ולפעמים הוא שוב שם. צועד נמרצות, מגשש דרכו לאור פנס. הוא נעצר ויורה צרור מהאקדח, והרעש שוב פוצע את עור התוף. לפעמים הוא שוב שם, במנהרה ברפיח, עם כל האדרנלין שבוער בגוף, עם הנחישות לעשות הכל כדי למצוא את הדר. לפעמים, כמעט בכל יום, התמונות צפות, הוא שוב שם, מצייר בראש תסריט אחר. כמו הפיצולים במנהרה, גם התסריט החילופי מתפצל.
הנתיב הראשון כולל פיצוץ, קריסה של המנהרה ומוות שלו ושל שני החיילים שצועדים אחריו. "אם זה היה קורה, מי היה מחלק צל"ש לסמ"פ?", מהרהר איתן פונד, שהיה סגן מפקד סיירת גבעתי במבצע צוק איתן. "איזה צל"ש? להפך. היו מדברים על המפקד חסר האחריות שירד למנהרה בניגוד לכל הנהלים וגרם למותם של חייליו. אנחנו מחלקים צל"שים בהתאם למבחן התוצאה, אבל כשמקבלים החלטה בשטח, לא יודעים מה יהיו התוצאות".
הנתיב השני בדמיונו של פונד אופטימי יותר. "בתסריט הזה אנחנו מחסלים את המחבלים, מוצאים את הדר הפצוע ומחלצים אותו".
התסריט המציאותי כואב, וכאבו הולך ונמשך עד היום. בהיעדר סיום לאירוע, הפצעים עוד פתוחים ומסרבים להגליד. כניסתו הנועזת למנהרה של הכוח שהוביל פונד הסתיימה בשיבה בשלום של החיילים, אך בלי למצוא את סגן הדר גולדין, מפקד צוות בסיירת גבעתי. ובכל זאת, הודות לאותה כניסה, נמצאו הראיות שאיפשרו כעבור יומיים לקבוע את מותו של גולדין בן ה־23.
למרות שפונד הביא את הראיות בידיו ממש, חלפו כמה שבועות עד שהצליח לתפוס את העובדה שהדר איננו. "לקח לי הרבה זמן לעכל שהדר הוכרז כהרוג. עברתי תהפוכות נפש. מבין שלושת ההרוגים באירוע, הדר היה הכי קרוב אליי. למדנו יחד במכינה בעלי. הוא היה בחפ"ק שלי, צמוד אליי לאורך המלחמה, ורק כמה ימים קודם עבר לחפ"ק של בניה שראל, מפקד הפלס"ר. לא הייתי בלוויות של שלושת ההרוגים. היינו בזמן הזה עוד בעזה. את בניה וליאל גדעוני ראיתי מתים. את הדר לא. אולי גם בגלל זה היה לי קשה לעכל את המוות שלו".
התמונות ההן, של מפקדו הנערץ שראל ושל גדעוני, הקשר שלו, לא מרפות מזיכרונו של פונד. "לליאל היו פני ילד. לראות את הפנים האלה ללא רוח חיים זה מראה שלא מתקבל על הדעת. מדי פעם התמונה הזו מציפה אותי שוב".
שלוש שנים וחצי עברו מאז צוק איתן. פונד המשיך הלאה והקים משפחה. ב־22 בספטמבר 2014 אמור היה הדר להיכנס לחופה יחד עם חברתו עדנה. "התוכנית המקורית של הדרה ושלי הייתה להתארס מיד אחרי צוק איתן, אבל בגלל האסון חיכינו קצת", מספר פונד. "בסוף בחרנו להתארס דווקא ביום הקשה הזה, היום שבו הדר אמור היה להתחתן. גם הדר ועדנה בחרו יום קשה להתארס בו – הם התארסו ביום שבו מצאו את גופותיהם של שלושת הנערים, כדי לשמח ולהוסיף אור דווקא ביום נורא. הלכנו בדרכם. צור, התאום של הדר, היה בחתונה שלנו. וההורים שלחו ברכת מזל טוב. זה צבט אותנו".
