תצלום של שלוש נשים צעירות ויפות, חובקות זו את זו ונראות בשיא פריחתן, לוכד את העין במרכזו של אחד מקירות מוזיאון יד ושם. הפוסע במסלול התצוגה הקבועה במוזיאון מוצא את עצמו לאחר כשישה פיתולים מול הקיר הזה – "קיר הקשריות".
שלוש הצעירות הן לונקה קוז'יברודסקה, תמה שניידרמן ובלה חזן. באילו נסיבות צולמו שלושתן יחד? כיצד שרד התצלום את תהפוכות המלחמה והתגלגל ל"קיר הקשריות"? בתשובה לשאלות הללו שזורים מעשי גבורה בלתי נתפסת וגם אהבות יוקדות בצל האימה והאבדון.
סיפור הקשריות ותרומתן למרי היהודי בגטאות לא זכה עד כה לפרסום רב. לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיצוין בעוד שבוע, ראוי להתבונן בתרומתן של הקשריות היהודיות, שפעילותן המחתרתית אפשרה את הרמת נס המרד בגיטאות לפני 75 שנים.
בקצרה: עם כיבוש פולין הטילו הגרמנים על היהודים הגבלות תנועה חמורות. כדי לעקוף אותן הקימו תנועות הנוער היהודיות רשתות של קשריות – צעירות יהודיות דוברות פולנית, בעלות אומץ לב, תושייה וחזות ארית, שקיבלו זהות קתולית בדויה. תפקידן כלל העברת מידע, הברחת אמצעי לחימה וכסף, העברת חברי תנועה למקומות מסתור או אל הפרטיזנים ביערות, ואף הוצאת תינוקות אל בתי יתומים בצד הארי. הן ביצעו את המשימות בתחבולות תוך סיכון גדול, ומרביתן נלכדו והוצאו להורג או נפלו בהתקוממויות בגטאות. רק מעטות שרדו את השואה.
הנוצרייה עם הצמות
לונקה קוז'יברודסקה נולדה ב־1916 בפרושקוב שליד ורשה למשפחה ציונית. היא ניחנה בכישרון לשפות ולמדה עוד בבית הוריה פולנית, יידיש ועברית. במהלך לימודיה באוניברסיטה רכשה בקיאות בשפות נוספות, ובמקביל הייתה פעילה בתנועת הנוער "דרור". בפרוץ המלחמה הפכה לקשרית בזהות בדויה – קריסטינה קוסובסקה. בשל מראה פניה האריסטוקרטי ושליטתה בשפות היא נשלחה למשימות מסוכנות בכל רחבי פולין.
קוז'יברודסקה התיידדה עם נהגי רכבות, ז'נדרמים וקצינים גרמנים, שלא אחת עזרו לה בנשיאת מזוודתה בתחנות הרכבת, בלי לדעת אילו חומרים מכילה המזוודה. "אם נברא מישהו להיות איש מחתרת מטבעו, הייתה זו לונקה", אמר עליה יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) וממפקדי מרד גטו ורשה. "היו שולחים אותה למקום הסכנה הגדולה ביותר, שהדרכים לשם לא היו בדוקות והמוות היה מרחף בהן, והיא הייתה הולכת – נועזת, בטוחה בכוחות עצמה... המחתרת נוצרה כדי שהיא תשמש בה כהן גדול, והיא שירתה אותה בכל ישותה, בנאמנות ובמסירות... עיניים כחולות, אף מחוטב ושערות בלונדיות עם צמות ארוכות, מסודרות כזר על הראש. אך בפנים – נשמה יהודית חמה, שיגון ימי האימה והניסיונות המרים ממלאים את נפשה".
תמה שניידרמן נולדה ב־1917 בוורשה להורים משכילים. אף היא הייתה פעילה בתנועת "דרור", ועם פרוץ המלחמה – בזכות חזותה הארית, שיערה הערמוני הקלוע לשתי צמות והשיק הוורשאי של מלבושיה – הייתה גם היא קשרית, בשם הבדוי ונדה מאייבסקה. היא מילאה משימות חשאיות בין ורשה למחוזות המזרח בפולין ובליטא הכבושות. מפעילה הראשי וחבֵרה לחיים, מרדכי טננבוים, היה ממנהיגי אי"ל ולימים מפקד הארגון והמרד בגטו ביאליסטוק.
