איך אתה מרגיש? שנייה, בודק באפליקציה
פעם ריצה הייתה סתם כיף, היום אנחנו משועבדים לשעון הדופק | פעם נהנינו מיום קיץ, היום אנחנו מביטים במד הטמפרטורה ברכב הממוזג ומתחילים להזיע | וכשהעיניים כל הזמן במסכים, אנחנו שוכחים שצריך גם לאכול ולנוח | כך ניתקה הטכנולוגיה את הקשר בינינו לבין הגוף שלנו
לפני 16 שנה, כשהתחלתי להתאמן לקראת הצבא, שמתי על עצמי בגדי ריצה ופשוט יצאתי לדרך. את המרחק מדדתי קודם לכן על המפה, אבל לא ידעתי במדויק אם זה 9.5 ק"מ או 10.2 ק"מ. וזה היה נהדר. כי ידעתי שעשיתי בערך עשרה קילומטרים, וזה כל מה שהייתי צריך לדעת.
לאורך כל הריצה לא מדדתי את הקצב שלי, ולא היה לי שמץ של מושג אם אני רץ ארבע וחצי דקות לקילומטר או חמש וחצי דקות לקילומטר. אפילו שעון לא לקחתי, שלא לדבר על טלפון חכם, שעוד לא היה קיים. כשהיה לי קשה עצרתי להסדיר נשימה ולשתות משהו. כשהיה לי קל – הגברתי קצב. כשחשבתי שאני מסוגל לרוץ עוד סיבוב המשכתי עוד כמה דקות מסביב לשכונה, וכשהרגשתי שזה לא היום שלי עצרתי ליד הסופר והלכתי ברגל את שארית הדרך הביתה. אבל תמיד, כל דקה ודקה, ידעתי בדיוק מה אני מרגיש ומה עובר על הגוף שלי.
היום זה שונה לגמרי. מאות אלפי ישראלים רצים מדי יום להנאתם בפארקים עם ציוד שפעם היה נחלתם של אתלטי העילית המובחרים ביותר. והם כבר לא יודעים אם כואב להם או קשה להם, כי יש להם בוס אחד: שעון ה־GPS. אם השעון אומר שאני בקצב טוב, אז קל לי, ואם הוא אומר שאני בקצב לא טוב, אז קשה לי. וזו כל התורה.
הטכנולוגיה הביאה עימה המון דברים נהדרים. היא העניקה לנו את האפשרות להיות מחוברים זה לזה און־ליין גם אם אנחנו נמצאים בשני קצות תבל. היא מאפשרת לנו ללמוד ולרכוש ידע גם אם אין לנו דוקטורט בפיזיקה, והיא הפכה את החיים שלנו להרבה יותר פשוטים ונוחים. אבל הטכנולוגיה גם עשתה לא מעט דברים שליליים. למשל, היא ניתקה אותנו מהגוף שלנו.
לרוץ עם אזיקים
"הטכנולוגיה היא המחולל הראשי כיום של עולם הכושר הגופני, בעיקר הריצה והאופניים", מסביר מאמן הריצה מישאל דגן. "קחו למשל את שעון הספורט. מצד אחד הוא מאפשר לנו לקבל כל הזמן חיווי מדויק לגבי המרחק, קצב הריצה והדופק, וזה מדייק מאוד את האימונים וגם מדרבן אנשים להגדיל את המהירויות והמרחקים, כי הם משתפים את התוצאות ברשתות החברתיות והקבוצתיות. מצד שני זה יכול להיות מכה, כי זו התמכרות כמו כל התמכרות אחרת".
מישאל מלווה מתאמנים בכל הרמות, והוא נתקל בלא מעט כאלה שאינם יכולים לרוץ מבלי להפעיל את השעון שלהם. "יש אימונים שבהם לא צריך את השעון, כי תכל'ס קצב קל זה קצב קל, ולא משנה אם זה עשר שניות לכאן או לשם. אני אומר במפורש לרוץ בלי השעון, ובכל זאת אנשים מסתכלים על השעון ומתבאסים שלא רצו מספיק מהר, כי מה לעשות, זה היה אימון קל".