אחרי החתונה התגוררו בני הזוג בירושלים, שבה גדלו שניהם. הדרה עובדת סוציאלית, עבדה במקצועה, ופונד המשיך לתפקיד מ"פ בגבעתי ופיקד על הפלוגה החרדית. בהמשך היה מ"פ בקורס מ"כים של יחידות הקומנדו. המשך שירותו הצבאי כלל עוד מעצרים, אך לא היתקלות עם מחבלים. לפני חצי שנה עברו להתגורר בסנסנה שבדרום הר חברון. "חיפשנו יישוב טוב בדרום בגלל הלימודים שלי. זה לא מעבר אידיאולוגי", הוא אומר.
לפני כחצי שנה פרש פונד, לאחר שבע שנות שירות בקבע, בדרגת סרן והחל ללמוד מנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן־גוריון, במסגרת תוכנית "צוערים לשלטון מקומי". מדובר בתוכנית חדשה שתפקידה להכשיר צעירים להשתלבות במנגנוני השלטון המקומי. "אני לא חושב שאני בנוי לפוליטיקה, אבל אני בהחלט רואה את עצמי עובד ציבור ומשרת ציבור. זה דבר שאני מאמין בו והייתי רוצה להגשים אותו. הרעיון הוא להתחיל מהשלטון המקומי, כדי להצמיח מנהיגים ועובדים שמחוברים לשטח".
רואה את עצמך בעתיד ראש עירייה?
"זה עוד רחוק. קודם שאהיה פקיד מוצלח, אחר כך נראה מה הלאה".
"ילד ראשון זה הלם"
לפני חודשיים נולדה לזוג בת, אורי. האב הטרי עוד מתקשה לעכל את שינוי הסטטוס אבל כבר מיומן בחימום בקבוקים, הכנת אמבטיה והחזקת הנסיכה במנשא במשך שעות. "ילד ראשון זה הלם", הוא מחייך, "אבל זה מדהים".
בבית משפחת פונד בדירה השכורה בסנסנה ריח מתוק באוויר. הדרה אופה לכבודנו עוגת תמרים משובחת מקמח שיפון. החיוך לא סר מפניה. היא מאזינה לבעלה כשהוא משחזר את האירועים, מסייעת לו להשלים פרטים. היא עברה עם איתן את כל השלבים, וגם עליה עברו שעות לא קלות בצוק איתן.
ב־1 באוגוסט 2014, בשעה שמונה בבוקר, נכנסה הפסקת האש לתוקף. אחרי ימי לחימה ממושכים בעזה, כוח פלס"ר גבעתי עצר באחד המבנים לתחקיר מהיר בשטח. "נושא שימור הידע היה מאוד חשוב לבניה", מספר פונד. "בכל הזדמנות הוא הקפיד לבצע שיחת הפקת לקחים, מעין תחקיר שטח, תוך כדי אירוע.
"בתום השיחה בניה הודיע שהוא לוקח צוות לוחמים ויחד עם החפ"ק שלו הם יוצאים לסריקת המתחם לאיתור מנהרה. אנחנו נערכנו בבניין להגנה ולשינה. הצבנו עמדות צלפים, מקלעים, בדי החשכה על החלונות ועברנו לסבבי שינה", תיאר פונד את הדברים בסמוך לאירוע בראיון ליוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות".
בשעה 9:00, בזמן שפונד ישן, הכוח של בניה זיהה תצפיתן פלסטיני בחולצת פסים צהובה, שניצב לא חמוש במבנה חקלאי דו־קומתי. נדיר היה לראות אנשים באזורי לחימה, בטח ובטח זמן קצר אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף. מוקדם יותר דווח על רוכב אופנוע שעבר באזור, מה שהדליק נורות אדומות והכניס את הכוח לכוננות. בגלל שהוכרזה כבר הפסקת אש, בניה הורה לא לירות על התצפיתן והודיע בקשר: "אני הולך לקטוף אותו". כוונתו הייתה לעצור את החשוד ולתחקר אותו.
