זיכרון דברים

בשנים האחרונות יותר ויותר בני אדם מתלוננים שהם כבר לא זוכרים מספרי טלפון חשובים. הם אומרים לעצמם – לעיתים תוך התרפקות נוסטלגית – שמאז שהטלפון הסלולרי הפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, הם אינם זוכרים מידע חשוב. לא זוכרים תאריכי ימי הולדת של החברים הטובים, לא זוכרים ידע בסיס כמו לוח הכפל, ואפילו לא זוכרים את מספר הטלפון הנייד של בן או בת הזוג.

במחקר שפורסם לפני שנתיים בארה"ב, ואשר נעשה בקרב 1,000 בני אדם בגילאים 16 עד 55, השיבו 44% שהטלפון החכם זוכר דברים בשבילם. רק 34% מההורים שהשתתפו במחקר השיבו שהם יכולים להתקשר לאחד מילדיהם מהזיכרון, בלי לבדוק לפני כן את המספר במכשיר. אבל האם הזיכרון שלנו באמת נפגע כתוצאה מהטכנולוגיה?

כמעט בלתי אפשרי לקבוע אם השימוש העצום באינטרנט, בסמארטפון וברשתות החברתיות משנה את המוח האנושי. מרבית הטכנולוגיות הן חדשות מדי, והמדע לא הספיק עדיין לחקור את ההשפעות ארוכות הטווח שלהן על המוח. יש רק מחקרים שבודקים השפעות עכשוויות, ועל פיהן מנסחים החוקרים השערות לגבי העתיד.

בכתבה שפורסמה בינואר השנה במגזין האמריקאי "Popular Mechanics" וניסתה להסביר מדוע נרשמה לאחרונה ירידה בהיקף השימוש בסמארטפונים בקרב בני נוער, הוזכר פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טמפל בארה"ב בשם ג'ייסון שיין. שיין בדק 100 מחקרים שונים שנעשו על ההשפעה של הסמארטפונים על האדם והמוח, ולא מצא אף מחקר אחד שהוכיח שהסמארטפונים שינו את מוחו של האדם.

חוקרת המוח והפסיכיאטרית הישראלית תלמה הנדלר (פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת תל־אביב וראש מכון סגול לתפקודי המוח בבית החולים איכילוב) טוענת: "מבנה המוח האנושי כנראה לא השתנה הרבה מאז התפתחות השפה, כבר כמה מאות אלפי שנים. מה שמשתנה זה רק החיווט בין אזוריו השונים והפעילות היחסית ביניהם – איזה מהתפקודים מתחזק בהשוואה לאחרים לפי הצרכים המשתנים – ולא מבנה המוח וחלקיו. היכולת לזכור מספרים בעל פה, שהתייתרה בגלל המחשבים והסלולריים, לא נעלמה לגמרי, וגם לא חוש הריח, שפעם היה הרבה יותר נחוץ והיום הוא כמעט מיותר. אפילו אצל עיוורים, זה לא שהאזור שאחראי על ראייה לא קיים או חסר, אלא הוא עוסק יותר בזיכרון מאשר בראייה".

גם פרופ' דניאל לוי מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה טוען משהו דומה: "אין ספק שאנחנו צוברים פחות מידע בזיכרון, כי אנחנו יכולים להסתמך על הטכנולוגיות שמשמשות לנו כזיכרון מלאכותי, אבל אין מחקרים ארוכי טווח שמוכיחים שהזיכרון נפגע כתוצאה מכך. אני מאמין שהעובדה שאנחנו משננים פחות מידע לא פוגעת בעצם היכולת שלנו לזכור. לשינון של מידע אקראי ולא חשוב, כמו מספרי טלפון, אין שום משמעות. היכולת שלנו לזכור מידע משמעותי לא נפגעה. אנחנו חווים חוויות כל הזמן, והמנגנון הבסיסי שלנו שומר אותן היום בדיוק כפי שהיה בעבר".

לדברי פרופ' לוי, מערכות הזיכרון שלנו התפתחו ביותר ממאות מיליוני שנים, והשינוי הטכנולוגי של השנים האחרונות לא יכול להשפיע אבולוציונית בפרק זמן כל כך קצר. "ייקח עוד כמה עשרות או מאות שנים עד שניווכח בשינוי במבנה או בצורה שהזיכרון שלנו עובד. לדעתי הזיכרון שלנו לא נפגע עם כניסת האינטרנט, הסמארטפון או הווייז. אין לנו צורך לזכור איך להגיע ממקום למקום, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים ללמוד לנווט גם לבד.