"ישבנו סגורים בגטאות", סיפר עליה טננבוים באפריל 1943. "תמה הייתה לשופרה היחידי של התנועה מהעבר השני של החומה. הוֹצָאָה ממחנה עבודה, הצלה בעת אקציה, נשק ופרטיזנים, כסף וקשרים. למעלה מעשרים פעם עברה כל מיני גבולות המפרידים בין חלקי פולין השונים. ידעה כל גטו, ספגה לתוכה את כל הצער והיגון, את כל הצרות של יהדות פולין... בעיירות היו מספרים אגדות על הנוצרייה הצעירה בעלת הצמות, שמביאה – בשם פולנים טובים – עזרה וכסף. הקימה רשת של קציני ורמאכט, פקידי רכבת וז'נדרמריה, שהיו מעבירים עבורנו כסף וחומר, מכתבים וידיעות – מבלי שידעו שעובדים הם בשביל יהודים".
צביה לובטקין, מראשי אי"ל בוורשה, העידה על שניידרמן ועל חברותיה: ”הקשריות הן שהיו מביאות נשק לגטאות - נשאו אותו מעיר לעיר והכניסוהו אל בין החומות. בדיקות חמורות היו בודקים הגרמנים, והן הוליכו אותם שולל כשהנשק על גופן, או טמון בכיכרות לחם. לתמה קרה פעם מקרה מבדח במקצת: היא נסעה ברכבת ורימוני יד טמונים בתחתוניה. לרוע מזלה נתפנה מקום ישיבה, והגויים ברוב אדיבותם הפצירו בה לישב. היא ידעה שאם תשב עלולה היא לסכן את עצמה ואת הנוסעים. למזלה הצליחה להסיח את דעת הנוסעים ויצאה מן המצר בשלום".
בלה חזן, הצעירה מבין השלוש, נולדה ב־1922 בעיירה רוז'ישץ שבחבל ווהלין למשפחה אדוקה, מרובת ילדים וענייה. אביה, חזן בית הכנסת, נפטר בהיותה בת חמש. למרות כל זאת למדה בבית ספר "תרבות", רכשה שליטה בעברית והצטרפה ל"דרור". כמו שתי חברותיה הבוגרות יותר הייתה בלה נאת מראה ובעלת חזות ארית, והפכה בפרוץ המלחמה לקשרית בשם הבדוי ברוניסלבה לימנובסקה. גם היא פעלה תחת מרדכי טננבוים וקישרה בין וילנה, גרודנה, ביאליסטוק ועיירות רבות במחוזותיהן. באמצע 1941 הורה לה טננבוים לעבור להתגורר בגרודנה, כדי לארגן מקום מסתור עבור הפעילים הנעים בדרכים. חזן אף מצאה עבודה במטה הגסטפו של גרודנה כעובדת ניקיון, מגישת תה ומתורגמנית. משולחנות המשרד היא הייתה גונבת ניירות ומטביעה בהם חותמות רשמיות, ששימשו להכנת תעודות מזויפות.
התיאור היחיד לגבי נסיבות צילום שלוש הקשריות ניתן על ידי חזן לאחר המלחמה. היא סיפרה כי בדצמבר 1941 שהו בחדרה בגרודנה שתי חברותיה למחתרת, קוז'יברודסקה ושניידרמן, שהיו בדרכן מביאליסטוק לווילנה. הן הוזמנו למסיבת חג המולד במטה הגסטפו, וכיוון שהתחזו לקתוליות לא יכלו לסרב להזמנה. במהלך האירוע צולמו על ידי אחד הגרמנים, וקיבלו לאחר מכן הדפסים של התצלום. שלושתן אכן נראות בו הדורות וזוהרות, כיאה לצעירות היוצאות לבלות במסיבה.
עותק התצלום שהיה בידי בלה חזן אבד בנסיבות לא ידועות. עותק שני היה בידי קוז'יברודסקה, שהתנהלה בביטחון עצמי רב ונשאה אותו בתיקה במהלך שליחויותיה החשאיות.
מזוודה עם אקדחים
בתחילת יוני 1942 שהתה קוז'יברודסקה בגטו ורשה, ויצאה ברכבת חזרה לביאליסטוק. חזותה הארית ומזלה הטוב לא שיחקו לה הפעם, והיא נעצרה לבדיקה על ידי ז'נדרמים בתחנת הרכבת של העיירה מלקיניה. הגרמנים גילו במהירות את האקדחים והכסף במזוודתה, וגם את תמונת הקשריות.