מפקד הסיירת הורה לצוות הלוחמים שליווה אותו להישאר במקומו, ויצא עם חיילי החפ"ק שלו, חמישה איש מלבדו, לכיוון המבנה שבו נראה החשוד. בצידו האחד של הבית היה מתחם חממות ובצד השני שטח פתוח. בניה חילק את הכוח לשניים. הוא, ביחד עם הדר גולדין ועם הקשר ליאל גדעוני, הלכו לכיוון השטח הפתוח, ושלושה לוחמים נוספים איגפו את הבית מכיוון החממות. סמוך למבנה הכוח של בניה נתקל באש תופת של שלושה לוחמי חמאס. הכוח השיב אש והרג את אחד המחבלים. שני המחבלים הנותרים הצליחו להרוג את בניה וליאל, לחטוף את גופתו של הדר ולברוח עימה למנהרה.
"כשהקשר שלי שמע את קולות הירי ואת הקריאות 'קודקוד גמא', שבניה לא ענה להן, הוא העיר אותי", מספר פונד. "ניסיתי גם אני להשיג את בניה בקשר. כשהוא לא ענה, יצאתי מיד אל הכוח. תוך שלוש דקות ריצה הגענו למבנה. כשהבנתי שבניה נהרג, הכרזתי נוהל תרגולת סגנים, והודעתי שאני המ"פ. לשמחתי המפקדים שהיו בשטח כבר החלו לנהל את האירוע".
כשנשמעה הצעקה "איפה גולדין?", פקד פונד על כולם לוודא מספרי ברזל. "זה ארך כשתי דקות. כשהדר לא אותר, הכרזתי בקשר 'חניבעל'. מפקד הגדוד עלה מולי בקשר ושאל איזה גפרור חסר. עניתי לו: 'גפרור גולדין'".
במהלך החיפושים אחרי גולדין נכנסו הלוחמים למבנה עצמו בו מצאו מזרנים מפוזרים, שני מטעני נפץ גדולים, לבנות חבלה עם חוטים, ובור בקוטר של מטר וחצי. פונד ביקש מהמג"ד להיכנס לפיר, אך הוא סירב. כשמח"ט גבעתי, תא"ל עופר וינטר, הצטרף לקשר, חזר פונד על בקשתו. וינטר הורה לו להשליך רימון פנימה. לאחר שהרימון התפוצץ, פונד ירד אל המנהרה.
באותו יום שישי, עם הכרזת הפסקת האש בסוף המבצע, החליטה הדרה לצאת לבלות עם חברה, כדי לפרוק את המתח של השבועות האחרונים. רגע לפני שיצאה מהבית, החברה שאלה אם השמועות על ההרוגים בגבעתי לא הגיעו אליה.
הדרה נלחצה. השמועות רצו: קצין הרוג בגבעתי. קצין חטוף מגבעתי. כשהודיעו ברדיו שמשפחת החטוף קיבלה הודעה, עטף אותה הפחד שאיתן הוא הקצין ההרוג. כמה דקות אחר כך איתן התקשר להורים והודיע שהוא בסדר. עוד מספר ימים חלפו עד שיצא מעזה. כדי לפגוש אותו, אחרי שישים יום שלא התראו, נאלצה להתגנב בדלת האחורית, כדי להתחמק מהעיתונאים שהתגודדו בפתח בית הוריו.
על מה שקרה לאחר שירד למנהרה קיבל פונד אות גבורה. "עיטור המופת מוענק לסגן איתן פונד על שהראה אחריות, דוגמה אישית ורעות", נאמר בתיאור הדברים. "הוא ביקש ביוזמתו להיכנס למרדף אחרי המחבלים... נכנס לבדו למנהרה הצרה והחשוכה, אך בשל קשיי עבירות יצא ממנה ופשט מעליו את אפוד המגן. לאחר מכן נכנס סגן איתן בראש חוליית מפקדים לתוך מנהרת הטרור, כשהוא מצויד באקדח בלבד, והחל להוביל את הכוח בתוך המנהרה תוך סיכון אישי גבוה ותחת חשש ממשי מפני הלא נודע... הוא המשיך להתקדם מרחק של מאות מטרים בעומק המנהרה, במטרה לחלץ את מפקד הצוות הנעדר. סגן איתן מצא במנהרה ממצאים שסייעו בקביעת מותו של סגן הדר גולדין".
