האיש ללא עצמות
כל כך הרבה שנים תחת שלטון נתניהו לימדו אותנו את היתרון הגדול שלו: היכולת להתקפל, לשנות עמדות כשהוא חושב שזה עוזר לו. לא זכור לי שום ראש ממשלה - לא רבין, בטח לא ברק או שרון - שהיו מוכנים לשנות את עמדותיהם מקצה לקצה אפילו בלי למצמץ. הרי בכל זאת, יש פה עניין של כבוד, אפילו של אגו. זה לא עניין פשוט למנהיג, לשנות את עמדותיו ועוד במהירות האור.
אבל נתניהו? לו יש יכולות של נערת גומי. הוא מתקפל לצד אחד ומיד מתגמש לצד השני. רגע אחד הוא מציג עמדה עקרונית באופן הכי משכנע, ורגע אחרי יש לו כבר עמדה עקרונית אחרת, הפוכה. לפעמים נדמה שאין לו עצמות בגופו. בטח לא עמוד שדרה. יש מי שיקראו לזה פרגמטיות, שהיכולת הזאת היא אחד הכלים שעוזרים לו לשרוד כל כך הרבה שנים.
ביום שני אחר הצהריים הוא כינס מסיבת עיתונאים ושיבח את ההסכם שרקם עם נציבות האו"ם לפליטים, תוכנית מפורטת, הכוללת מספרים. שש שעות לאחר מכן הוא הקפיא את ההסכם, ולמחרת בבוקר כבר הודיע על ביטולו. מאז הספיק לשבת עם תושבי דרום תל־אביב - כלומר אלו שהתאימו לאג'נדה החדשה שלו - ותהיו סמוכים ובטוחים שהוא כבר מוביל תוכנית אחרת לגמרי כאילו הייתה זו תוכניתו המקורית.
משבר? איזה משבר. מבחינתו של נתניהו מדובר בתיקון לגיטימי, שינוי קל בניווט, ניואנס שאינו דורש הסבר או התנצלות. במהלך השנים שיכלל נתניהו את הגמישות הזאת. אחרי שהוא מחליט על כיוון מסוים, הוא שולח את השטייניצים, הביטנים, האמסלמים והרגבים כדי להציג את התוכנית, כאילו זו תוכנית שלהם ולא יציר כפיו. כך עשה עם ביטן בחוק הצרפתי, עם אמסלם בחוק ההמלצות ועם רגב במלחמתה ביו"ר הכנסת על זכותו של נתניהו לנאום בטקס המשואות. אם השליח מצליח – מה טוב. אם לא – נתניהו נוטש ומעמיד פנים כאילו הוא לא שייך לזה, זו לא עמדתו, זה לא רצונו, ושליחו עשה הכל על דעת עצמו.
לכן, השינויים הקיצוניים בעמדת נתניהו כלפי הפליטים לא היו אמורים להפתיע אף אחד. ההיסטוריה של ראש הממשלה רצופה בזגזוגים, מעמדתו המשתנה כלפי שחרור גלעד שליט, דרך עמדתו בנושא אלאור אזריה ועד להצבת המגנומטרים בהר הבית.
מה שמטריד הפעם הוא המהירות שבה התקפל, ובעיקר הסיבות להתקפלות הזאת. ומכיוון שנתניהו עצמו לא נתן הסברים מניחי דעת לפליק־פלאק שעשה, נותר לנו להסתמך על הגלוי, וזה שהוא פשוט לא עמד בלחצים. הספיק לו לשמוע את עמדת יו"ר הבית היהודי, שכמו תמיד זיהה הזדמנות ואיגף את נתניהו מימין, כדי שכל הביטחון שאיתו הגיע למסיבת העיתונאים יתערער. הגלישה של בנו וחבריו ברשתות החברתיות העלתה תגובות שהבהילו אותו עד מוות. ואפשר לשער שגם בביתו שלו לא חיזקו את רוחו. אבל הזעזוע הגדול של נתניהו היה מתגובות נאמניו: כשהשרה הנאמנה עליו ביותר, אשת מסריו החוקית, מתבטאת נגד תוכנית שלו - זה מבחינתו אור אדום. וכשעיתונאי הבית שלו, שמעון ריקלין, מביע אכזבה מהתנהלותו - זה הרגע לעצור הכל.
