יותר זולים כאן מבארץ'. אני עושה חישוב מהיר בראש ואמרתי לו, 'וואלה צודק. קח גם מילקי כשאתה חוזר לארץ'".
אני פה בגלל בעלי
"אני נורא מתלוננת על בעלי בהופעות. משתפת את הקהל בכל מה שהוא לא עושה בבית. באחת ההופעות אני קולטת פתאום איזו מישהי מוציאה את הטלפון ומחייגת. אני שואלת אותה, 'גבירתי מה את עושה?', והיא עונה 'אני מתקשרת לבעלי ושמה אותו על הספיקר כדי שישמע מה את אומרת'. הוא עונה והיא צועקת לו בטלפון: 'עכשיו אתה תשמע מה שרותם אבוהב מספרת על בעלה. לא רק אני מתלוננת שאתה לא עושה כלום בבית. גם היא!' אמרתי לה, 'אז תביאי אותו להופעה, שישמע כמו שצריך'. היא מניעה ראש בשלילה, 'אני לא משקיעה בו'. באיזשהו שלב לקחתי ממנה את הטלפון ואמרתי לו: 'בוא להופעה'. הוא לא כל כך הבין מה קורה. הוא צעק מהצד השני: 'מי זאת? איפה אשתי?'"
האנטומיה של אבוהב
"הייתה תקופה שהתמכרתי לאנטומיה של גריי. השלמתי בחודש את כל העונות ששודרו עד עכשיו. יש לנו שכן מנתח, באיזשהו שלב שאלתי אותו: 'תגיד, זה באמת ככה אצלכם? כולם בוגדים אחד עם השני במסדרונות?' הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. יש לי שלושה בנים אנרגטיים, אז אני מבלה הרבה במוקד. בפעם האחרונה הגעתי אחרי שהקטן שלי עיקם את הרגל. תוך כדי שהאורתופד מסתכל על הברך, אני מתחילה לחפור לו: 'איזה מטורפת ד"ר טורס, האורטופדית של האנטומיה של גריי, שהיא הצליחה להשתיל ברך'. הוא מסתכל עליי בתימהון ושואל: 'מי?' אני מתעקשת: 'דוקטור טורס! היא עשתה את הלא ייאמן עם הברך הזו'. הוא שואל אותי, 'על מה את מדברת?' 'על האנטומיה של גריי'. הוא מסתכל עליי בפליאה ואני מבינה כמה מטומטמת אני. לקח לי דקה להבין מה אני עושה. הוא מנסה להקליל ואומר: 'את יודעת שזאת סדרה ולא הכל נכון ואמיתי', ואני לא מרפה: 'ברור שזה אמיתי!' אני קצת נדפקתי במוח מאז שאני רואה האנטומיה של גריי. כשהרופא לוקח את התיק ואומר שהוא תיכף חוזר, אני בטוחה שהוא הולך לתת מספר פה עם מישהי. הפסקתי לראות את הסדרה הזאת".
אגרוף דקורטיבי
"לפני ארבעה חודשים שי התחיל לעשות אגרוף תאילנדי. שמחתי בשבילו עד שהוא בישר לי שהוא מחפש שק אגרוף להביא הביתה. מה נעשה עם זה בבית? נתלה אותו. אמרתי בסדר, בטח יעבור לו. הביא הביתה שק אגרוף, מילאנו אותו בבגדים, ואני קולטת את שי מתחיל להסתובב בסלון ומחפש משהו. אני אומרת לו, 'אי־אפשר לתלות שק אגרוף בסלון'. 'למה? זה רהיט, זה מעור, וזה יפה'. אמרתי לו, 'זה לא רהיט. אני לא רואה שק אגרוף בקטלוג של איקאה'. הבעיה היא שאני חיה בבית של גברים, כולם רצו את השק הזה בבית, כך שהמלחמות האלה הופכות להיות מורכבות מפעם לפעם. בסוף תלינו את זה בגינה. אם תהית, אף אחד לא מתאמן עליו. אף אחד לא נוגע בו. לפעמים אני מהעצבים נותנת איזה נוגרה עם הראש כשאני נזכרת שזה היה יכול להיות תלוי לי בסלון".
אמא של בנים
"אני גרה בבית של בנים, כך שכל דבר מתחיל ומסתכם במכות. הכל נפתר בזה שמעקמים למישהו את היד. לפני כמה זמן אמרתי לילדים, 'אני לא מוכנה יותר לאלימות'. אז בתקופה האחרונה הם מיסדו את המכות. נגיד, אני שומעת את הגדול עובר בסלון ולוחש לקטן: 'בשתיים יש קרב בטרמפולינה, תבוא'. יש שעה שאפשר להרביץ בה. הם נכנסים לטרמפולינה, הולכים מכות, עד שאני באה מתישהו ומפסיקה את זה. חלק גדול מהזמן שלי בבית אני מעבירה בהפרדה ביניהם. יש לי ילדים מתוקים, אבל אני לא יודעת אם מישהו מבין מה זה להיות אישה אחת בבית של בנים. הם משתינים רק מחוץ לשירותים. אין לקלוע לתוך אסלה. הם זורקים את הבגדים. אלפי בגדי ספורט. כמויות מטורפות. בחו"ל הם לא נתנו לי דקה להיכנס לחנות. אתה יכול להיות איתם בחנויות ספורט, הם מסתכלים על נעלי פקקים במשך שמונה שעות. באישזהו שלב ביקשתי ללכת לזארה. זה היה בדיוק היום הולדת שלי, אז זאת המתנה שביקשתי. כמה דקות בזארה לבד. הם באו איתי. הם עומדים בכניסה לחנות, כבר יוצא לי כל החשק. אני רק ניגשת לאיזו חולצה, הם מיד צועקים: 'תקני לך! יאללה לקופה'. אין אחוות קנייה. יש לי חברות עם בנות, הן הולכות וקונות. אני מקנאה בזה".