בטקס הענקת האות עמד פונד על הבמה נבוך, כשהקהל נעמד על רגליו והריע לו בתשואות. "זה היה רגע שאתה שואל את עצמך על מה בדיוק מוחאים כאן כפיים?" הוא אומר, "על מותו של הדר? ברור שהבנתי על מה מחיאות הכפיים, אבל הדיסוננס הוא נורא".
העיטור הממוסגר, אגב, לא תלוי בסלון ביתו. הוא נותר למשמרת בבית ההורים, וגם שם הוא מוצנע היטב.
הנצחה על קוביות אבן
עם המעבר לסנסנה גילו בני הזוג פונד שצוק איתן הוא לא רק חלק מהסיפור המשפחתי שלהם, אלא גם חלק מהסיפור היישובי. במקום הוקם גן זיכרון לזכר הנופלים בקרב ההוא. "כאילו הכינו את הגן הזה במיוחד בשבילנו", אומר פונד. "זה לא רק גן. היישוב החליט לאמץ את משפחות גדעוני, שראל וגולדין. בכל חנוכה יש פה הדלקת נרות חנוכה עם המשפחות. בחנוכה האחרון אבא של ליאל הדליק ובירך על הנרות. זה אירוע מרגש".
מדשאת הגן, עם נדנדת עץ ומסלולי בטון מאתגרים לאופניים ולסקטים, משקיפה אל ההרים הצבועים בירוק כהה של סוף חורף בשולי המדבר. שלושת הנופלים מונצחים בתמונה ובמילים על קוביות אבן בקצה הגן. חיוכם החם, שופע החיים, של שראל, גדעוני וגולדין זועק מן האבן הקרה. פונד מביט בהם, עובר אחד־אחד.
"המאבק להחזיר את הדר גולדין וגם את אורון שאול קרוב לליבי", הוא אומר. מדי פעם הוא עוצר ומסיט את מבטו הצידה, מתרכז, מחפש מילים, משתדל לדייק. "המשימה שלי כמפקד לא הושלמה. חייל שלי נותר בשטח האויב. אני מרגיש שיש בעיה של מודעות ציבורית לסוגיה הזו. לעם יש צלקת בעקבות שחרור המחבלים בעסקה לשחרור גלעד שליט. רבים מהמחבלים ששוחררו חזרו לפגע וגבו מחיר יקר. מאז כל דיון ציבורי על הנושא של החזרת שבויים הפך לטאבו. אנשים נעשו אטומים. אני יכול להבין את זה.
"אני חושב שחלק מהמאבק של משפחת גולדין הוא לנסות לשנות את התודעה הציבורית, לשכנע את המנהיגים ואת הציבור שלא צריך לחזור על הטעויות של עסקת שליט. שאפשר ושצריך להפוך את המשוואה. חייל או אזרח ישראלי שבוי, חי או מת, צריך להיות לנטל על החמאס ולא לנכס.
"איך עושים את זה? מונעים ביקורי משפחות לאסירים ביטחוניים, לא מחזירים גופות של מחבלי חמאס, מונעים סיוע הומניטרי למשפחות ואנשי חמאס בעזה, מפעילים לחץ מדיני גם באמצעות האו"ם ומנצלים הזדמנויות במישור הבינלאומי. לדוגמה, ההסכם עם טורקיה היה הזדמנות משמעותית שלא מומשה, שהייתה יכולה לקדם את החזרתם של החטופים.
"את כל הצעדים צריך לעשות בהדרגתיות ובמינימום פגיעה באזרחי עזה הלא מעורבים. הקבינט הביטחוני קיבל באופן עקרוני את התפיסה הזאת כדרך פעולה יעילה ונכונה מבחינה אסטרטגית רק לאחר שמשפחת גולדין דחפה לכך. חלק מהצעדים האלה לא נעשו, אחרים כן נעשו, אבל לצערי רק באופן חלקי מאוד, ורק אחרי לחץ מסיבי של משפחת גולדין, כולל פנייה לבג"ץ.
"אם לא נפתור את הסיפור של גולדין ושאול, ונביא לשחרורו של האזרח מנגיסטו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה הבאה עם הרבה שבויים וחטופים. התסריט הזה של חטיפה הוא אימת הצבא. התאמנתי על האיום הזה כל כך הרבה, עוד לפני צוק איתן. צריך להסיר את האיום הזה. אפשר לעשות את זה רק אם חטופים יהפכו לנטל קשה על החמאס".