גם בליכוד הביעו אכזבה, שלא לומר זעזוע. שרים בכירים ששמעו על התוכנית לראשונה במסיבת העיתונאים, התקשו לעבור לסדר היום. לראשונה שמעתי השבוע שר בכיר שאומר: אמרנו שנתניהו מתפקד היטב תחת החקירות והלחץ? מתברר שזה לא בדיוק כך.
זיכרונות מאפריקה
אבל אין צורך להרחיק עד לתגובות ברשת, או להאשמות ההזויות של נתניהו כלפי הקרן החדשה על חלקה בטרפוד ההסכם בין רואנדה לישראל. לפי הסיפור הזה, ראש הממשלה עמל חודשים ארוכים על חיזוק הקשרים עם רואנדה, מחזר נמרצות אחרי ידידו היקר, הנשיא פול קגאמה, מבטיח לו הרים וגבעות, ואז מגיעה הקרן החדשה והורסת הכל. נו באמת. יש מישהו שקונה את זה?
ומה עם היחסים המצוינים של ישראל עם יתר מדינות אפריקה שבהם מרבה נתניהו להתפאר? מה עלה בגורלה של המדיניות החדשה שלו, של השיבה לאפריקה, שהייתה אמורה להביא לישראל את תמיכתן?
מתברר שמלבד ביקורים מפוארים לבני משפחת נתניהו, המדיניות הזאת לא הניבה דבר. בהצבעה באו"ם על ההכרה בירושלים כבירת ישראל שהתקיימה בדצמבר האחרון, המדינה האפריקאית היחידה שהצביעה עם ארה"ב וישראל היא טוגו. שלא לדבר על קבלת הפלסטינים לאו"ם כמשקיפים ב־2012, כשכמעט כל מדינות אפריקה תמכו.
על סמך הבטחתו של נתניהו לכונן מערכת יחסים חדשה עם מדינות אפריקה נקבעה מדיניות הממשלה. על סמך זה נקטה מערכת המשפט את עמדתה מול בג"ץ, ומשרד הפנים נערך להרחקת המסתננים. הרי לא סתם נסגר מתקן חולות. הכל התבסס על אותו הסכם חשאי שנתניהו טען שיש לו עם שתי מדינות באפריקה, ושאותו לא הציג בשלמותו אפילו בפני בית המשפט העליון.
הנשיאה היוצאת, מרים נאור, שישבה בראש הרכב מורחב כדי לדון בעתירה נגד הגירוש, הסתייגה מהחשאיות של ההסכם ודרשה הסברים ופרטים על אותה מדינה שלישית. על שולחן בג"ץ יושבות עדיין שתי עתירות בנושא גירוש הפליטים. במסיבת העיתונאים הציג נתניהו את הקשיים שמערים בג"ץ על גירוש המסתננים כעילה המרכזית לביטול הגירוש ולצורך בהסכם החדש.
מבלי לדבר על האירוניה בכך שמכל המוסדות בעולם נתניהו סוגר הסכם עם האו"ם־שמום, אפשר לתהות למה הסתיר נתניהו את המגעים עם נציבות האו"ם לפליטים אפילו משותפיו בממשלה. זו שאלה שהתעוררה מרגע שהצהיר על המתווה החדש. התשובה היחידה המתקבלת על הדעת היא, שהוא לא רצה שהמחדל החמור הזה, שנקרא מדינה שלישית ושקרס במהרה כמו מגדל קלפים - ייוודע לציבור.