וואחד דבה
"לכולם יש דעות על הדיאטה שעשיתי. כשמגיעים למנה אחרונה במסעדה, אין כמעט פעם שהמלצרית לא שואלת אם אנחנו בעניין של קינוחים או שאני שומרת. זה לא פשוט. לא מזמן הייתי בגלידריה וקניתי שלושה גביעים לילדים. לא לקחתי לעצמי כי אני שומרת. מתישהו אחד הילדים ביקש עוד טעם אז נכנסתי שוב והזמנתי. המוכרת הסתכלה עליי ואמרה: 'לא חבל אחרי שרזית כל כך יפה?' מה אומרים? לא אומרים. אני מבינה שאנשים לא אומרים את זה מתוך כוונה רעה. להפך, מתוך דאגה. היא הייתה מקסימה. יש בלתי אמצעיות בקשר של אנשים איתי. הם רואים אותי הרבה על המסך בבית. הם מרגישים שהם מכירים אותך. לפני כמה שנים הייתי בסופר, אחרי שרזיתי, עמדתי עם העגלה ומאחורי עמדו שתי נשים. אני שומעת אותן מתלחששות: 'זאת רותם אבוהב'. השנייה אומרת לה: 'רותם אבוהב הייתה מתה להיראות ככה. רותם אבוהב היא וואחד דבה!' התחשק לי להסתובב ולהגיד לה: 'ברור שזה לא אני!' אבל לא עשיתי את זה. לא רציתי להביך אותה. יש דברים שהם ממש רוע. רצתי לא מזמן בכיכר אתרים. כשעליתי את המדרגות, מישהי שעברה לידי אמרה: 'זאתי, כמה ספורט שהיא עושה, לא יעזור לה'. אני באמצע המדרגות, גם ככה אני מיואשת, מזה ממש נעלבתי. לפעמים אני מרגישה שיצאתי מהחדר, ועדיין יכולה להקשיב למה שאומרים עליי".
לו רק היית קצת פחות המורה שלי
"במשך הרבה זמן הייתי בטוחה שהייתי תלמידה טובה. זה הזיכרון שלי. לא עשיתי בלגן, הייתי פעילה בכיתה, והיה לי אחלה. לפני שנה נתקלתי ביועצת בית הספר שלי. יש לי זיכרון טוב לפרצופים ומיד זיהיתי אותה. הייתי עם הילדים שלי, אז רציתי להוכיח להם שהייתי תלמידה טובה. שאלתי אותה, 'תגידי, הייתי בסדר, נכון?' היא אמרה, 'כן, אבל את יודעת שהיה הסכם לגבייך בבית הספר'. שאלתי, 'על מה את מדברת?' 'כל המורים ידעו שכשרותם מבקשת לצאת החוצה, צריך לתת לה לעשות סיבוב באמצע השיעור'. לא אובחנתי מעולם, אבל כנראה קלטו שיש לי הפרעת קשב. אני חשבתי שאני אהובת המורים, אבל למעשה רק רצו שאני אצא מהכיתה. יש בזה משהו יפה, שלפני 30 שנה מישהו חשב שבמקום להגיד להורים שלי שיש איתי בעיה, פשוט למצוא דרך להתגבר עליה ולהפעיל אותי. הייתי עושה סיבוב, מטיילת קצת וחוזרת לכיתה. אחרי שנפרדתי מהיועצת, הילדים שלי הסתכלו עליי. שנים אני מספרת להם שהייתי תלמידה טובה. הם שאלו אותי 'זה נכון מה שהיא מספרת?'. אמרתי 'האמת אני לא ממש זוכרת את האישה הזאת'".
אנגלית שפה קשה
"יש שלב שהילדים שלך חוזרים מבית הספר עם שיעורי בית ואת מוצאת את עצמך עוזרת. כל עוד נדרש ממני לקשט את המחברת, לכתוב בכתב בלון או לגזור משהו, אני ממש טובה. אבל עכשיו, כשהתחילו השיעורים באנגלית, אני כבר לא יכולה לעזור. אני לא יודעת אנגלית. בכיתה ב' ו־ג' כשלומדים את ה־ABC אני מתנשאת על הילדים, כי את זה אני עוד יודעת איכשהו, אבל בחומר המתקדם הילד שלי בכיתה ט' מגיע עם קטעים שלמים באנגלית וכבר ברור לי שהוא יותר טוב ממני. הוא מתקן אותי באנגלית בכל ענייני הדקדוק שאני גרועה בהם. לפעמים אני יושבת איתו, לשמוע אותו קורא באנגלית, ומתחת לשולחן אני מפעילה את מורפיקס (אפליקציה לתרגום מעברית לאנגלית). הוא שואל אותי על כל מיני מילים, אני אומרת לו שאני חושבת על זה ותוך כדי מקלידה בפלאפון. בפעם השנייה הוא כבר אמר לי: 'אמא, שימי את המורפיקס על השולחן. אני רואה שאת מחביאה אותו למטה. את לא צריכה להתבייש'".