תרשה לי לשאול שאלת כפירה. לאורך ההיסטוריה של העם היהודי היו לצערנו מיליוני יהודים שלא זכו לקבר ישראל. האם מוצדק להפוך את העולם כדי להחזיר גופות של שני חיילים?
"החיילים האלה נשלחו לקרב. הקרב לא מסתיים עד שהם לא חוזרים הביתה, גם אם הם לא בין החיים. ברור שאם הם בחיים יש לזה משמעות עצומה, אבל גם אם הם מתים זה ערך מוסרי עליון. יש פה אמירה ערכית שכל חייל שיוצא לקרב יודע שיעשו הכל כדי להחזיר אותו. גם אם לא אמרנו זאת מפורשות, ברגע ששלחנו את גולדין ושאול לקרב הבטחנו להם שנחזיר אותם.
"בלי ההבטחה הזאת, שלא משאירים פצועים בשטח, ולא שבויים בידי האויב, חיים או מתים, לחייל יהיה הרבה יותר קשה לצאת לקרב. כל רגע שעובר ובו לא פועלים כדי להחזיר אותם הביתה, ההבטחה הערכית וההכרחית הזאת בין כל חייל שנשלח לקרב לבין המערכת הצבאית הולכת ומתמוססת. הנזק הערכי לצה"ל הוא אדיר. אני אומר לך את האמת, שאין לי מושג מה אגיד לחיילים שלי במלחמה הבאה. אני משרת כמ"פ במילואים. לא אוכל לשקר. לא אוכל לומר להם שמדינת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר אותם. אני חושב שאשתוק".
לחץ על חמאס עלול גם להביא להסלמה ולעוד דם שיישפך.
"אני לא עיוור להשלכות של הפעלת לחץ על החמאס. זה עלול לדרדר את המצב עד למלחמה. מצד שני, גם אי־אפשר להיות משותקים בגלל הפחד שהחמאס יתמוטט. אי־אפשר לנהל מדיניות עקבית עם ראייה למרחוק כשהחשש מהסלמה מרחף כל הזמן מעל הראש. צריך אומץ פוליטי וגם זהירות, אבל צריך לקבל החלטות.
"במשך שנתיים לא עשו כלום והשתיקו את משפחת גולדין. אמרו להם שמוטב לא להעלות את הדר לסדר היום הציבורי, כדי שהמחיר שחמאס מבקש לא יעלה. אחרי שנתיים שלא קרה שום דבר, משפחת גולדין החליטה לצאת לקמפיין. בעיניי הקמפיין שלהם מאוד ממלכתי ומאוד אחראי. הרעיון להפוך את המשוואה ששבוי יהפוך מנכס לנטל הוא רעיון שמשפחת גולדין הגתה".
איך הקשר שלך עם משפחות ההרוגים?
"הקשר עם המשפחות מורכב מאוד. מצד אחד השיח מאוד אוהב ומחבק ותומך. הם תומכים בי, לא אני בהם. בימי זיכרון הם מחבקים ומתעניינים בשלומנו. עם משפחת גולדין הקשר רציף יותר. הם כמובן בירכו אותי על הולדתה של אורי. מצד שני, זה מורכב מכל מיני זוויות. אני המשכתי את החיים. החיים שלהם נעצרו. הבנים שלהם לא יתחתנו, ולא יביאו נכדים. אני בטוח שלא קל להם לראות אותי אבא, גם אם הם שמחים בשמחתי.
"ובסיפור הזה יש גם עוד משהו מורכב, יותר מאשר במקרים אחרים. בשבילם האירוע היה אסון. גם בשבילי זה היה אסון, אבל לא רק יצאתי בנס, אלא לכאורה, בעקיפין, הרווחתי. קיבלתי המון הערכה ציבורית, קיבלתי עיטור מופת. הדיסוננס הזה מטורף. אני מרגיש שזה מרחף ביני ובין המשפחות. זה כנראה בעיקר מועקה סובייקטיבית שלי".