לדבריו, זה עלול גם לגרום לפציעות ספורט. "אנשים רואים בשעון או באפליקציה את מה שהם רוצים לראות, וזה לא בהכרח מתאים לתנאי מזג האוויר, לתזונה, למספר השעות שישנת, לפציעה שאתה סוחב. היום אנשים לא מכירים את הגוף שלהם ואת היכולות שלהם. אני, לצורך העניין, רץ 90 אחוז מהריצות שלי בלי שעון. רק לפי הרגשה. אם אני מרגיש טוב אני מגביר, אם אני מרגיש פחות טוב אני מאט. ואני יודע להגיד בערך באיזה דופק או מהירות אני נמצא ומה המצב הגופני שלי. אדם שמכור לטכנולוגיה לא יודע לומר את זה. אתה שואל אותו כמה הוא רץ, והוא יסתכל בשעון ויגיד לך".
קשה לעצום עיניים
עידו לוי הוא מורה בכיר לויג'נאנה יוגה, ומנהל את פורטל היוגה yoga.co.il. וגם פה השימוש בטכנולוגיה מתגבר. "בימים אלו ענקיות הטכנולוגיה שוקדות במרץ על רישום פטנטים בתחום היוגה. גם פה מנסים לכמת את ההצלחות של האימון ולספק למתאמן מידע על כמה קלוריות נשרפו, כמה לחץ הדם עלה וכדומה", הוא אומר. "אבל אימון יוגה הוא לא משהו שכרגע אפשר למדוד הצלחה שלו על ידי הטכנולוגיה, שכן הוא מנסה להביא לאיזון מוצלח בין הגוף, התודעה והלב (הנפש). בעצם, כל אימון ספורט לא ניתן למדידה טכנולוגית, שכן לא משנה באמת זמן האימון או הצלחות שמקובל היום למדוד, אלא הדרך בה האדם מתאמן. האם הגוף שלו יצא נשכר מהאימון, האם הנפש שלו נרגעה כתוצאה מכך או נכנסה לסטרס. האם העמסנו על הגוף או הענקנו לו את מה שהוא היה זקוק לו. נכון לדעתי לנצל את הטכנולוגיה לטובתנו, אך יש לזכור שהיא עדיין מאוד מוגבלת והמדדים החשובים באמת לא ניתנים למדידה".
חן רוזנר אור־בך, מורה ליוגה ויוגה תרפיה, מדברת על ההיבט של ה־Embodiment (או בתרגום הלא חינני – הגפנה), היכולת "לשהות" בגוף שלנו, שנפגעה בגלל שימוש יתר בטכנולוגיה. "אנשים שיושבים כל היום נוטים לשים לב פחות לאיתותים גופניים שמגיעים מבפנים. הקשב שלנו עבר תהליך של רה־ארגון והוא מכוון להסתכל יותר החוצה, בגלל ריבוי הגירויים, ופחות פנימה", היא מסבירה.
עוד היבט הוא הצורך להיות זמינים מסביב לשעון, שגורם לנו להיות כל הזמן במצב של לחץ ודחק כרוניים. הצורך להגיב כל הזמן לדהברים סביבנו יוצר הגברה של מערכת העצבים הסימפתטית, שאחראית על מצבי לחץ בגוף, והורדה של מערכת העצבים הפרא־סימפתטית, שאחראית על הרגיעה של הגוף, הורדת קצב הלב, הורדת רמת הגלוקוז, הפעלת מערכת העיכול, המערכת החיסונית ועוד. "למעשה", אומרת רוזנר אור־בך, "הזמינות הגבוהה לעולם שאנחנו נמצאים בה כל הזמן, גורמת למערכת העצבים שלנו להיות באופן תמידי במצב של אדם שנתקל באריה בג'ונגל".