קוז'יברודסקה הועברה למטה הגסטפו בוורשה. היא נחשדה בחברות במחתרת הפולנית "ארמיה קריובה" ועברה עינויים קשים, אך את זהותה האמיתית לא הסגירה. ממטה הגסטפו הועברה לאגף הנשים בכלא פביאק שבגטו ורשה, בהמתנה להוצאה להורג. אלא שזאת נדחתה.
לאחר שחלפו שבועיים וקוז'יברודסקה לא שבה לביאליסטוק, התנדבה חזן לצאת לוורשה כדי לברר מה עלה בגורלה. בתחנת הרכבת מלקיניה נעצרה גם היא על ידי ז'נדרמים, שאחזו בתצלום שלוש הקשריות. "חיכינו לך, שחורה", אמרו לה. גם היא נלקחה למטה הגסטפו בעיר, עברה חקירות בעינויים קשים, אך כמו חברתה עמדה בהם בגבורה. לאחר חודש בצינוק חשוך הועברה אף היא לאגף הנשים, שם פגשה את לונקה קוז'יברודסקה.
במהלך חמשת חודשי המאסר בכלא פביאק נרקמה בין השתיים חברות אמיצה, שעזרה להן לשרוד בתנאים המחרידים, בעינויים ובסלקציות. ב־12 בנובמבר 1942 הן נכללו במשלוח של אסירות פולניות שהגיע למחרת לאושוויץ־בירקנאו, וחברותן נמשכה גם במחנה המוות. הן ישנו צמודות על אותו דרגש בבלוק המגורים שורץ הכינים והחולדות, במחנה הנשים, וכמה חודשים מאוחר יותר, לאחר שחלו בטיפוס, גם בחדר החולים של המחנה.
חזן החלימה ונשארה לעבוד כאחות בחדר החולים, וכך יכלה להחביא את חברתה בעוד מועד כאשר הגיע הרופא לערוך סלקציה בין החולות. אך מצבה של קוז'יברודסקה הידרדר, והיא נפטרה ב־13 באפריל 1943. מילותיה האחרונות לחברתה היו: "את תשרדי ותספרי עלינו". חזן נשאה את גופתה במו ידיה לחדר המתים בקרמטוריום הצמוד למחנה הנשים ואמרה עליה קדיש, כדי שתעזוב את העולם יהודייה.
קיבוץ בתוך הגטו
גורל התצלום של שלוש הקשריות שהיה בידיה של קוז'יברודסקה ונפל בידי הגסטפו אינו ידוע. מה שברור הוא שהעותק היחיד ששרד הוא זה שהוחזק בידי תמה שניידרמן.
עוד לפני פרוץ המלחמה וגם במהלכה פרחו אהבות בין חברים וחברות ב"דרור" שחיו בקומונות. אחד הרומנים הידועים נרקם בין שניידרמן לטננבוים, עוד כשהיו תלמידי גימנסיה. לאחר מכן התקבל טננבוים ללימודי שפות שמיות וטורקיות במכון למדעי המזרח באוניברסיטת ורשה. שליטתו בשפות הללו איפשרה לו לסגל לעצמו במהלך המלחמה זהות בדויה של טטארי בשם יוסף תמארוף (רמז לשמה של חברתו תמה), ובִכסותה הוא העז לנוע מחוץ לגטאות למרות חזותו היהודית. בראשית נובמבר 1942 נשלח טננבוים מגטו ורשה לגטו ביאליסטוק כדי לאחד שם את תנועות הנוער השונות למחתרת מגובשת, שתצטייד בנשק ותתכונן למרד. הוא עבר להתגורר בקיבוץ תל־חי, הקומונה של חברי "דרור" בגטו, ובנוסף להכנות למרד עסק גם בכתיבת יומן ובאיסוף מסמכים על הנעשה בגטו. למרות אהבתו העזה לשניידרמן לא היסס טננבוים לשלוח אותה למשימות מסוכנות. היא נקטה משנה זהירות והפקידה בידיו את תצלום שלוש הקשריות.
לשליחותה האחרונה יצאה שניידרמן מביאליסטוק ב־11 בינואר 1943. היא הגיעה לגטו ורשה, מסרה לחברי אי"ל כסף, מסמכים המתעדים רצח יהודים במחוזות המזרח, שנועדו לממשלת פולין הגולה בלונדון, והוראות להכנת מטעני נפץ. באקציה שנערכה ב־18 בינואר 1943 היא נתפסה ונשלחה לטרבלינקה, שם נרצחה.