ככל שמתעסקים יותר בהסכם המדינה השלישית, כך מתבהר על אילו כרעי תרנגולת הוא עמד. לא פלא שראש הממשלה נזקק באופן נואש להסכם חלופי. חוץ מדרישות בג"ץ נוספו גם התנגדות ציבורית ערה של ארגוני זכויות אדם, חברי כנסת, אזרחים שהודיעו שישכנו בבתיהם פליטים שמיועדים לגירוש, אלפים שהפגינו נגד וקבוצות וארגונים של טייסים ופקחים, שהודיעו שלא יסכימו להטיס מטוסים עם פליטים למקום שאליו הם לא מסכימים לעבור.
לזמן קצר היה נדמה שחזרנו אל ישראל האנושית, האכפתית. בפעם הראשונה הביא ההסכם בחשבון שמדובר בבני אדם. לכמה שעות העולם התהפך: השמאל תמך בנתניהו על החלטה הגיונית וסבירה, ואילו פרשנים ופוליטיקאים מהימין זעמו על כך שנתניהו מפר הבטחות לבוחריו, שהוא נכנע לשמאל.
שלא נטעה: ראש הממשלה היה בטוח שהוא מביא הסכם טוב. הוא לא היה מקיים מסיבת עיתונאים באמצע החג ומנכס לעצמו את ההסכם אם לא היה חושב שזה סיפור הצלחה, אלא משגר את דרעי לבד. נתניהו לוקח לעצמו רק דברים טובים. הוא ככל הנראה אמר לעצמו: הרי התכוונו להעביר לרואנדה 14 אלף מסתננים (אז הוא עוד כינה אותם מסתננים. במסיבת העיתונאים הם כבר נקראו מהגרי עבודה, וכשההסכם בוטל הם חזרו להיות מסתננים).
יש כאן, הוא אמר לעצמו, הסכם שמוציא מהארץ 16 אלף מסתננים, שזה יותר ממה שהתכוונו. הרי אפילו התומכים בגירוש לא יוכלו להתנגד לזה.
ולהופעה של נתניהו במסיבת העיתונאים הייתה עוד סיבה. בימים שלפני הייתה חרושת שמועות בנוגע להיעלמותו. אנשים קישרו את דלקת הגרון ואת הבדיקות שעבר בבית החולים עם העובדה שהוא לא מופיע בתקשורת ולא שולח כמנהגו סרטונים לרשת. תיאוריות שלמות נבנו סביב היעדרותו, כשהמועדפת ביניהן היא שהוא קורס תחת הלחץ. נתניהו כנראה הרגיש צורך להיראות, אבל מצד שני שהדבר לא ייראה כתוצאה של כניעה לתיאוריות קונספירציה. הוא היה זקוק לתירוץ, וההסכם החדש הוא תירוץ מצוין.
ההתקפלות המטאורית שלו מההסכם עם נציבות האו"ם עוררה שוב את החשד שהוא מתכונן לבחירות. כפי שנכתב כאן לפני שבוע, נתניהו לא שלם עם החלטתו לוותר על בחירות ביוני, והוא עדיין מהרהר באפשרות להקדים אותן. לכן הוא לא יכול להרשות לעצמו את הביקורות שספג השבוע מתומכיו. אין ספק שעוצמת הזעם הפתיעה אותו. מצד אחד תגובות נלהבות של השמאל, ומהצד השני ביקורת נוקבת מהימין. לא יכול להיות גרוע מזה. מכאן הדרך להתקפלות קצרה.
התנהלות נתניהו אמורה להדליק את כל סימני האזהרה. אם בנושא כזה נתניהו מתהפך תוך פחות מיממה, מי ערב לנו שזה לא קורה גם בנושאים אחרים. וכשהמערכת השלטונית היא שפוטה שלו, לא יודעת להציב לו גבולות, לאתגר ולבקר אותו, וכשהוא כופה עצמו על כל המערכות ומשתמש בהן כרצונו – אי־אפשר להפריז בסכנה.
