yed300250
הכי מטוקבקות
    ממון • 03.04.2018
    לפני שנאבד אותם
    קבוצת הורים לתלמידי כיתה ב' בהוד־השרון פנתה לפרופסור לפסיכולוגיה כדי שיגמול את ילדיהם משימוש בסלולרי † גם הם כבר מבינים את מה שהולך ומצטבר ממחקרים: גדל פה דור חדש עם פחות יכולת קריאה, ריכוז ואמפתיה, ויותר חרדה, דיכאון והתמכרות
    אתי אברמוב
    לפני ארבע שנים, כאשר נולדה בתי הבכורה, הייתי בטוחה שכל ערב אקריא לה סיפורים, וזה יהיה כמובן אחרי שנבלה יחד בגן המשחקים השכונתי, ובימים גשומים נשב בבית ונרכיב פאזלים. במציאות, שעות העבודה שלי מחוץ לבית התקצרו פלאים, ודרשו השלמות על חשבון זמן האיכות שלי עם הילדה, וגם העייפות של הגיל הכריעה (בכל זאת אוטוטו 48). ובקיצור, אל תגלו לאף אחד, אבל הפכתי להיות בדיוק כמו ההורים האלו ששמים את הילדים מול המסך בחברתן של אנה, אלזה ורפונזל, או לחלופין מדברים בטלפון כשהילדה בגינה. למזלי, את הסיפור לפני השינה מקריא לה אביה, שהוא בעל סבלנות יוצאת מגדר הרגיל (ברור, הוא התחתן איתי).

    את פרופ'־משנה ציפי הורוביץ־קראוס, ראש המרכז לדימות מוחית בטכניון, אני תופסת בחנות ספרים. בעוד מספר שעות היא תטוס לחו"ל, וכרגע היא בוחרת מה תקריא לילדיה לפני השינה דרך הסקייפ. אולי לכם זה נשמע פתרון יצירתי ומדליק, אבל בהתחשב בעובדה שפרופ' הורוביץ־קראוס חוקרת בין השאר את ההשפעה השלילית של הקראת תכנים לילדים דרך מסכים, מדובר מצידה במעשה הירואי של ממש. "במחקרי האחרון נסיינית הקריאה לילדים סיפור מספר פיזי", היא מספרת, "לעומת אותה נסיינית שהקריאה לילדים אותו ספר, רק בתיווך מסך (כלומר, הם ראו רק דפים, וקולה נשמע מקריא). מצאנו שיכולות הקשב והשפה טובות יותר אצל ילדים שישבו בקבוצה ושמעו מספֵּר אנושי, ושהם מפעילים יותר את אזורי הראייה במוח, כי הם מדמיינים את האירועים. מצד שני, דווקא יכולות הזיכרון שלהם נמוכות מאלה של ילדים שנחשפו לסיפור דרך המסך, ככל הנראה כי במסך לא ניתן לדפדף אחורה, ויש הישענות גבוהה יותר על הזיכרון".

    לאור השימוש הגובר במסכים לקריאה, סבורה הורוביץ־קראוס, "קיים חשש שרשתות מוחיות הולכות ומתנוונות. השהות הממושכת מול מסכים מונעת מהילדים אינטראקציות אנושיות ויכולת להתרכז בגירוי בודד. זאת בעוד שבכיתה עדיין מבקשים מהם להתרכז בדמות אחת – המורה - ולהתעלם מרעשים בכיתה. תלמיד כזה, שמוחו רגיל לעבד הרבה מאוד מידע ברגע נתון, פתאום צריך בכיתה להתעלם מהגירויים של התלמידים ולהתרכז אך ורק במורה לאורך זמן, וזה קשה לו".

    כאשר אנו פונים לאנתרופולוג היישומי תמיר ליאון, הוא בוחר לצטט את ד"ר מרי סווינגל, חוקרת שמצאה בתום מחקר בן עשור כי תמונת גלי המוח של ילדים שחשופים יותר למסכים שונה משל אלו שחשופים עד שעה מצטברת בלבד ביום. "מהממצאים שלה עולה", אומר ליאון, "שגדל פה זן חדש של אנשים, שהמוח שלהם עובד אחרת ומשקף פוטנציאל גדול לחרדות, דיכאון, הפרעות קשב וריכוז, חוסר יכולת לאזן מצבי רוח, כפייתיות, התמכרות, דחיית סיפוקים. הילדים של היום יצרכו בעתיד הלא רחוק הרבה יותר תרופות פסיכיאטריות. הם יהיו הרבה פחות מאושרים והרבה יותר מכורים, כשההתמכרות המרכזית תהיה לטכנולוגיה. אני חושב שצריך לדעת לנהל את המהפכה הטכנולוגית, וזה אומר למי אתה חושף את הטכנולוגיה, כמה, מתי ולצורך מה".

    השיחה עם ליאון מתקיימת תוך קושי אמיתי, מכיוון שכמו בכל שנה נסעה משפחתו על שלושת ילדיה (14.5, 11.5, 7) לחופשה במקום מבודד. הפעם זו העיירה אל נידו באי פאלאוואן שבפיליפינים. ברגע נדיר של קליטה סלולרית הוא מצליח להתראיין, ובה בעת לספר ששניים מילדיו יושבים מולו וקוראים ספרים, בעוד השלישי משחק "מנקלה" עם אמו. רועי, הבכור, מוסיף ליאון, חזר לאחרונה לסלולרי לא חכם, "מיוזמתו, כי הוא הרגיש שזה פוגע בו. אצלנו בבית גם ההורים לא רואים טלוויזיה או חשופים למסכים. אני לא ראיתי חדשות בטלוויזיה מעל עשרים שנה. המגיש האחרון שראיתי היה חיים יבין. אנחנו צורכים חדשות, אבל לא דרך הטלוויזיה. מעולם לא היה מסך מכל סוג בחדר של הילדים, ועד סוף היסודי אין להם סלולרי".

     

    הכתבה המלאה  - בערב החג בגיליון הטכנולוגיה המיוחד של "ממון" ובאפליקציית ידיעות אחרונות

     

    yed660100