"הביקורת מכעיסה אותי"
אל מול הצל"ש שהוענק לפונד נשמעה גם ביקורת, בתוך הצבא ובתקשורת, על ההחלטות שהתקבלו בשטח. למשל, שבניה לא היה צריך להתקדם לאזור המסוכן עם כוח כל כך קטן. "הביקורת הזאת מאוד מכעיסה אותי", אומר פונד. "לא הכרתי את בניה הרבה זמן. היינו ביחד שבועיים לפני הלחימה, ותוך כדי המלחמה פעלנו בכוחות נפרדים. אני עם החפ"ק שלי, הוא עם שלו, כך שכמעט לא יצא מצב שנלחמנו יחד. למרות ההיכרות הקצרה, מאוד־מאוד הערכתי אותו. בניה היה מפקד קפדן, זהיר ומקצועי מאוד. הוא הכניס ליחידה רוח חדשה וחיובית מאוד.
"אין מפקד שלא עושה טעויות טקטיות קטנות תוך כדי לחימה. גם אני עשיתי עשרות טעויות. לא מדובר פה בכשל או בטעות ערכית. מדובר בהחלטה טקטית, בזמן מאוד מבלבל, שבו כבר הוכרזה הפסקת אש, שרק במבחן התוצאה התבררה כטעות. מי ששופט את החיילים שהיו באירוע עושה להם עוול".
אתה מצליח להיות בקשר עם גלי ועדנה, הארוסות של בניה והדר?
"מעט. אני מרגיש שכל פגישה כזאת, רק עצם הפגישה, פוצעת אותן ואותי. זה לא קל להן לפגוש אותי, את זה שחזר משם, התחתן וכבר אבא היום. גם לא קל לי לראות את החוסר הנורא שלהן".
עד כמה האירוע הזה חולל בך שינוי? אתה אותו איתן?
"זה איתן קצת אחר. איתן עם צלקת. אחרי אובדן חברים אתה לא נשאר אותו אדם. אין יום שאני לא חושב על מה שהיה שם. מאז אני גם לא מתייחס לפיגועים באותה צורה. כל פיגוע משבית אותי לכמה שעות. אנשים אחרים שומעים על פיגוע ועוברים הלאה. אנחנו הרי חיים, לצערנו, בשגרת פיגועים. אבל אני עוצר. ממש מושבת לכמה שעות.
"עבורי גם החשיפה ואובדן הפרטיות היו חוויות מאוד קשות. לא ידעתי איך להתמודד עם הדבר הזה. בהתחלה ניסיתי להדוף את הפרסום, אבל ההד הציבורי לא איפשר לי להשתחרר מהאירוע. אנשים עצרו אותי ברחוב, העירו הערות, שאלו שאלות".
רוב ההערות ברחוב היו מפרגנות, רוב השאלות היו תמימות, אבל היו גם כאלה שביקשו תיאורים פלסטיים של מה שמצא במנהרה. לפונד לא נותר אלא להדוף את השואלים האלה.
"אולי בגלל שהייתי עסוק בהדיפה, לקח לי זמן להפנים את האסון עצמו. באירוע עצמו לא היה רגע לעכל מה קורה. לא היה פרץ של רגשות. פעלנו כמו רובוט, הכל לפי התרגולת. נכון שהאדרנלין היה גבוה מאוד, אבל לא היו רגשות. רק אחרי שההד הציבורי ירד, התחלתי להפנים.
"אני כן מבין שיש חשיבות לספר את סיפור הקרב. אתה לא מקבל צל"ש כדי לשמור אותו בארון, אלא כדי לסמל ערכים. תקופה מסוימת העברתי הרצאות על הקרב בפני חיילים, מכינות ובני נוער. סיפרתי שם על הקרב עצמו, וגם דיברתי הרבה על הדר ועל החובה שלנו להחזיר אותו.
"לאחרונה הפסקתי להרצות. אני מרגיש שבשביל הבריאות שלי ובשביל הפרטיות שלי, ההפסקה הזאת נכונה. אבל יש דבר אחד שאי־אפשר להפסיק בשום אופן: המאבק להשבת הדר. מביך אותי להתראיין ולהצטלם. זה לא האופי שלי. הסכמתי לדבר עכשיו כי אני חושב שאסור שהנושא הזה יירד מסדר היום הציבורי".
