שלישי 16 באוקטובר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    חדשות • 05.04.2018
    חושך לגויים
    נחום ברנע

    סוגיית מבקשי המקלט לא הייתה אמורה להפריד בין שמאל לימין. אחרי הכל, 35 אלף האפריקאים שהסתננו לכאן לא תבעו בעלות על אדמתנו הקדושה. הם לא מאיימים על הרוב היהודי, על הסדר החברתי, על שלום ילדינו וילדותינו ועל שלטון הימין. כל מה שהם מבקשים הוא להתרחק ממשטרים רצחניים ולהתקיים מעבודה מפרכת בתנאי מינימום.

     

    הגדר, שבנייתה החלה בתקופת ממשלת אולמרט והושלמה בממשלת נתניהו הקודמת, עצרה לחלוטין את זרם הבאים. במספרם הנוכחי הם מהווים פחות מחצי אחוז מאוכלוסיית המדינה. ישראל ידעה ויודעת להתמודד עם אתגרים קשים ומורכבים יותר.

     

    בעבר חשבתי שהבעיה היא התרכזות אוכלוסיית מבקשי העבודה בדרום תל־אביב. הגטו האפריקאי שנוצר שם כפה על התושבים הוותיקים, חלקם קשישים וקשי־יום, מציאות שלא רצו בה. המדינה יצרה את הגטו; המדינה חייבת לפזר אותו. אבל בתחילת פברואר פגשתי בדרום תל־אביב את שולה קשת, ילידת השכונה ופעילה חברתית. קשת היא מיוזמות הקמפיין "דרום תל־אביב נגד הגירוש". עמדנו בפינת הרחובות צ'לנוב ומטלון, בלב מה שאפשר לכנות התנחלות אריתריאה־עילית. קשת הניפה את השלט "דרום תל־אביב נגד הגירוש", באדום ובשחור. הנחתי שישראלים שמתגוררים בשכונה יתווכחו איתה, יאיימו עליה, אולי יגיעו לתגרת ידיים. להפתעתי, עוברים ושבים עצרו כדי לברך.

     

    מסתבר שהישראלים שגרים בשכונה חצויים. חלקם רוצים בגירוש. אחרים מבינים שלאחר שהאפריקאים יגורשו יגיעו כרישי הנדל"ן. הם יהיו הבאים בתור לגירוש. אין כאן שמאל וימין, רק ישראלים עניים שחיים בדמי מפתח או בשכירות ואין להם לאן ללכת.

     

    לא, הבעיה איננה 35 אלף אפריקאים: האפריקאים הם רק מכשיר, אמצעי, במהפכת הערכים שעוברת על החברה הישראלית. כאשר כורתים עצים ניתזים שבבים, אמר שליט ברית המועצות יוסף סטאלין. האפריקאים הם השבבים. הערכים שעליהם קמה המדינה הם העצים שעומדים לכריתה.

     

    צריך לומר את האמת: ממשלת ישראל הנוכחית לא שונה בהרבה משורה של ממשלות ימין במרכז ומזרח אירופה ומהממשל של טראמפ בארצות־הברית. המכנה המשותף האידיאולוגי שמחבר את הממשלות האלה הוא שנאת זרים. שונאים זרים בגלל דתם ובגלל צבעם. באירופה ובאמריקה יש לתנועה הזאת נימת לוואי אנטישמית - לא משום שהיהודים מהווים בעיה, אלא מחמת ההרגל.

     

    שנאת הזרים נוחה למשטר. היא מחזקת את הזהות המשותפת, מחזקת את תחושת העליונות של הרוב הלבן ומשכיחה את מחדלי הממשלה ואת ההסתבכויות בפרשיות שחיתות. אל השנאה הזאת מצטרפת השנאה לסדר הקיים, לממסד המשפטי והתקשורתי, ולערכים הליברליים. לא רק הזר הוא אויב – גם השמאל. וכל מי שמבקר את המשטר הוא זר, שמאל ואוייב.

     

    הורידו את הנימה האנטישמית, וקיבלתם את הימין הישראלי החדש, זה של בנט ושקד ונתניהו בקדנציה הרביעית שלו. האפריקאים נוהרים באוטובוסים. הקרן החדשה יושבת ליד ההגה.

     

    בנט, שחותר, הלכה למעשה, לסיפוח ארבעה מיליון פלסטינים לישראל, לא יכול לחיות עם 16 אלף עובדים זרים מאפריקה. זה מה שמעלה את הסעיף לשר שמופקד על חינוכם של ילדי ישראל. איילת שקד, שרת המשפטים, לא יכולה לחיות עם הערכים שמייצג בית־המשפט העליון. היא חייבת לחסל אותו. והיא תחסל אותו. פסקת ההתגברות שהכנסת אמורה לאשר השבוע היא רק תחנה ראשונה בדרך.

     

    גם כחלון לא יכול לחיות עם 16 אלף אפריקאים. הוא קורא טוקבקים ונבהל. כל כך נבהל שהוא בוגד בעקרון היחיד שהיווה כיסוי ליומרה שלו להיות מנהיג של מפלגת מרכז – ההגנה על בג"צ. הבגידה שלו בעקרון היא המחיר שהוא מוכן לשלם כדי לשרוד. זה המחיר למשתכן קבע בממשלה הנוכחית.

     

    את הערבים קל לשנוא: יש בינינו לבינם חשבון דמים ארוך; הם ואנחנו נלחמים על אותה כברת ארץ. סוגיית מבקשי המקלט היא מבחן האמת האולטימטיבי, הפוליגרף לערכים שלנו. בן-גוריון שאף להקים כאן חברה שתהיה אור לגויים. אז הוא שאף.