"הרבה אנשים – בעיקר עם אוריינטציה דתית – נוהגים לזכור ולדקלם טקסטים מהמקורות. זה יכול להיות נחמד מאוד, אבל אין בזה צורך, מפני שניתן למצוא הכל בספר או על מסך הטאבלט בשניות ספורות. אבל לא איבדנו את המסוגלות לשנן ולזכור בעל פה. ייתכן שבעוד מאות שנים נאבד את היכולת הזו, אבל בשלב הזה מאוד מוקדם לקבוע".

אז האם אפשר, באותו אופן, לוותר בכלל על רכישת ידע, כי הכל נמצא בגוגל?

"לא. למידה של מידע משמעותי עוזרת לנו להיות בני אדם יצירתיים יותר".

קושי להתמודד עם העולם האמיתי

אז אין הוכחות שהזיכרון שלנו נפגע, אבל יש בהחלט הוכחות שהקשב והריכוז, בעיקר אצל ילדים, נפגע. למה זה קורה? "המוח שלנו עובד על גירוי ותגובה", מסבירה ד"ר לירז מרגלית, פסיכולוגית ומרצה במרכז הבינתחומי, "אבל בעולם האמיתי – בניגוד לעולם הטכנולוגי – לא על כל דבר שאנחנו עושים אנחנו מקבלים תגובה. מחקרים מצאו שילדים שנחשפו בגיל צעיר לטכנולוגיה, התרגלו לקבל תגובה על כל דבר שהם עושים. הם התרגלו שהם יכולים לשלוט על הסיטואציה, על קצב ההתרחשות. הם יכולים להחזיר קדימה ואחורה, להגביר או להנמיך. ולכן כשהם נאלצים להתמודד עם 'העולם האמיתי', בכיתה עם עוד 30 תלמידים ומורה, הם מתקשים מאוד. הם מגלים שהם לא יכולים לשלוט בקול של המורה, לעצור, להפסיק ולהמשיך את השיעור מתי שהם רוצים, אלא להתאים עצמם לסביבה, והם חשים שהם מאבדים שליטה. המוח שלהם לא מצליח להתמודד עם זה, ומתפתחות הפרעות קשב וריכוז".

ישנם אינסוף מחקרים שמצאו קשר בין השימוש בטכנולוגיה לבין הפרעות קשב וריכוז – בעיקר בקרב ילדים. במחקר שנערך לאחרונה חלק מהמשתתפים היו עם טלפון סלולרי וחלק לא, ולכל אחת מהקבוצות נתנו לבצע מספר מטלות. לקבוצה שקיבלה טלפון סלולרי נשלחו מפעם לפעם כל מיני הודעות למכשיר. החוקרים מצאו שלקח להם פי 3 יותר זמן לבצע את המטלה, בגלל אובדן הריכוז.

ד"ר מרגלית: "אם בעבר היינו קוראים טקסטים לעומק, היום בני הנוער סורקים את הטקסט. אם יכולנו לצפות בטלוויזיה כמה שעות מבלי להרים את העיניים מהמסך, היום אנחנו פותחים כמה מסכים במקביל תוך כדי הצפייה. אנחנו מקבלים בכל רגע הרבה הודעות, גירויים ותגובות על המסכים, ולמעשה הפכנו מכורים להם. הציפייה לגירויים לא נחה לרגע. מבחינת המוח שלנו, בכל רגע יכול לבוא גירוי. בעבר הדברים היו הרבה יותר ודאיים – אם ידעתי שתגיע חבילה בדואר בין שתיים לארבע אחר הצהריים, באותן שעות הייתי בעוררות גבוהה יותר, ולאחר שהחבילה הגיעה העוררות ירדה. אבל בעולם של היום בכל שנייה יכולה להיכנס שיחת טלפון, הודעת ווטסאפ או מייל חשוב. המוח שלנו לא מסוגל להירגע, וזה משפיע על הקשב והריכוז שלנו באופן משמעותי. לכן אנחנו גם נמצאים בחרדה גדולה כשהטלפון לא נמצא לידינו כמה דקות. מחקרים מצאו שככל שהילד ייחשף יותר מוקדם לטכנולוגיה, הסיכויים שלו לפתח הפרעת קשב הולכים וגדלים. למרבה הצער אני מעריכה שהמצב ילך ויחמיר".

ללמוד לשלוט במוח בעזרת המחשב

לפרופ' הנדלר פחות בוער לחקור איך הטכנולוגיה משפיעה לרעה על המוח. "השאלה המעניינת באמת לדעתי היא איך אפשר להשתמש בטכנולוגיה המתקדמת כדי להגביר את היכולות של המוח ולהנגיש דברים שכרגע הם נחלת מעטים, כמו טיפול פסיכולוגי למשל", היא אומרת.