אם יש גן עדן
יכול להיות שהתגובות השליליות מצד המחנה שלו הראו לנתניהו את מגבלות הכוח. אבל את השינוי האמיתי עשה שוב בנט.
באמצע טיול משפחתי באזור המכתש הקטן, קיבל בנט הודעה על המתרחש. בנט מתעקש שהוא שמע לראשונה על המתווה מול האו"ם באותו יום שני. הוא עלה למקום גבוה כדי לעשות את הבירורים הנדרשים, וכשהבין לדבריו את גודל הקטסטרופה, קיבל החלטה אסטרטגית שהוא מבטל את ההסכם לגמרי. המוטו שלו היה אותו מוטו של נתניהו בעניין איראן: מוטב ללא הסכם מאשר עם הסכם רע.
בנט היה הראשון שיצא עם האמירה שישראל תהפוך גן עדן למסתננים. במהרה שוגרו אליו שליחים מטעם נתניהו בניסיון לשכנע אותו, אבל נראה שבנט הוא זה ששיכנע אותם. מה עם אלה שלא ייקלטו כאן ולא יצאו לארצות מערביות, הוא שאל, כל אותם מסתננים שלא נספרו.
נוציא אותם, ענו לו. אם אתם יכולים להוציא אותם, אמר בנט, תוציאו כבר את כולם.
הוא שאל מה יקרה עם המסתננים הבאים שיגיעו לישראל. הם ניפנפו בגדר ובעובדה שמאז שהוקמה לא חדר לישראל אף מסתנן. זה נכון שלא נכנסים עכשיו, אמר בנט, אבל זה בגלל מתקני הכליאה סהרונים וחולות, שדיכאו את המוטיבציה להיכנס. עכשיו יודע כל מהגר עבודה, שאם יסתנן לישראל הוא יזכה בפיס. וכשיש מוטיבציה, אומר בנט, הם ימצאו דרך. גדרות לא יכולות לעצור הרמטית, בטח לא במקום שיש בו ים וגבול של מאות קילומטרים עם ירדן, שפתוח כמעט לגמרי.
אז מה אתה מציע, שאלו אותו שליחיו של ראש הממשלה. בנט הציע לבטל את ההסכם. נחוקק מחדש את החוק למניעת הסתננות, הוא אמר, אותו חוק שמאפשר לכלוא מסתנן במתקן לתקופה ארוכה. אף אחד לא יבוא לישראל כדי לחיות במתקן כזה. גם אלה שנמצאים כבר כאן יעזבו מרצונם ויחזרו לארצות המוצא, כפי שקרה עם 20 אלף מהגרי העבודה שכבר נשלחו לארצם עם תמרוץ שלנו.
אבל כל זה, אמר להם בנט, דורש חוק עוקף בג"ץ. צריך לפתוח שוב את מתקני הכליאה ולקדם את פסקת ההתגברות.
שליחי ראש הממשלה חזרו אל נתניהו עם ההמלצות האלה, ונראה שנתניהו אימץ אותן אחת לאחת. כבר ביום שלישי בערב הוא פנה לכחלון בדרישה לתמוך בחוק עוקף בג"ץ בנושא גירוש המסתננים.
כבר מזמן לא נשמע בנט כל כך שבע רצון. יצאנו שוב המבוגר האחראי, הוא אומר בסיפוק. כבר שנים אנחנו רוצים לקדם את פסקת ההתגברות. עכשיו נביא את החוק דרך המסתננים.
אני הומני
שר האוצר לא איחר הפעם בתגובתו. מיד אחרי תגובתו החריפה של בנט על גן העדן למסתננים, הצטרף אליו כחלון, כשאמר שהמתווה החדש לא מספק ושהממשלה צריכה לחשב מסלול מחדש.