אל משפחת גולדין הגיע פונד מיד כשיצא מעזה, עוד לפני ששב לביתו. "בגלל שלא הייתי בלוויה, היה לי חשוב מאוד להגיע אליהם לשבעה. רציתי גם להביא להם חפצים של הדר שהיו אצלי, כמו הסידור שלו. זאת הייתה פעם ראשונה שהם שמעו מה שקרה ממישהו שהיה בשטח. מאז אני מרגיש מחובר אליהם".
מה בעצם אתה מצפה שיקרה?
"הדרג המדיני אמור לקבל החלטות. אזרח רגיל יכול להרשות לעצמו לא להתמודד עם המציאות, אבל זה לא יכול לקרות למנהיג. יש לי ביקורת נוקבת, שאת חלקה אמרתי בדיון בכנסת, אבל חשוב לי לשמור על ממלכתיות. אני לא תוקף את המנהיגים באופן אישי. במבחן התוצאה מדובר בכישלון מוחלט. אין מעשים בשטח. דברים לא זזים כמו שהם צריכים לזוז, וגם כשכבר מתקבלות החלטות, בלחץ המשפחות, הן לא מיושמות באופן מלא. אם את שואלת אותי, זה צריך לעלות הרבה יותר גבוה בסדר העדיפויות. נוח למנהיגים למרוח את הזמן, לא לקבל החלטות. בעיניי זה אירוע עצום וערכי שלא מטופל בעוצמות הנדרשות".
לו אתה ראש ממשלה, מה היית עושה שלא עושים כעת?
"קשה לי לענות על זה, כי אין לי את הכלים המקצועיים. אבל דבר ראשון הייתי מיישם את החלטות הקבינט במלואן. הייתי דואג שזה לא יהיה מאבק משפחתי של משפחת גולדין אלא מאבק לאומי, שזה לא ירד מסדר היום הציבורי, שלא תהיה ישיבת ממשלה בה הסוגיה הזו לא עולה".
אתה חושב שלמנהיגים לא אכפת?
"להגיד שלא אכפת להם זו הגדרה קשה מדי, אבל בהחלט לא אכפת להם מספיק כדי לשנות. נוח להם שמשפחת גולדין מנהלת מאבק ממלכתי ושקט. הם לא רואים את ההשלכות החמורות של סיטואציה של הפקרת חיילים על מפקדים וחיילים בשטח? הרי המשמעות של זה עלולה להיות הרת אסון במלחמה הבאה. ברור שכל חברי הכנסת רואים בזה ערך, אבל כנראה לא מספיק כדי שזה יזיז משהו במציאות. מה באמת קרה עד עכשיו? התשובה העצובה: כלום".
סיכנת את עצמך לשווא במנהרה? אתה מצטער על זה?
"בשום אופן לא. אני לא מצטער, וזה לא היה לשווא. אבל אני מסתובב בתחושה שמה שהמדינה ציפתה ממני לעשות, לסכן את החיים שלי, היא לא עושה עכשיו בעצמה. איפה הדוגמה האישית? אני אסיר תודה על כך שהוענק לי עיטור מופת, אבל מסתובב בתחושה שחלוקת הצל"שים על האירוע מטשטשת את העובדה שהמשימה לא הושלמה, עד שאורון שאול והדר גולדין לא יובאו לקבר ישראל.
"החיילים מילאו את החלק שלהם במשימה. כמפקד זו הייתה אחריות שלי, ולמען המשימה הזו גם סיכנתי את חיי כמו חיילים נוספים שסיכנו את חייהם באירוע. עכשיו הדרג הפוליטי צריך למלא את החלק שלו. אני לא מבקש מנבחרי הציבור ללכת לעזה ולהוציא אותם בעצמם, תוך סיכון חייהם, אבל אני בהחלט מצפה מהם לממש את האחריות ולהפעיל לחץ אדיר על חמאס שיביא לשחרורם. חג החירות שלנו כעם חסר, כשיש בנים שלא שבו לגבולם". ¿