הנדלר עוסקת בשנים האחרונות בתחום שנקרא נוירו־פידבק, שיטת אימון מוחי שמבוססת על מעגל סגור בין המוח למחשב. האימון יוצר קשר בין מצב מוחי מסוים לבין חיזוק חיובי, וכך אנשים לומדים לזהות את הפעילות המוחית ולשלוט בה. לשם המחשה, הנדלר מציגה סרטון וידיאו שבו נבדק יושב מול מסך מחשב וצופה באנימציה. באנימציה רואים חדר המתנה בסניף קופת חולים שבו כעשרה לקוחות עומדים ומתווכחים בצעקות עם הפקידה. הנבדק חובש קסדת EEG שמרוצפת חיישנים שקולטים את פעילותו המוחית. הוא מתבקש לנסות לגרום לאנשים שעל המסך לעבור למצב של ישיבה ולהירגע. המחשב מתוכנת כך שכאשר הוא מזהה פעילות נמוכה באזור המוח שאחראי על רגשות של לחץ (המצב המוחי), הוא מעביר את אחת הדמויות שבסרט האנימציה למצב ישיבה רגוע (החיזוק החיובי). הנבדק אינו יודע זאת, ולומד לאט־לאט, רק בעזרת ניסוי וטעייה, להביא לכך שכל האנשים בסניף יישבו, באמצעות שליטה בפעילות המוחית הקשורה בלחץ. כך הוא לומד להפחית בכוחות עצמו את רגשות הלחץ שלו, דרך שליטה בפעילות המוחית.

"השיטה הזו יכולה לעזור לאבחן אנשים שסובלים מפעילות לא תקינה באזור המוחי שנמצא קשור לטראומה ודיכאון, וגם לטפל בהם", טוענת הנדלר. "זה יעזור לאפיין את ההפרעות הפסיכיאטריות לא רק ברמת התסמינים, כמו היום, אלא גם ברמת מה שקורה במוח, כלומר דרך המנגנון הביולוגי. זה יכול לתת כלים להקלה בסבל, לא בהכרח ריפוי מושלם. המוח מאוד גמיש ואנחנו לא עובדים איתו מספיק, והמטרה שלי היא להכניס את המוח לחדר הטיפולים בעזרת טכנולוגיות חדשות של רישום וגרייה. אנחנו עובדים כרגע בעיקר עם הפסיכיאטרים בניסיון לשכנע אותם לבחון דרכים אחרות לטיפול ביולוגי".

וזה עוד לפני שהצעת את השיטה הזו לפסיכולוגים מטפלים. זה לא עלול למוטט לגמרי את המבנה הכלכלי של השוק הזה?

"עם פסיכולוגים עוד לא התחלנו להתמודד, אבל כשנגיע לשם נשאל: כמה אחוז מהאוכלוסייה מגיע לטיפול פסיכולוגי? זה הרי לוקסוס יקר מאוד שמעטים מגיעים אליו. לעומת זאת, שילוב של נוירו־פידבק בטיפולים פסיכולוגיים, לצד שיחה עם מטפל אנושי ו/או ייצוג אווטארי שלו (כלומר דרך דמות וירטואלית על מסך – ע"מ), יכולה להוזיל את הטיפול ולהנגיש אותו להרבה יותר אנשים. אני לא חושבת שאפשר או צריך לוותר על החלק האנושי בטיפול בשום שלב".

אילו עוד שימושים יכולים להיות לזה מלבד בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי?

"בעתיד הלא רחוק תהיה לרבים מאיתנו אלקטרודה על המצח או על הבגד, חיישן כלשהו שדומה לאלה שנמצאים על קסדת ה־EEG, שתיתן לנו מידע על המוח בזמן אמת דרך טכנולוגיה שמתקשרת או מדברת. בשלב הראשון הסנסורים ישדרו למחשב מידע על הפיזיולוגיה שלנו, לחץ דם וכו', ואחר כך גם על מצב המוח שלנו כייצוג לנפש, למטרות בריאותיות. זה יכול לעזור גם לילדים הסובלים מאוטיזם ולא מצליחים ליצור קשר עם אנשים אבל מגיבים מאוד למסכי מחשבים, שיוכלו 'ללמוד' אותם ולתקשר עבורם. בהמשך אני מאמינה שזה ישמש גם למטרות בידור, ולאט־לאט יתפתח דור של מכשירים שיהיו באינטראקציה איתנו על בסיס יומיומי, כמו חבר וירטואלי שאיתו מתרגלים מצבים בעולם האמיתי, כמו יצור שלומד להכיר אותך ואולי אפילו מפתח אליך רגשות, קצת כמו במקרה המתואר בסרט 'היא'".