מותה של אהובתו גרם לטננבוים שברון לב, ממנו לא התאושש גם כאשר יצר קשרי קרבה עם ברוניה ויניצקה, צעירה משכילה ויפה שהתגוררה גם היא בקיבוץ תל־חי. ויניצקה נולדה בגרודנה ב־1923, למדה בבית הספר "תרבות" והייתה פעילה ב"דרור". בפברואר 1942 הבריחה אותה חזן לראשונה מגטו גרודנה לגטו ביאליסטוק, שם התוודעה לחברי "תל־חי".
בדצמבר 1942 הורה טננבוים לוויניצקה לעבור להתגורר בצד הארי של ביאליסטוק. היא הייתה בהירת שיער ותכולת עיניים, והתחזתה בקלות לנוצרייה. שניידרמן מצאה לה מקום עבודה, ודירתה שם שימשה מקום מסתור לחברים שנקלעו לעיר וגם כמען למכתבים ומברקים עבור טננבוים.
לאחר נפילתה של שניידרמן הייתה ויניצקה הקשרית הראשית של טננבוים. היא נשבתה בקסמו, והקשרים עם מפקדה הבוגר הפכו ליחסי אהבה. הם כתבו זה לזו מכתבים אינטימיים, והיא אף נהגה לבקר אותו בגטו כשבידיה תמיד זר פרחים שאהב. עם זאת, רוחה של שניידרמן הייתה נוכחת בפגישות ובמכתבים. במכתב אחד התנצל טננבוים: "אבקש מאוד שתסלחי לי, ברוניה... תמיד שרויים אנו בשלושה. כמעט מעולם אינני לבדי. זה רק נדמה להם לבני האדם שאני מטייל לבדי בגן. את מבינה, נכון? ידעתי כי נגרם לך עוול גדול; כותב אני על כך למען יהיה מצפוני טהור כלפייך, למען אוכל להישיר מבטי לעינייך בלא שאסמיק. לעולם אין ונדה (תמה – י"י) מניחה אותי לבדי. מן הדין שאת תדעי זאת". ויניצקה מצידה כיבדה את דבקותו בזכרה של שניידרמן, שהייתה אהובה מאוד גם עליה.
ביודעו שהמרד בביאליסטוק בלתי נמנע ושמותו קרוב, העביר טננבוים לוויניצקה למשמורת תמונות של שניידרמן, ובהן תצלום שלוש הקשריות שקיבל ממנה. הוא גם הבריח בעזרתה החוצה את ארכיון הגטו. הארכיון הוטמן באדמת רפת של ידיד פולני, חבר הארמיה קריובה, ואותר ברובו לאחר המלחמה. את אוסף המכתבים שכתבה לו ויניצקה הוא השמיד.
הבריחה שנכשלה
ב־16 באוגוסט 1943, עם שחר, החלו הגרמנים בכיתור גטו ביאליסטוק. היה זה האות לתחילת ההתקוממות, שהתנהלה באופן לא מאורגן. קבוצות של לוחמים, שמנו כ־400 גברים ונשים חמושים במעט רובים, באקדחים ובבקבוקי תבערה, תקפו את הכוחות הגרמנים המגובים בטנקים. הלחימה נמשכה שמונה ימים. מרבית המורדים נפלו, וטננבוים ביניהם. כמה עשרות לוחמים הצליחו לברוח ליערות הסבוכים והצטרפו לפרטיזנים. התוכנית למרד שיאפשר בריחה המונית של 40 אלף יהודי הגטו נכשלה, ורובם נשלחו למחנות המוות.
ויניצקה צפתה בחיסול הגטו מהצד הארי של החומה. היא המשיכה בפעילות מחתרתית, שעיקרה היה עתה העברת תרופות, מזון וציוד לשרידי הלוחמים ביערות, עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום, ב־27 ביולי 1944. במשך תקופה ארוכה המשיכה לכתוב לטננבוים מכתבי אהבה וגעגוע, אותם שמרה לעצמה. היא התמידה בכך גם כאשר נמוגו אשליותיה שהוא עוד ישוב, ואפילו כאשר יצרה זוגיות חדשה עם פרטיזן בשם מישה קליבנסקי. הם נישאו מאוחר יותר, עלו לישראל ב־1949 והתגוררו בירושלים.