אי־אפשר לקבוע מדיניות שיש בה עלויות ותקצוב ולעשות את זה דרך הטלוויזיה, אומר כחלון. מדיניות הגירה, הוא אומר, זה אפילו יותר חשוב מהשאלה אם למסור שטחים או לא. זה אחד הנושאים הכי חשובים במדינה דמוקרטית. אי־אפשר להחליט על 16 אלף אנשים ששולחים מכאן, ומספר זהה שמשאירים כאן. לא מדובר כאן בארגזים. איפה יקלטו אותם, איפה הם יגורו, במה יעבדו – על כל זה צריך לקיים דיון. מלכתחילה מדובר פה בתהליך עקום. איך אפשר לשנות מדיניות ממשלה מבלי לשתף את הממשלה, מבלי לערב את השותפות הקואליציוניות.
ביום שלישי כבר הודיע כחלון שיתמוך בחוק. שאלתי איך הוא, שהבטיח להגן על בית המשפט, נכנע לדרישתו של נתניהו לחוק עוקף בג"ץ. זה עניין נקודתי, ענה כחלון ביובש. הסכמתי רק במקרה של הפליטים. אבל גורם בכיר, שמכיר היטב את המעורבים, מזכיר לי שכחלון שועל לא קטן. הוא יודע שכמו את הקרן החדשה, נתניהו רוצה לזרוק גם עליו את ההסתבכות עם הפליטים, בגלל הגנתו על בית המשפט. גם בשיחה עם תושבי הדרום כיוון ראש הממשלה את חיציו לכחלון. שר האוצר, אומר אותו גורם, החליט לא לשחק עכשיו לידיו של נתניהו, מתוך הבנה שחוק עוקף בג"ץ ממילא לא יוכל לעבור. הרי אם זה יעבוד הפעם, למה שהחרדים לא ידרשו את פסקת ההתגברות בנושא חוק הגיוס?
הכל משחק פוליטי, סיכם אותו בכיר.
כל שרי הממשלה, אומר כחלון, יודעים שמדובר בבעיה שאי־אפשר להרחיק אותה מאיתנו. אבל החיים יותר פשוטים מכפי שנראה, וניתן יהיה למצוא פתרונות.
למשל, הוא אומר, מה אכפת לי אם אנחנו נעזרים בעובדים זרים מסין, או במהגרים מאריתריאה. אני יכול להלבין אנשים שכבר עובדים פה ללא רישיון. אפשר למצוא פתרון אלגנטי. הומני. אנחנו מדינה מספיק חזקה ומספיק מנוסה, הוא אומר.
כן? אז איפה הייתם עד עכשיו?
Je Suis קובי מידן
ביום ראשון פירסם העיתונאי קובי מידן פוסט שבו כתב שהוא מתבייש להיות ישראלי. פוסט פשוט, קצר, לא מאשים אף אחד. רק מתאר את רגשותיו לנוכח הרג 16 פלסטינים לא חמושים בגבול עזה.
הסערה לא איחרה לבוא, ובעקבותיה דרישה לפטר את מידן. מידן זומן לשיחת הבהרה עם מפקד גלי צה"ל. הוא הבהיר. הוא חזר בו מדבריו. הוא התנצל. הוא לא התכוון לפגוע בחיילים, אמר, לו עצמו יש בן חייל.
אבל כל זה לא הספיק. ביום שלישי נשלח אל מידן מכתב מיו"ר ועד המשפחות השכולות בראשון־לציון, חיים דינר, שביקש ממידן לוותר על הנחייתו בטקס הזיכרון שייערך בעיר בעוד שבועיים.
תגידו, אנחנו השתגענו? עיתונאי הגון, רציני, לא מתלהם, כבר לא יכול לפרסם פוסט ולהביע רגשות מבלי שיידרש מיד להתפטר, להתנצל, להיות מורחק מהחברה? פחד אלוהים. אין מילים אחרות לתאר את ציד המכשפות הזה.
מה אומרים? לא אומרים.
אולי רק - Je Suis קובי מידן.