לעשות יוגה למוח
חוקרת המוח ד"ר נאוה לויט בן־נון, מנהלת "מרכז סגול למוח ולתודעה" בבית הספר איבצ'ר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, סבורה גם היא שהקשר שלנו עם הגוף הולך ומתרופף. "כשאנחנו נמצאים כל הזמן מול מסכים, אין לנו קשב למה שקורה לנו בגוף. אנחנו יכולים לשבת ולעבוד ולא לשים לב לזה שאנחנו עייפים, רעבים או מדוכאים. המוח הוא איבר פלסטי, ואם אני לא מטפחת באופן תדיר את המודעות הגופנית, היא תלך ותיחלש. אפשר לעשות את זה, למשל, באמצעות תרגולי גוף־נפש כמו יוגה או מדיטציה, שמחזקים את המודעות שלנו לגוף".
איך להערכתך ייראה הקשר שלנו עם הגוף בעוד 20 שנה?
"אפשר לראות כבר עכשיו לאן זה הולך, למשל – עלייה במקרים של פסיכו־פתולוגיות שקשורות לניתוק של הקשר שלנו עם הגוף, כמו התקפי חרדה. תרגול המיינדפולנס (מודעות קשובה), למרות שהוא מאוד מאתגר, עוזר להשתלט על זה. בשביל להרגיש את הגוף צריך שהקשב יהיה כלפי פנים. אם פעם ברמזור היית משתעמם ולא היה לך משהו אחר לעשות חוץ מלהרגיש קצת רעב או לחשוב על הכאב הקל בכתף, היה לך חיבור עם הגוף. אם פעם הניתוק מהגוף היה מתוך זלזול וחוסר עניין, היום זה בגלל שאנחנו לא נמצאים שם, כי הקשב שלנו הולך למקומות אחרים, מאוד עוצמתיים. אני מדריכה סדנאות כבר עשור. זה לא מדעי, אבל כשאני שואלת אנשים איפה בגוף הם מרגישים מה קורה איתם, פעם זה היה באזור הבטן והיום זה עולה לאט־לאט לאזור המוח, שבו אין הרגשה אלא מחשבה".
יש לזה גם השלכות חיוביות?
"היה פעם יוגי שדיבר על כך שהתודעה תהפוך באבולוציה שלה ל'תודעת־על'. ראינו בכיכר תחריר איך ידע שקיים אצל הרבה פרטים נפרדים גורם לכך שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו. זה מאפשר גם לתת מענה לאנשים עם בעיות. אני מנסה לחקור במעבדה שלי מה זו חמלה ואיך אפשר לפתח חמלה כדי לשפר את איכות החיים שלנו ושל הסובבים אותנו. בזכות הקידמה הטכנולוגית אני מבינה יותר ויותר איך פועלים רגשות מסוימים, אבל גם איך אנחנו משתמשים בהם לרעתנו. בשורה התחתונה: האדם צריך לשלוט בטכנולוגיה, ולא לאפשר לה לשלוט בו".
חיים ממזגן למזגן
הניתוק מהגוף, אותו כופה עלינו הטכנולוגיה, בא לידי ביטוי לא רק בפעילות ספורטיבית. כשהייתי צעיר הייתי מבלה שעות ארוכות בקיץ בחוץ, בלי מזגן, ולא הרגשתי שחם לי במיוחד. וזה היה באזור המרכז, עם לחות כבדה ו־35 מעלות בצל. אבל מאז שיש מזגנים בכל פינה אני מרגיש שבכל קיץ חם לי יותר ויותר. "אין היום מקום סגור שאינו ממוזג", אומר החזאי דני רופ. "אנחנו נוסעים במכוניות ממוזגות, עובדים במשרדים ממוזגים וחיים בבתים ממוזגים. ולכן הפערים בין מה שאנחנו מרגישים בחוץ למה שאנחנו מרגישים בבית, באוטו או בעבודה הופכים להיות קיצוניים יותר ויותר. אני לא שולל את התיאוריה של התחממות כדור הארץ, אבל זו בעיקר הטכנולוגיה שהשתפרה. היום אנחנו יכולים להפעיל את המזגן לפני שמגיעים הביתה. יוצאים מהמכונית הממוזגת ונכנסים ישר לבית הממוזג. ואז, כשאני מטייל עם הכלב בחוץ, אני חוטף שוק".