את המכתבים שקיבלה מטננבוים עד למרד פירסמה ויניצקה ב־1984 בספר "דפים מן הדליקה", המתעד את כתביו ויומניו. את מכתביה אליו אזרה עוז לפרסם רק מאוחר הרבה יותר, לאחר שהתאלמנה ועם הגיעה לגבורות, בספר זיכרונותיה "אריאדנה" (2002). שנים רבות נצרה בליבה את סוד אהבתם.
בלה חזן, היחידה ששרדה מבין השלוש, הייתה כלואה שנתיים וחצי באושוויץ־בירקנאו. רוב תקופת מאסרה עבדה כאחות פולנייה בחדרי החולים במחנה הנשים, בפיקוחם של רופאי האס־אס. גם שם המשיכה בפעילויות מחתרתיות ובסיוע לאסירות יהודיות. עם פינוי המחנה, ב־18 בינואר 1945, היא נשלחה בצעדת המוות למחנות ריכוז בתוך גרמניה, ושהתה חצי שנה נוספת במחנות רוונסברוק, מלחוב ובוכנוואלד.
בתחילת אפריל 1945 ברחה חזן ממחנה לעבודות כפייה בתשלובת בוכנוואלד ונאספה סמוך ללייפציג על ידי חיילים אמריקאים, שהשתתפו בכיבוש האזור. רק אז, לאחר חמש שנים של התחזות לנוצרייה, יכלה לשוב לזהותה האמיתית. האמריקאים טיפלו בה במסירות ודאגו להעבירה למשרדי "החלוץ" בפריז. היא פגשה שם חיילים ארצישראלים ששירתו בבריגדה היהודית, ואלה העבירו אותה למחנה עקורים בסנטה מריה דה בָּאני, בעקב המגף האיטלקי. "את אחיי מצאתי", היא כתבה. עם אחד מהם, חיים יערי, התחתנה.
עם עלייתה לישראל בנובמבר 1945 קיימה חזן את צוואתה של לונקה קוז'יברודסקה, וכתבה בפרוטרוט את זיכרונותיה מתקופת המלחמה. המחברות נאצרו בארכיון בית לוחמי הגטאות והתפרסמו כספר ("קראו לי ברוניסלבה", הוצאת הקיבוץ המאוחד). בלה חזן־יערי נפטרה בירושלים בינואר 2004, אם לשניים וסבתא לחמישה נכדים ונכדות.
התצלום המקורי של שלוש הקשריות, שניתן לברוניה ויניצקה על ידי טננבוים, היה שמור אצלה עם פריטים נוספים מתקופת השואה עד פטירתה בפברואר 2011. עם זאת, בשנות ה־50 של המאה הקודמת, כאשר החלה לעבוד ביד ושם בעריכה ובמחקר, היא איפשרה למוזיאונים של יד ושם ובית לוחמי הגטאות להכין עותקים ממנו כדי להציגו בתערוכותיהם. גם לחזן נתנה עותק, שהיה תלוי ליד מיטתה עד יום מותה. לאחר פטירתה של ברוניה מסר בנה את עזבונה לארכיון בית לוחמי הגטאות. כך, כ־70 שנה לאחר שהודפס במטה הגסטפו בגרודנה, הגיע תצלום שלוש הקשריות – עד אילם לפעילויותיהן הנועזות – אל משכנו הסופי.
"הנערות הגיבורות הנוסעות הלוך ושוב לערים ועיירות בפולין, מצוידות בתעודות אריות כפולניות או אוקראיניות... מדי יום ביומו הן נתונות לסכנות הגדולות ביותר", כתב ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון גטו ורשה, עוד במהלך המלחמה.
ערב חיסול הגטו, באביב 1943, הוטמן ארכיון "עונג שבת", שרינגלבלום ייסד וניהל, במרתפים בגטו. הוא התגלה אחרי המלחמה, ומקצת מהדברים שכתב נחרטו על "קיר הקשריות". "הן סומכות על מראה פניהן הארי ועל המטפחות העוטפות את ראשן. הן מקבלות על עצמן את השליחויות הקשות ביותר וממלאות אותן ללא צל של היסוס. כמה פעמים ראו את המוות עין בעין? הנערות הגיבורות הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול. האישה היהודייה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו". ¿
יואל יערי הוא בנה של בלה חזן
